חודש מאי, 2004

פסגת הקריירה, רגע לפני המוות

יענקל'ה גרונדמן, אדם נדיר, כדורגלן עילוי ואחד מבכירי המאמנים בכדורגל הישראלי, הגיע אל פסגת חייו המקצועיים יום אחד בטרם החזיר את נשמתו לבוראו. על מיטת חוליו, לאחר שהרופאים כבר הרימו ידיים ורק ניסו להקל על סבלו, זכה גרונדמן להישג חסר תקדים כחול-לבן. עיטור הערכה מיוחד של פיפ"א, התאחדות הכדורגל הבינלאומית, שגרונדמן הוא הישראלי היחיד שזכה בו. הודעת ההתאחדות לכדורגל על הענקת העיטור התפרסמה ב-11 במאי 2004 – 13 יום בדיוק לפני מותו. בהודעת ההתאחדות על הענקת העיטור נכתב: "מאמן הכדורגל הוותיק ושחקן העבר של נבחרת ישראל, יעקב גרונדמן, נבחר על ידי ההתאחדות לכדורגל לקבל את עיטור הכבוד וההערכה של פיפ"א. ההתאחדות לכדורגל רואה ביעקב גרונדמן דוגמה וסמל למצוינות בכדורגל." ההחלטה התקבלה ללא קושי מיוחד. כשנודע בהתאחדות על כוונת פיפ"א להעניק עיטור במלאת לה 100 שנות פעילות, המליץ יו"ר ההתאחדות לכדורגל, איצ'ה מנחם, ללא היסוס, על יעקב גרונדמן. לאנשי פיפ"א ולבכירי ההתאחדות בארץ לא היה ספק, כי מבין כל מאמני ישראל ושחקניה, ראוי לעיטור הנכבד יעקב גרונדמן - "הפולני" של שכונת התקווה, הילד ניצול השואה, שהפך לרוח החיה של שכונת התימנים בדרום תל אביב והפך ברבות השנים למאמן הלאומי שהביא את נבחרת ישראל אל המקום הקרוב ביותר למונדיאל. ואולם גם בהתאחדות לא עמדו עדיין על חומרת מצבו של יענקל'ה. הם האמינו שאולי ניתן יהיה לקיים את טקס הענקת העיטור באצטדיון כלשהו, או במשרדי ההתאחדות, ב-30 במאי 2004. מיד לאחר קבלת ההחלטה יצאו אנשי ההתאחדות לטיסה בהולה לפריז והביאו עימם את העיטור המיוחד של פיפ"א. עם חזרתם ארצה, התקשרה הבת, ענת גרונדמן, אל איצ'ה מנחם ובישרה לו בלב כבד שהיא מעריכה, שאבא שלה לא יחיה עד 30 בחודש. איצ'ה מנחם שמע את הדברים והגיע בבהילות לבית החולים, יחד עם חיים צימר, מנכ"ל ההתאחדות. כך קרה, שתוך 20 דקות מהרגע שענת צלצלה אל איצ'ה, החל במחלקה האונקולוגית האירוע המשמח ביותר שידע גרונדמן בחייו המקצועיים והטקס העצוב ביותר שידעה ההתאחדות לכדורגל.

