איש חסיד היה/משה לרר כשפקחתי את עיניי בבית החולים איכילוב, עדיין מסרב להאמין שאני מאושפז במחלקה האונקולוגית, שאל אותי אחד מחבריי: "אתה יודע מי נמצא בחדר לידך?" "לא," השבתי הלום לרגע ולוהט כולי מחום. "יענקל'ה גרונדמן," גילה לי החבר, ובמוחי חלפה המחשבה הספונטאנית: "גם כן מקום להיפגש בו..." האמת היא, שגם לפני האשפוז שלי ידעתי על מחלתו של יענקל'ה, אך לא תיארתי לעצמי שמצבו קשה כל כך. רק אתמול ראיתי אותו מפרשן בטלוויזיה, או מבקר במשחקי כדורגל. באחד הבקרים גם קראתי ידיעה על כך ש"גרונדמן נסע לשליחות ריגול מטעם ההתאחדות וידווח למאמן נבחרת ישראל, אברהם גרנט, על הביצועים של קבוצת באירופה. הייתכן? איש במצבו? הרקע להימצאותנו בבית החולים איכילוב, חדר ליד חדר, היה המחלה שלקינו בה. מחלה אכזרית, הנוגסת בכל חלק בגוף האדם ושטרם נמצא לה מזור. מחלה המעסיקה את טובי המוחות הרפואיים בעולם, אך לפי שעה היא ממשיכה להפיל מיליונים. בישראל בלבד מתוספים אליה מדי שנה כ-23 אלף גברים, נשים וטף. מצבי אפשר לי לקום מפעם לפעם ולבקר את גרונדמן בחדרו. הוא ניסה, וברוב המקרים גם הצליח לשדר "עסקים כרגיל". היו לי כלים לדעת איזה סבל עובר עליו. אילו כאבים מענים אותו, ודווקא משום כך לא הבנתי מניין הוא שואב את האופטימיות, את הכוחות ואת האנרגיה. אולי בכוח האמונה, הרצון לחיות והדאגה לבני משפחתו, ליאסי, אשתו האהובה ולבתו היחידה ענת, אם נכדותיו? באחד הימים ראיתי את פיני גרשון מגיע לבקרו. הוא העניק לו קמע נדיר שקיבל אישית מהרבי מלובביץ'. "סגולה לחיים ארוכים וטובים," אמר לו ולא ידע עד כמה קצר הזמן שנותר ליענקל'ה לחיות. ידעתי תמיד עד כמה גרונדמן הוא דמות נערצת, ובכל זאת הופתעתי לראות שהיה צורך במשמרות בטיחות מחוץ לחדרו במחלקה פנימית א'. מנהל המחלקה, פרופ' משה מיטלמן, שהיה בצעירותו כדורגלן נוער בפתח תקווה, זכר את יענקל'ה מהמגרשים והנה הוא מוצא עצמו מטפל בו. מאות חברים, אוהדים, שחקני קבוצות כדורגל צבאו על פתח חדרו. לא הועילו כל ההסברים שיענקל'ה עייף. ידי גיסותיו, השומרות על הסדר, קצרו מלהושיע. "לכו לבקר את לרר, גם הוא שוכב כאן," הן יעצו לרבים מהם, גם במטרה להקל על העומס בחדרו. אהבתי את יענקל'ה אהבת נפש. אני לא מכיר מישהו שלא חש כלפיו רגשי אהבה ורעות. בתשע מתוך עשר תמונות שבארכיונו האישי – אפשר לראות את החיוך הרחב. "חיוך של תקווה," הייתי מכנה אותו, אשר מילא את פניו העגלגלות והמחייכות תמיד, ממש עד רגעיו האחרונים. * * * לאחר שהשתחררתי מהמחלקה האונקולוגית, נקבע יום שני בשבוע כיום הטיפול השבועי שלי במחלקה לאשפוז יום באיכילוב. ביום שני, ד' בסיוון תשס"ד, 24 במאי 2004, נפל דבר. מאמן הכדורגל האגדי, יצחק שניאור, חברו ושותפו של גרונדמן לאימון הנבחרת הלאומית בשנות התשעים, היה בדרכו לביקור אצל גרונדמן, שאושפז שש קומות מעליי. ביקשתי ממנו עדכון לגבי מצב בריאותו. למעשה, ידעתי עד כמה חמור מצבו. פני אשתו יסמין והבת ענת, שישבו במבואה, העידו עד כמה גדול השבר. גם הן חשו שאלו הם הרגעים האחרונים של הבעל-האב-הסבא האוהב. חזרתי לחדרי שבקומה השלישית להמשך הטיפול ובחלוף זמן קצר צלצל הנייד. יצחק שניאור היה על הקו ובקולו ניכר הרעד: "יענקל'ה איננו עוד." השעה היתה 12:55 בצהרי היום.