חיים כפולים

פגשתי את אלון בביתו בשכונת ההרחבה של יסעור. חשבתי להתעניין ביכולות הצילום הנדירות שלו, בציוד הצילום היקר שהוא מפעיל. אבל אלון נסחף שוב ושוב אל מחוזו ילדותו. אל הימים בהם היה בן 9 וכבר היה מאוהב בטבע.

"הייתי ילד 'חננה', שמתעניין בשמות פרחים ופרפרים. נאלצתי לכן, לחיות חיים כפולים. לשחק אותה 'קול' ליד החברים מהכיתה ולרוץ בסתר אחר כל חיפושית או לטאה."

"בגיל 13 הצטרפה אל המרדף גם המצלמה הראשונה שלי. פוקט צהובה עם פילם של 24 תמונות. צילמתי בטירוף והתצלומים החלו להחליף את אוסף הפרפרים אות הצנצנות עם בעלי חיים שהבאתי הביתה בכל יום. התחלתי כבר אז לרכוש ספרי הדרכה בצילום. שקעתי מהופנט אל ספרו של מייקל לנגפורד."

"אבל לאחר טיולים סביב העולם (ולא מעט טיולים סביב עצמי) ולאחר הפיכתו בטרם עת של כלבי האהוב לשכבה גיאולוגית על כביש 4 - הבנתי שהרומן שלי ושל קריית מוצקין הגיע לסיומו. זנחתי את הנוחות המפנקת של בית הוריי ומצאתי עצמי מובל כלאחר כבוד - בידי אישה חמורת סבר וגדולת מידות, נוהגת בקלנועית - אל ביתי הראשון אחרון, הלא הוא קיבוץ יסעור."

"בשונה מצלמים רבים, אני מגיע מעולם הטבע ומשם נסחפתי אל הצילום. אני מספר בכל הרצאה על היום ההוא בו יצאתי עם הכיתה למצדה. המדריך דיבר בהתלהבות על המרד, על החלטת אלעזר בן יאיר להתאבד. דרמה היסטורית ענקית, אבל אני הייתי עסוק בדרמה פרטית משלי. מהסלע לידי הציץ קוצן זהוב, יצור קטנטן וקסום, מכוסה בזיפים שצבעם חום-אדמדם-זהוב ואשר חי בעיקר באזורי מדבר סלעיים. הוא יצא ונכנס מהחור בסלע ואני הייתי מהופנט למראהו. הרגשתי שאני חייב לצלם אותו עם הפוקט הצהובה שלי. היו בפילם  24 תצלומים בלבד ואת כולם 'יריתי' לעבר החור הקטן בסלע, מתפלל שהצלחתי לתפוס את הקוצן הזהוב."

"כל הדרך ממצדה אל הבית בקריית מוצקין התפללתי שמשימתי צלחה. רצתי לחנות הצילום והגשתי את הפילם לפיתוח. לאחר כמה ימים אחזתי בידי את שקית התצלומים. 24 תצלומים של סלע חשוף ואפילו לא זיף אחד של קוצן זהוב. קשה לתאר את התסכול שאחז בי כילד. אבל אי אפשר להגזים בחשיבות התסכול ההוא. הכישלון במצדה הצמיח בי רצון גדול עוד יותר לצלם צילומי טבע מוצלחים. את הקוצן הזהוב צילמתי לבסוף, אבל אי שם, הרחק ממדבר יהודה, עם מצלמה מתקדמת יותר, עם ניסיון בצילום חיות בטבע."

רגעים נעלמים

"ובכל זאת, אני לא מחפש אריות בספארי בקניה וגם לא ג'ירפות או פילים. אני מחובר מאז ומעולם לטבע הפשוט, המידי, זה שנמנצא מעבר לדלת. זו גם הסיבה שאני קורא להרצאה שלי, "להביא את טבע לסלון". הכל כאן. כל כך קרוב."