במעמד הענקת העיטור, יום אחד בלבד לפני מותו, עמדו ליד מיטתו של יענקל'ה רעייתו יסמין, בתו ענת, בני משפחה, החברה סילבי וחברים קרובים נוספים. מחוץ לחדר עמד צבא החברים והמעריצים של גרונדמן, שגדש את מסדרונות בית החולים יומם ולילה. כולם ידעו את מה שהרופאים, ד"ר אריה פיגר וד"ר דוד אלג'ם, חברו הקרוב מאוד ורופא הנבחרת האולימפית, סירבו לומר אז במילים ברורות: אלו הן שעותיו האחרונות של השחקן והמאמן שהפך לאגדה עוד בחייו. מקורבי מקורבים יודעים שגם יענקל'ה עצמו לא השלה עצמו ביום ההוא. הוא ידע את המצב לאשורו, אבל כמו לאורך כל חייו, הוא חשב איך לשמח את אוהביו. איך לא לפגום בשמחת השמחים. איך לכבד את המעמד הלאומי, גם כשהוא שוכב במיטה ונותר ער באחרוני כוחותיו. ברגע הענקת העיטור פירט איצ'ה מנחם את תמצית הקריירה המפוארת של יענקל'ה גרונדמן. איך החל לשחק כדורגל בגיל 12 והפך שחקן בליגה הבוגרת בגיל 15; הפך מנהיג לקבוצתו בני יהודה בגיל 17; היה שחקן נבחרת הנוער של ישראל, נבחר לנבחרת הבוגרים של מדינת ישראל בגיל 19; הוליך את בני יהודה לעלייה היסטורית ראשונה לליגה הלאומית, בהיותו בן 20; הפך למאמן הצעיר בישראל, בגיל 26; אימן תשע קבוצות שונות והצעיד אותן להישגים מרשימים; זכה עם מכבי תל אביב (1977) ומכבי נתניה (1981) באליפות המדינה; זכה עם הפועל חיפה (1974) ומכבי ת"א (1977) בגביע המדינה; זכה בשני גביעי טוטו; זכה עם קבוצותיו בשתי אליפויות צה"ל; זכה להיות מאמן נבחרת הנוער; נבחר למשרה הרמה מכל, מאמן נבחרת ישראל ויחד עם בן זוגו, יצחק שניאור הביא את נבחרת ישראל להישג הגדול ביותר שלה עד אז - טיפוס עד משחקי ההצלבה האחרונים לפני ההשתלבות במשחקי המונדיאל. גרונדמן שכב במיטתו והשתדל לא לאפשר לאיש להבחין בסבל הרב שעבר עליו בכל דקה ודקה. הוא העניק לכולם עוד מחיוכו הנצחי. בלחייו הסמוקות מטיפולים כימותרפיים עלה גם סומק אמיתי של התרגשות ושמחה. חבריו האינטימיים ידעו שגם ברגעים ההם, כאשר שמחתו היתה גדולה כל כך ומותו היה קרוב כל כך, היה חשוב ליענקל'ה לגרום מעט נחת ושמחה לקרובים אליו. כשסיים איצ'ה מנחם להקריא את רשימת ההישגים של גרונדמן, שבזכותם זכה בעיטור, מתח גרונדמן על לחייו התפוחות את חיוכו הכובש ולחש בכוחות אחרונים: "ואני מקבל את העיטור, גם קצת בגלל שאני חולה..." בשעות הבאות שלאחר הענקת עיטור פיפ"א חלה החמרה נוספת במצבו של יענקל'ה, ולכול היה ברור שלא נותר לו עוד זמן רב לחיות. אבל גם בשעותיו האחרונות, כשהכאבים חתכו בבשרו ללא רחם וכאשר הוא קיבל רק משככי כאבים, כדי להקל עליו את הסבל, המשיך יענקל'ה גרונדמן, כמו לאורך כל חייו, להיות זה שדואג לזולת, לדאוג לכך שיקיריו לא יסבלו צער. לחסוך מהם את השעות הקשות. הוא התאמץ לשמר על פניו את החיוך המפורסם, שכבר הפך חלק בלתי נפרד מכרטיס הביקור שלו. הוא נשך שפתיים ושלף מהארסנל הלא נגמר שלו עוד בדיחה טובה, כדי להצחיק את הסובבים אותו פעם אחת נוספת. ושוב כמו תמיד, בכוחות אחרונים ממש, הוא צחק יחד עם כל האחרים, כאילו שמע בפעם הראשונה את הבדיחה של עצמו. אבל את האמת הוא ידע היטב. מדי פעם, כשמצא עצמו לבד עם ד"ר פיגר, שהיה הרופא האונקולוג הצמוד שלו, היה לוחש על אזנו, שהוא יודע ומבין את המצב לאשורו, אבל מנסה לחסוך את הכאב מרעייתו ומבתו. סילבי ליסקר, חברה קרובה של יענקל'ה ויסמין גרונדמן במשך 30 שנה, ששהתה לצד מיטתו בימיו האחרונים, לא תשכח לעולם את ההשתדלות שלו, שלא לצער את אוהביו. "אני לא יכול לראות את יאסי וענת סובלות," לחש על אזנה, גם כאשר הכאבים לא אפשרו לו יותר מאשר לחישה. סילבי: "בימים ההם, כיממה לפני הענקת המדליה של פיפ"א, הגיעה אל בית החולים קבוצת כלייזמרים. נגנית אחת ושלושה נגנים בבגדי שחור לבן, עם ציציות ופאות, שנכנסו למחלקה והחלו לנגן, כדי לשמח את החולים. "לרגע זה נראה כמו מחזה סוריאליסטי. שאלתי את עצמי בלב, מה הם מחפשים בחדר שבו אדם גוסס את שעותיו האחרונות? אבל ברגע שהצלילים שלהם כבשו את החדר אירע נס ממש. כאילו אלוהים עצמו שלח אותם אל החדר בעיתוי הזה. יענקל'ה, שכבר היה במצב של כמעט תרדמת, החל להתעורר.

