גיהינום – למראית הדה ז'ה וו
מאת שלמה אברמוביץ'
(פורסם במקור בעיתון "ידיעות חיפה", 27.12.16)
להבת אש אימתנית מתרוממת לגובה עצום, מחממת את מכלי הדלק הסמוכים אליה בפינה הצפון מערבית של בתי הזיקוק. עוד מעט קט היא תזנק אל המיכל השכן ותפתח את שערי הגיהינום לרבבות התושבים הגרים בשכנות. האש לועגת לזרנוקי המים שיורים עצמם אל לב התופת ומתאדים תוך שברירי שניות. מעל ללהבה המשתוללת מיתמר עמוד עשן שחור שמטפס לגובה רב ומתעקל צפונה בקשת סמלית ומאיימת מעל לקריות. הרמקולים של ניידות המשטרה צרודים כבר מצרחות אל מאות האנשים שנקלעו אל צומת וולקן ומחפשים כיצד להימלט. על הכביש המקביל לבתי הזיקוק קרנבל של אורות מהבהבים באדום, בכחול ובכתום. טור אינסופי של אמבולנסים, ניידות לטיפול נמרץ וכבאיות עומד הכן לקראת מה שעלול להיות יום הכיפורים של חיפה והקריות. בחפ"ק המשטרה כבר מתכוננים לאפשרויות הנוראות מכל...
התיאור הזה מדויק. זה מה שראו עיניי ביום ראשון כשהתקרבתי אל גדר בתי הזיקוק כדי לצלם את הלהבות הצהובות/אדומות שעולות השמימה. אבל השורות האלו נכתבו בזמן אחר. ב 30 בינואר 1988, כשפרצה שריפה באותו מקום עצמו, במרחק של עוד 100 מטר צפונה. גם אז זה היה 'כשל טכני ואולי טעות אנוש'. גם אז היו תושבי חיפה והקריות ב'מרחק נס' מסרט בלהה שהמדינה לא חזתה כמוהו. גם אז להבה קטנה פרצה לפתע ממכלית שהתחברה אל אחד ממכלי הענק. זו הייתה להבה קטנה במשאית, שהפכה ללהבה גדולה במיכל ענק, שהפכה לסרט בלהות. בתוך שניות פרצה דליקה שהתפשטה במהירות ופגעה במכלים הגליליים הענקים של פזגז, סופרגז ואמישרגז. המחזות שנראו בשעות ההן נדמו כלקוחים מסרט אימה. מכלים ובהם אלפי טונות של גז בערו ועמדו להפוך לפצצות ענק. כמה מהמכלים הגליליים התבקעו בקצה הצר שלהם והפכו לטילים מעופפים. הם התרוממו באוויר וטסו מערבה. אחד מהם נפל על מבנה תעשייתי הסמוך לשדרות ההסתדרות. מכל נוסף טס במהירות מעל לצומת וולקן וכיוונן עצמו אל מקבץ מפעלי התעשייה ממערב לצומת.
אבל החשש הגדול באמת היה שמכלי החווה יעופו צפונה ויפגעו בריכוז האוכלוסייה בשכונת עיר גנים. המשטרה בסיוע צה"ל החלו בפינוי בהול של כ 3,000 תושבים.
ראש עיריית קריית אתא אז, יעקב בן דניאל, ספק כפיים בייאוש. הוא הבין את הסכנה כבר שנתיים לפני כן ודרש ביצוע פעולות חיוניות למניעת האסון. נשמע מוכר? גורמי מקצוע ופוליטיקאים נבהלו. חברות הגז טענו שמדובר 'עלויות עתק'. נשמע מוכר? משרדי הממשלה לא לחצו על חברות הגז. לא הוצב בפניהן אולטימטום אמיתי. כתוצאה מכך נוצר פער ממשי בין העמדות של מערך הכבאות ושל ראש העירייה לבין העמדות של משרדי הממשלה הממונים. נשמע מוכר?
בשלב מסוים הבין ראש העיר שאזהרותיו נופלות על אוזניים ערלות והחליט לעבור לאפיקי פעולה משפטיים ומיידים. צווים משפטיים אי חידוש הרישיון של חוות המכלים ועוד. נשמע מוכר?
החברות הזדעקו כנגד פסק הדין וטענו שמדובר בהוצאות עתק שהן לא תוכלנה לעמוד בהן. נשמע מוכר? בית המשפט העניק משקל גדול יותר לבעיות התקציב של החברות ומשקל נמוך יותר לבטיחות ולסכנת החיים שאיימה על אלפי תושבים. כתוצאה מכך הוענקה לחברות ארכה נוספת. נשמע מוכר?