"אני מנסה להשתמש במצלמה כמכחול ולהפוך באמצעותה את הבנאלי למזמין. מזמין מספיק כדי שימשהו יהיה מוכן לאחר מכן להציב את התמונה שצילמתי בשדה, בסלון ביתו ולהרגיש שהטבע אכן נכנס אליו הביתה."

"אני מנסה לתרגם רגעים נעלמים, לחשוף פרטים חבויים ולהפוך גם את החיפושית המשעממת, הפרפר החמקן והציפור האפורה, למרגשים לא פחות מהפילים באפריקה."

"אל רוב מסעות הצילום שלי אני לא מפליג ולא טס. הם נמצאים רחוק מאוד, בחצר הבית, אי שם ליד העץ הקרוב, או בשדה שמחוץ לגדר הקיבוץ. גם כילד התחלתי להתרחק מאוד, רבבת קילומטרים מביתי, עד לשמורת עין אפק הסמוכה. מצאתי שם כלניות, פרפרים וציפורים. מצאתי שם מפלט מגלי הבטון ששטפו את שדות ילדותי."

"השמורה הייתה לי לבית ודייריה למשפחה. כאן בגרתי וכאן נולד הצורך העז לתעד את יופיו של עולם הטבע ההולך ונעלם של ישראל. השאלה הנשאלת היא, האם לתמונות יש כוח לשנות תפיסה, להפוך את השדה המשמים ללא פחות מרתק משונית האלמוגים של אילת או מהסוואנה הפראית של אפריקה. התשובה היא כן. אם רק נדע לצלם את הקוץ מהזווית הנכונה, את הכלנית בתאורה המתאימה, או את החילזון בתנוחה מפתיעה – אז כן. גם השדה השכונתי יהפוך לקסום וחלומי. אין פלא שרבים מאתנו, בעיקר בני הדור הצעיר, נרתעים ואף סולדים מעולם הטבע. הטבע רחוק וזר. אך אם נשכיל לשמר גם מעט שדות בתוך הערים הגדולות, ההיכרות והחיבור לעולם הטבע יהפכו לטבעיים, הפחדים ייעלמו."

שדה חרדלים

"עזריה אלון אמר פעם: "לטבע איני דואג, אני דואג לאדם. עולם בלי פרפרים, בלי ציפורים ובלי פרחים, הוא עולם שאיני יכול להשלים אתו." ואני אוסיף ואומר שגם לדובי הפנדה, לנמרים ולפילים איני דואג. הם חמודים מספיק ומצטלמים נהדר. העולם יעשה הכול לשמרם. אך דווקא לשדה ולדייריו המצויים אני דואג. ברור לי שאין סיכוי כי אדם בר דעת יסכים לשמר שדה כשמנגד מונחת על אותו השטח חלופת בנייה."

"אני שואל אל עצמי ושואל גם בקול רם: האם מתכנני הנוף וראשי הרשויות ישכילו לשמר את השדה ולשלבו גם בלב הנוף האורבני על חשבון עוד פארק עירוני? האם הם יאותו לוותר על מדשאה מוריקה לטובת שדה חרדלים? יש האומרים שאני חי בסרט. יכול להיות, אבל אם כבר - אז שיהיה סרט טבע."

אבל בחיי אלון היה גם סרט רע אחד, שכמעט התרחש ביסעור. לסרט הזה קוראים 'הגבעה הקטנה'. הילד הביישן מקריית מוצקין, שגדל והיה לאיש קיבוץ יסעור, גילה לפתע שגם בקיבוץ עלולה להתרחש שואת טבע קטנה, שתהרוס פינת חמד.

יסעור נוסד ב 1949 על ידי גרעין חברים יוצאי הונגריה. הוא נקלע לקשיים והחל לעבור תהליכי הפרטה. עד שנת 2000 הוא התנהל באופן דומה לקיבוצי השומר הצעיר. אך גירעונות כבדים הביאו להחלטה כי אין מנוס מהפרטה, הטומנת בחובה גם הפשרת קרקעות בתוך הקיבוץ והצעתן לבנייה.

