|
|
|
|
פרק 1 - מפגש ראשון של ז'בוטינסקי |
לראשונה נפגשתי עם ז'בוטינסקי בקיץ 1925, בהיותי בן שלוש-עשרה, והייתה זו נקודת מפנה בחיי. הייתי אז תלמיד הגימנסיה "הרצליה", וז'בוטינסקי בא לנאום לפני ציבור התלמידים והמורים. ידעתי, כמובן, מיהו ז'בוטינסקי, מייסד הגדודים העבריים ומגן ירושלים. אך לא ידעתי עדיין את סוד קסמו וכוחו. אולם החגיגות של הגימנסיה היה מלא מפה לפה, וכשעלה ז'בוטינסקי על הבמה הושלך הס באולם. תחילה לא הייתה דמותו מרשימה במיוחד - גבר לא גבוה, פנים לא יפות, אפילו מכוערות. אך למן הרגע שפתח את פיו חשמל את הקהל, וכשסיים את נאומו חשתי ששוב איני אותו אדם, שמעתה ואילך כל מה שאעשה יהיה טבוע בחותמו של האיש המופלא הזה.
חמישים ושמונה שנים חלפו מאז אותו נאום. איני זוכר את כל פרטי הנאום, אך אני זוכר היטב את האווירה המחשמלת, אני זוכר היטב את משמעות הדברים. הוא דיבר אל הקהל, אך כל אחד ואחד חש כאילו הוא מדבר אליו אישית. כך, לפחות, חשתי אני. בקולו העמוק - שמעולם לא עלה לכדי צעקה, ואשר אף-על-פי-כן נשמע היטב בכל פינות האולם - ניתח באיזמל חד של היגיון צרוף את מצב האומה. הוא לא החזיק בידיו רשימות או פתקים, אלא דיבר במישרין. אך כל משפט היה משולב בקודמו, כל רעיון נבחן מכל צדדיו. כך בנה בניין ארכיטקטוני מופלא של רטוריקה מלהיבה עם היגיון חד, של התלהבות סוחפת עם צלילות מחשבה. כמעט בכל היו אחוזים בקסם הזה באותה מידה. פה ושם ניסה אמנם מישהו (בעיקר מבין המורים) להתפרץ בקריאת ביניים. אך ז'בוטינסקי היה שולף מייד תשובה חדה ושנונה, סוחט פרץ של מחיאות כפיים מן הקהל כולו וגם מן המתפרץ. במיוחד זכור לי רעיון אחד שהשמיע אז. הוא הציג את מצב האומה והעולם באותה שעה כאיזו משוואה, שאנו צריכים לתור. אך אין זו משוואה אלגברית, שהפותר נמצא מחוצה לה. אנו, כלומר כל אחד מאתנו, מהווים גורם במשוואה זו. בידינו לתרום לפתרונה. יחד כל אחד מאתנו נתון גורל האומה, נתונה האחריות לעתידה.
כשנסתיים הנאום, חשתי כי אני חייב לעושת משהו, אשר ייתן ביטוי להשפעה שהשפיע עלי. פניתי למשה כהן, בן כיתתי (שאביו היה שרת הגימנסיה) ולחבר נוסף, ששמו נשמט מזיכרוני. נתברר שגם הם חשו צורך נפשי עמוק לבטא את השפעת הנאום עליהם. החלטנו, כמנהג הנערים באותה תקופה, לכרות ברית דמים, שבה נתחייב בנאמנות לתורת זאב ז'בוטינסקי. יצאנו לגן של הגימנסיה, נטלנו פתק ורשמנו כמה מילים. משהו בנוסח: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". סיימנו ב"אנו מתחייבים לשמור אמונים לזאב ז'בוטינסקי". פצענו עצמנו בשבר זכוכית, קירבנו את החתכים המדממים, הספגנו את הפתק, הטמנו אותו בבקבוק לימונדה וטמנו אותו באדמה. ייתכן שאותו בקבוק עם שבועת האמונים טמון עדיין מתחת למגדל "שלום".
זה היה מעשה ילדותי, אך בעת המעשה התייחסנו אליו ברצינות תהומית. כיום אני יכול לומר שאף שהביטוי להרגשתנו היה ילדותי, הנה השפעת אישיותו של ז'בוטינסקי, עלי ועל אחרים, הייתה מכרעת והטביעה חותמה עלינו, כפי שהטביעה חותמה על דור שלם.