בזכות כך המשיכו החברות לפעול עוד כשנתיים, עד לאותו מוצאי שבת מר ונמהר, ב 30 בינואר 1988. צינור אחד קטנטן, שניתק בעת הטענת משאית גפ"מ, פתח את שערי השאול ואיים על חייהם של תושבי האזור.
תושבי הכרמל שחזו באירוע תיארו את השריפה כמו התפרצות הר געש. מאה טון גז התלקחו באחת. לנגד עיני ראש העיר, קציני המשטרה וקציני הכבאות עמד אסון הגז שהתרחש במקסיקו שנתיים קודם לכן, הרג 500 איש, פצע אלפים והוביל לכך שכ 60 אלף תושבים פונו מבתיהם.
קווי הדמיון המבעיתים בין אירועי ינואר 1988 לבין אירועי דצמבר 2016 היו אלו שהוליכו אותי אל האש ביום א'. תחושת הדה ז'ה וו הפנטה אותי. צעדתי כחולם אל חומות בתי הזיקוק, מנסה להבין איך לעזאזל חלפו שלושה עשורים ודבר לא השתנה. התושבים נבהלו, הירוקים ייללו, ראשי הערים איימו, בתי המשפט סלחו והשרים... הו השרים. הם צקצקו בלשונם, דחקו את הסכנות אל מתחת לשטיח של השר הבא אחריהם והתפללו בכל בוקר שהאסון הגדול באמת לא יתרחש במשמרת שלהם. הרי ממילא אף אחד מהם לא גר כאן, בצל הפטרייה השחורה הזו, שמרחפת מעל לראשינו 365 יום בשנה.
בעודי מתקרב אל הלהבה שחממה את פח הניידות בצומת וולקן, עלה לנגד עיניי גם חזיון בלהה עתידני. שלפתי את הסלולרי מהכיס ופרסמתי בעמוד שלי (Shlomo abramovich) את הפוסט הזה:
עצרו לרגע. עצמו את העיניים ונסו לדמיין: אותה שריפה, אותו מכל דלק, אבל לא בבז"ן אלא בתש"ן. 100 מטר מבתינו ומבתי הספר של ילדינו, ללא מערכות כיבוי אוטומטיות לצינון מכלי הגז בבתים ובמוסדות החינוך. כחלון, שטייניץ, אלקין תתעוררו. תש"ן היא אצבע בעין של תושבי חיפה הקריות. תש"ן חייבת לצאת מלב השכונות שלנו ועכשיו.
עם הטקסט המוכן הזה נסעתי אל שדרות דגניה בקריית חיים מערבית - השכונה המאוימת ביותר בטריטוריה של יונה יהב. הפעלתי את מקש ה Live Video וצעדתי באחד מהשבילים הצרים שבין הבתים. גם אם הייתי מתכנן זאת, לא יכולתי לזכות בסצנה חזקה כזו. משמאלי הייתה חצר של בית ספר יסודי. מימיני היה אחד מבין עשרות בתי המגורים של שדרות דגניה ולצדם עשרות מכלי גז. בסיומו של השביל התגלתה למולי במלוא אימתה, חוות מכלי תש"ן. המכלים הצפוניים שלה נמצאים כ 100 מטר מבית הספר ומהבית שלצדו צעדתי. עמוד האש והעשן שעלה מבתי זיקוק היתמר מעלה בדיוק מעל לאחד המכלים של חוות תש"ן, נע צפונה והתכופף בקו אלכסוני מאיים לעבר חצר בית הספר היסודי.
עצמתי את העיניים ונבהלתי. לנגד עיניי עלה חזיון שאינו מופרך כלל ועיקר. מיכל הענק שמולי עולה בלהבות, בדיוק כמו מכל הדלק בבית זיקוק. התיאורים הפלסטיים מיותרים. כל אחד יכול לדמיין לעצמו מה היה מתרחש בשכונת המגורים השלווה הזו, בבית הספר הזה, בגנים ובמעונות היום הסמוכים. פקחתי את העיניים והבנתי שבאותו רגע החל הקרב להוצאת האצבע הזו מעיני התושבים. חוות תש"ן חייבת לזוז מכאן ומהר, כדי שלא נכתוב חלילה על מה שהזהרנו פעם, על דפי גיליון זה. סגרתי את מצלמת הסלולארי והתחלתי לצעוד חזרה אל המכונית כפתיתים לבנים החלו לרדת משמים. זה לא היה שלג מהנה. זו הייתה הבלהה בכבודה ובעצמה. קצף כיבוי מעורב בפיח מזוהם שכיסה את השביל לפניי והעניק אקורד סיום מזוויע למחזה כולו.
