מפגשים מן הסוג הדובי

מאת מלי אברמוביץ'

"את זוכרת מה עושים אם את נתקלת בדוב גריזלי חום״, שאל אותי ג׳יימס, המארח שלנו בסיוורד אלסקה, רגע לפני ששחרר אותי לטרייל בן עשרה ק״מ ביער, אל המסלול המוביל בסופו למרפסת תצפית על דגי סלמון קופצים נגד הזרם של נהר ה-Russian.

 ״כן, כן״ אמרתי, ״נשכבת על הריצפה ומעמידה פני מתה״. 

״יופי,״ אמר ג׳ימס, "ואם זה דב שחור?״

״משמיעה קולות, עושה תנועות ושאלוהים יעזור״, אמרתי כמו מי ששיננה היטב את כללי הזהירות. 

ג׳יימס נראה שבע רצון מהתשובות, ולדעתי נראה משועשע מעט, אם נתחשב בעובדה שהטרייל הזה חביב גם על דובי הגריזלי, שיודעים מימים ימימה שארוחת סלמון מצוינת ממתינה להם ב-Russian river בעונה זו של השנה ואולי גם איזה אדם אחד או שניים - בקטנה. 

האמת, שעד אותו יום חשבתי שעניין הדובים הוא סוג של אגדה אורבאנית באלסקה, ולא שלא עשינו מאמץ לחפש אותם: אפילו נסענו לאגם הדובים, רק כדי לגלות ששם גרה בכייף באחוזה חלומית משפחת שידנר, על בנותיה הקטנות שהשתכשכו אותה שעה באגם, לצד המטוס הקל הפרטי, סירת הגומי, סירת המנוע, הקיאק ושאר צעצועי outdoors יוקרתיים.

הכניסה למסלול נראתה מרגיעה, עם בודקה של ״רשות הטבע והגנים״ המקומי וריינג׳ר שמחלק עלון מידע. ממש כמו בשמורות הטבע הלאומיות אצלנו, רק שהכניסה בחינם כשמגיעים מחוץ לעונה. 

״ברוכים הבאים לממלכת הדובים״, מזמר העלון, ״הביקור כאן כרוך  בסיכון שהינך נוטל על אחריותך... דובים עלולים להיות כאן בכל מקום, בכל זמן; ליד הנהר, על המסלול או מצדי המסלול... הישאר צמוד למסלול, יצר רעש, ודא שהספריי נגד דובים עימך, שאתה יודע איך להשתמש בו והיה נכון להשתמש בו בכל רגע״. 

״אלוהים אדירים,״ זעקתי בשבר, ״לא אגדה אורבאנית ולא בטיח. דובים בשר ודם מקיפים אותי מכל עבר, ואנחנו, סתומים שכמונו, נטולי ספריי דובים. לא יוצאת מהאוטו!!!״

אני לא מתכוונת לסיים כך את חיי, חשבתי ביני לביני. עליי לא יכתבו: נסעה להגשים את חלומה לראות קרחונים באלסקה, ונטרפה על ידי גריזלי... זהו חוסר אחריות כלפי ילדיי... והרי ברור שברגע האמת אתבלבל בין הדב החום לשחור ובמקום להעמיד פני מתה אתחיל להכות בחזה בתנועות גורילה, והגריזלי יראה בזה הזמנה לדו קרב וכבר דמיינתי איך הוא תוקע בי ביס ו...אלוהים: לא רוצה למות ככה כואב ומפחיד.  

ובעוד המחשבות מתרוצצות מסיים את המסלול זוג קשישים, שנכנס בנונשלנט למכונית, וממול מגיעה משפחה צעירה עם זוג פעוטות  ותינוק נוסף על המנשא, והקשיש מכריז בתרועת ניצחון לפני שנכנס לאוטו: ״no bears", ואני מבינה שאני צריכה לחשב מסלול מחדש כי המשפחה החמודה הזו לא הולכת להתאבד ובטח המקומיים יודעים מה הם עושים. 

מחליטים ללכת על זה, ללכת את זה, ואנו נכנסים ליער בלתי חמושים, בתקווה שהדובים יעריכו את זה ויבינו שפנינו לשלום. 

מי שמכיר אותי יודע שאני שונאת הליכות, במיוחד כאלה שכרוכות בעלייה, שנשמתי נעתקת והדם מכה בי ברקות. אני פדלאה נטולת כושר גופני מתוך אידיאולוגיה.  אבל את המסלול הזה דילגתי כמו איילה, מברכת על כל קילומטר נטול מפגש דובי, מדברת ושרה כדי להפחיד את הדובים, מתפעלת מיער הגשם הטרופי, מהפטריות האדומות המנוקדות לבן כמו באגדות, מהפעם הראשונה שאני ביער, פראי וטבעי. ״no bears", אני יכולה להכריז בניצחון - לא דובים - כן  יער!