"הוא אהב כל חייו מוזיקה חסידית, והצלילים האלו הצליחו לחדור מעבר למסכים הכבדים של חומרי ההרדמה ומעבר לחומות הכאב. ראיתי איך החיים חוזרים אל פניו. איך החיוך הגדול והכובש שלו שב ונמתח בלחייו העגולות. איך ניצת ניצוץ של שמחה בעיניו הכבויות. הוא הזדקף מעט והכול נראה כמו נס משמיים.

"ביקשתי מהנגנים שינגנו את השיר האהוב ביותר על יענקל'ה. "היידישע מאמא". ברגע שהצלילים הראשונים עלו מהכינור והקלרינט, ראיתי שינוי של ממש מתחולל בו. הצבע בפניו השתנה והוא החל לשיר ולמחוא כפיים בכוחות שלא ברור לי מהיכן שאב אותם. "אני לא רופאה, אבל אני חושבת שהאירוע הזה עורר את המוח שלו לפעילות מחודשת. הוא נראה טוב יותר, והתחושה הטובה נמשכה גם לאחר שהכלייזמרים עזבו את המחלקה. "אני מאמינה שבזכות המוזיקה הזו היה לו את הכוח לקבל לידיו - בערנות ובצלילות - את העיטור שהעניקה לו פיפ"א. מי שעקב אחריו בימים ההם יודע, שאלמלא כך – ספק אם היה ניתן לקיים את טקס הענקת המדליה, גם בבית החולים." בימים שלאחר הענקת העיטור שב מצבו של גרונדמן להתדרדר. שתיקת הרופאים לא שינתה את העובדה הכואבת, אך המאוד ברורה, שמותו של יענקל'ה גרונדמן הוא רק עניין של זמן. ביממה האחרונה ממש, שעה שהיה מטושטש ותקשר בקושי עם הסביבה, חזרו מחשבותיו ותנועותיו של גרונדמן 42 שנה לאחור, אל הבור בו הסתתר עם משפחתו מפני הנאצים, במשך שלוש שנים של סבל ואימה. יענקל'ה גרונדמן נכנס אל הבור, בכפר סמוך לעיר פרושוביץ בפולין, כשהיה בן שלוש. הוא יצא מאותו בור כשהיה בן שש. בין שני המועדים האלו הוא שכב על גבו בחשיכה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, יחד עם עוד עשרה מבני משפחתו, אשר חלקו עמו בור בגודל 2 מטר על 2 מטר. אמו, הנדלה, היתה מגששת בידיה בחשיכה ומניחה על בטנו של יענקל'ה את מנות המזון הזעירות שהוקצו לילד - בעיקר לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה. כשחש במזון שהונח עליו, הוא היה מושך אותו לעבר פיו ומכרסם אותו לאט לאט. בימי חייו האחרונים הבחינו אלה ששהו לצדו יומם ולילה בבית החולים, כיצד יענקל'ה בן ה-65, ששכב במיטה בעיניים עצומות, אוחז בידיו בשולי הסדין שכיסה את בטנו, מושך אותו בזהירות לעבר פיו ולועס אותו בין שפתיו היבשות.