לא נאומו של ז'בוטינסקי הפך אותי ציוני. את הציונות שלי ספגתי עם חלב אמי בחארקוב שברוסיה, שבה נולדתי בחודש פברואר 1912. על חארקוב ניתן לומר כי הייתה עיר רוויה ציונות ויהדות. כאן נוסדה אגודת ביל"ו, שהניחה את היסוד להתיישבות בארץ, עשרים שנה לפני לידתי; כאן נערכה הוועידה של חברי הוועד הפועל הציוני הגודל ברוסיה, בעת שאני הייתי כבן שנה; כאן הוקמו הגימנסיה העברית "תרבות" והאוניברסיטה העממית; כאן הופיעו ספרים ועיתונים באידיש ובעברית; כאן נערכו ועידות של "החלוץ", של המפלגה הציונית סוציאליסטית ושל "השומר הצעיר"; כאן מצאו כר פעולה נרחב סופרים עבריים ומפורסמים. בקצרה: כאן התנהלו חיים יהודיים מלאים.
מכל אלה איני זוכר הרבה. שכן, כשמלאו לי חמש שנים באה המהפיכה, שהעלתה את הכורת על כל צורה של פעילות יהודית וציונית. אף שאין לי זיכרונות מלפני גיל ארבע או חמש, האווירה זכורה לי היטב. זכורים לי השירים הציונים, שאחותי בתיה, המבוגרת ממני בשלוש שנים, הייתה מפזמת. למשל, השיר "יש לנו ארץ ושמה פלשתינה, שם נאכל לחם וגבינה". או השיר: "עורו אחים אל תנומו, לעבודתכם קומו קומו". את שני השירים שרנו במנגינה העממית הידועה של "יא חלילי, יא עמלילי".
אך, כמובן, לא רק אווירה אני זוכר, אלא גם עובדות חיים שיצרו אבא ואמא, יוסף ואסתר. בשבילם הייתה העלייה הצפויה לפלשתינה בחזקת מובן מאליו, אף שחלפו שנים רבות עד שמימשו את שאיפתם. אבא עמד על כך שנלמד עברית. תחילה למדתי מפי אומנת, שדיברה עברית (שבאה במקום אומנת גרמנייה, שממנה למדתי גרמנית. היא סולקה על-ידי אמא, לאחר שגילתה כי פעם הכתה אותי). לאחר מכן למדתי בבית-ספר "תרבות", שאבא היה ממייסדיו ושלאחר המהפכה פעל במחתרת. אבא גם עודד אותנו להשתתף בפעילות של תנועות נוער ציוניות, "השומר הצעיר", "צעירי ציון" ועוד. התנועות לא היו מוגדרות כל כך מבחינה אידיאולוגית וכולן פעלו יחדיו.
עברית למדתי, כאמור, מפי האומנת בבית, עד גיל שמונה או תשע. לאחר מכן הצטרפתי לכיתת לימוד של בית-הספר "תרבות", שפעל במחתרת. למדנו שם, בין היתר, מתוך ספרים עבריים שכתבה מנוחה יפמן ברוק, דודנית של אבא. זו הייתה אישה מופלאה, בעלת טעם ונטייה עמוקה לאמנות ולמוסיקה. היא כתבה גם ברוסיה (ספריה תורגמו לאוקראינית, לאידיש ולשפות אחרות), ועסקה בהדרכת גרעינים חשאיים של נוער חלוצי, שהתכונן לעלות אצרה. בבית-הספר למדנו סביב שולחן ביתי ומורינו הרביצו בנו תנ"ך, היסטוריה יהודית וגם לימודי חול - מתמטיקה, פיסיקה וכדומה. במיוחד זכור לי מורה, שהשפיע עלי השפעה עמוקה. הוא היה מתמטיקאי וגם מוסיקאי, שני מקצועות שבהם הצטיינתי, ואשר אולי הייתי עושה בהם חיל אילו התמדתי בהם. הלימודים היו ברובם בעברית בהברה אשכנזית. כשעלינו ארצה בשנת 1924, בהיותי בן 12, דיברתי עברית שוטפת ולא נדרשו לי יותר משבועיים כדי להסתגל להברה הספרדית.
הציונות שלנו לא הייתה, איפוא, ממוסדת ומאורגנת מלמעלה. היא הייתה טבעית ונבעה מתודעה עמוקה, בלי אידיאולוגיה מרובה. כזו הייתה גם התחושה הדתית שלנו. אבא נמנה עם דור, שיצא מן השטעטל אל העולם הגדול והתפקר קצת. הוא לא שמר שבת, כי העסקים מנעו זאת ממנו. בבית הקפידו על כשרות, אם כי אכלנו גם מאכלים לא כשרים, אך בכלים מיוחדים - כדי לא להטריף את הכלים הכשרים. (משום מה שררה בביתנו אמונה, שמאכלים לא כשרים מסוימים, כמו שוק של חזיר, חשובים לבריאות, "כדי שנהייה בריאים כמו הגויים". אני תיעבתי מאכל זה וסירבתי לגעת בו).