מסע הצלה

במסגרת השינוי עבר הקיבוץ ממתכונת שיתופית למתכונת של "קיבוץ מתחדש". יחד עם השינוי הזה, שהיה רוח המציאות, הגיע גם איום על הטבע. זה הפשוט, הקרוב, שמעבר לגדר.

"עם תחילת הבנייה והרחבת התשתיות," אומר אלון, "גיליתי איך הקיבוץ השקט והשלו מאבד את תמימותו. ממש כמו מקומות אחרים שעד אז נדמה היה לי כי ברחתי מהם."

"הקיבוץ פשט לנגד עיניי צורה אחת ולבש אחרת, זנח את שגרת יומו הגרעונית ונכנס לעידן חדש שכולו תנופת בנייה מחד והרס הטבע מאידך. מצאתי עצמי מתהלך בין שביליו המתפוררים של הקיבוץ החדש, שנמתחו תחתיי כגומי והפכו לכבישים מהירים. דילגתי מעל קיפודים מופרטים. ציפורים שהתעופפו מעל נמלטו הרחק ממני, לנוכח ענני האבק. צמרות הברושים והקזוארינות התקנאו במנופים, שהפכו פתאום קרובים מהם אל השמיים החיוורים."

"אך גם כל אלה לא הפריעו לי לראות את התהליך כנכון והמתבקש. שכן בין כל המנופים והטרקטורים המשיכו לצעוד אותם אנשים פשוטים, ששבו אותי בחלמנותם הקפקאית."

נקודת השבר הגיעה כאשר תהליכי הפיתוח עמדו להשיג גם את 'הגבעה הקטנה'. שטח ירוק של כ 20 דונם, שנמצא בצדו המערבי של הקיבוץ. רבים מהחברים החדשים בקיבוץ כלל לא הכירו אותה. מוכרת יותר הייתה הגבעה הגדולה הנראית לבאים מכביש 70 (תל בירה), שחולשת על הקיבוץ ממזרח, ממש לצד הכניסה לקיבוץ.

"הגבעה הגדולה," אומר אלון, "התהדרה גם היא בעבר במרבדים אדומים של כלניות, אך מסיבות לא ברורות הן נעלמו. והנה, לאחר תהליכי פיתוח אינטנסיביים בקיבוץ,  נותרנו רק עם הגבעה הקטנה. שמורת הטבע הקטנטנה שלנו, שחברי הקיבוץ ולידיהם פקדו מעת לעת ונהנו מאוצרותיה: עצי הזית והתאנה, מרבדי הכלניות ובעלי החיים הקטנים."

"ברבות השנים, בעיקר עם תהליך הבניה האחרונים, נדרסו הכלניות על ידי רכבי שטח. משאיות מצאו אתר זה כמתאים להשלכת פסולת בניין. מערכות מחילות של גיריות כוסו בערמות חצץ. את משטחי הפרחים כיסו ריסוסים לא הכרחיים וקטלו מיני צמחים נדירים, ביניהם מיני סחלבים כמו דבורנית דינסמור."

"בתוך מספר שנים הפכה הגבעה מפינת חמד לפח הזבל השכונתי. לחברי הקיבוץ ואני ביניהם התברר כי ההכרה בגבעה כשטח ירוק אינה בהכרח משמרת את מעמדו כשטח פתוח. על הגבעה איימה תכנית לבניית מתחם תיירותי המשלב מרכז ספורט ואף צימרים. הרי מדובר בכל זאת רק בכלניות. וכלניות כידוע, אסור לקטוף אך מותר לבנות עליהן."

"מתוך המצוקה חברו מספר חברים וותיקים וחדשים מיסעור לקבוצה שהחליטה לעצור את ההרס. כך קמה 'וועדת הגבעה הקטנה'. מטרתה הייתה להעלות לסדר היום את נושא השימור הסביבתי תוך הצעת חלופות ברות קיימא, שמשמרות את אופי הגבעה."

כמו חומה ומגדל

"אל האדישות של חלק מהאנשים הצטרף פחד. חששו שמא ההתנגדות לבנייה מהווה הפרת הסכמים קודמים ושהדבר עלול לעצור את תהליך הפיתוח בקיבוץ. לרווחת כולנו, החששות התבדו. במסגרת פעולת הוועדה הוצא עלון שקרא לחברים לחתום על הפסקת הרס הגבעה הקטנה וביטול תכניות הפיתוח התיירותי במקום."

בדיעבד התברר, כי העלון שכותרתו 'שומרים את הגבעה הקטנה גדולה' גרם לרבים בקיבוץ להתפכח והביא את רוב תושבי הקיבוץ לחתום כנגד הפיתוח."

"הוועדה לתכנון ובנייה של הקיבוץ, שבראשה עמדו המנהל הכלכלי של הקיבוץ והמנהל הקהילתי, יישרו קו עם רחשי לבם של החברים ופנו למציאת פתרון חלופי למתחם התיירותי."

"בד בבד התחלנו לעמול על הגבעה, כאילו היא כבר ניצלה. בשתי שבתות,  התגייסו למעלה מ 100 חברים חדשים וותיקים ויצוא לשטח. כמו מתוך תמונה סוריאליסטית, שנראתה כשאובה מימי 'חומה ומגדל', כבשו החלוצים המודרניים את הגבעה הקטנה. המכסחת פרצה שביל ועשרות ילדים מאחור, כאנפות המשתרכות אחר המחרשה בשדה, הניחו אבנים בצידיו, חוליית מנסרים, גוזמים, גורפים ועודרים הביסה את עצי האשחר, אבני מסלע גדולות הובאו לחסימת הדרך לרכבים, צינורות השקיה הוטמנו באדמה הכבדה וילדים משועממים חילקו מים לפורצי הדרך."

סוף טוב וירוק

"היה נפלא לראות כיצד החששות הוחלפו בעיתים והכעסים תורגמו למעשים. ואז כשחג הטו' בשבט ירד על הגבעה, התכנסו כל היסעורניקים במרכז הגבעה הקטנה. והשדה שעד לא מזמן נראה כעזובה צהובה מוכת צימאון התגלה במלוא הדרו כשמאות כלניות הגיחו מתוך פקעותיהן והכתימו את משטחי העשב הירוקים בסגול ובלבן."

"לאחר הסרת הלוט וחשיפת השלט החדש שנקבע במקום: "גבעת הכלניות הקטנה", התקדם זלמן שפר מדור המייסדים אל מרכז הבמה ויחד עם הנין, נבו בין הארבע, נטע את העץ הראשון בגבעה - לאחר הפסקה בנטיעות, שנמשכה למעלה מיובל."

"כיום ילדי הגנים חזרו לפקוד את השמורה החדשה ואף בערב מוצאים חברים רבים את המקום כנעים מאוד לביקור וזקני הקיבוץ סופקים את ידיהם בהנאה, יש המוחים דמעה ואף יש מי שאמרה בבדיחות שכעת כשיש על מי לסמוך אפשר להזדכות בשקט והצביעה לכיוון בית העלמין."

"את פירות המאמץ של כולנו" אומר אלון, "אפשר לראות בגבעה יום יום, שעה שעה. את מקום ערימות שאריות הבניה החליפו סחלבים, כלניות, חצבים וגאופיטים אחרים. אל הגבעה הקטנה חזרו ציפורים שנעדרו ממנה שנים. בסמוך לשלולית החורף שנחפרה נראים מינים של ציפורי שיר ולצדם מעופפים מינים רבים של פרפרים."

"כעת כל שנותר הוא רק לשמור את הקיים ואולי יום אחד, בין כל אותם מבקרים בגבעה, תבחר סוף סוף גם הגירית שמאורותיה כוסו בחצץ, לסלוח לנו ותשוב לחיות בגבעה הקטנה. כי אחרי הכל במקום שבו עומדים בעלי תשובה לא עומדים צדיקים גמורים."