אבא אמנם לא שמר שבת, אך בחגים הקפיד ללכת לביתה כנסת. אני נהניתי מאוד להילוות אליו ולהאזין לפרקי חזנות, האהובים עלי עד היום. החגים היו, כמובן, אירועים משפחתיים מרגשים ומהנים. ערב פסח היה ערב פסח, עם מהפכה גדולה בבית, עם הקפדה שלא ייוותר שמץ של חמץ, עם עבודת פרך עד לרגע האחרון שבו נפרשת המפה הלבנה, והכל מסבים סביב שולחן ענק. בלילות הסדר שלנו השתתפו כארבעים או חמישים איש. אמא תמיד הזמינה חייל יהודי או שניים שנמצאו בעיר, את כל המשפחה הקרובה (דווקא סבא וסבתא משני הצדדים נעדרו מלילות הסדר כי גרו רחוק מדי) וידידים ומכרים רבים. בילדותי לא תמיד הבחנתי בין הידידים לבין בני המשפחה, וראיתי בכולם דודים ודודות חביבים, שהרבו ללטפני ולפנק אותי.
בבית אבא ספגתי גם את ההכרה שאנחנו חב"דניקים. אני מטיל ספק אם הרבי מלובאביץ' היה רואה בביתנו בית כשר דיו כדי לאכול על שולחננו, אך אנו ראינו עצמנו חב"דניקים בדם. הדבר בא לידי ביטוי באווירה החסידית שבבית, בשירים החסידיים ששרנו ובמנטאליות, שאפשר, אולי, להגדירה כגישה אופטימית לחיים.
אבא עצמו לא היה מאורגן במסגרת חב"דניקית כלשהי. החב"דניקיות עברה אליו בירושה מאביו, כמו שעברה גם אל אמא מאביה. על החב"דניקיות אפשר לומר שיותר משהיא אידיאולוגיה או מסגרת, זהו קו אופי; ונדמה לי שגם אלי עבר אופי זה בירושה. בילדותי הבנתי, כדבר מובן מאליו, שאנחנו חב"דניקים, כפי שהיה לי מובן מאליו שאנחנו ציונים. לאחר שנים רבות, כשעמדתי בפני אחת ההכרעות הגדולות בחיי - אם לסכן את כל הוני, שצברתי בעמל רב במשך שנים, על ההרפתקה של מפעל המכוניות בחיפה - הלכתי אל הרבי בברוקלין, כדי לקבל ממנו עצה ועידוד. העובדה שנותרתי חי ושלם לאחר אותה הרפתקה מלמדת שעצתו של הרבי, כמו ברכתו, היו מועילות.
על אופיו הציוני-יהודי המיוחד שלאבא ניתן אולי ללמוד מיוזמתו לארגן מסעדות כשרות, שנקראו "כלכלה". הדבר היה אחרי המהפכה, וביוזמה זו היו כל היסודות של אותה אהבת ישראל מיוחדת, שהטביע בנו אבא. המסעדות הללו הגישו מזון זול (משום שהיה מסובסד) וכשר לאלה שנזקקו לו - אם משום שהיו חסרי אמצעים ואם משום שלא היו מסוגלים להכניס לפיהם אוכל לא כשר. אבא הכריח אותנו, את כל בני הבית, לאכול במסעדות הללו פעם - פעמיים בשבוע. האוכל היה טוב למדי, אבל בוודאי שלא היה טוב כמו הבורשט, הגעפילטע פיש החריפים והבליני (לביבות עשויות בצק מיוחד, ממולאות קאוויאר או אחד מתחליפיו הזולים), שאמא הייתה מכינה בבית. אבא רצה שנאכל במסעדה, כדי להפגין סולידריות והזדהות עם האנשים שנזקקו לאותן סעודות.
עד למהפכה היינו אמידים. אבא יצא מן העיירה הקטנה עם יוזמה וחריצות רבות, ותוך זמן קצר עשה חיל בעסקים. תחילה עבד כעוזר בבית דפוס ולאחר מכן פיתח עסק עצמאי. הוא הקים שורה של תעשיות - גפרורים, סבון ותמרוקים, קופסאות קרטון, מים מינראליים ועוד. ביתנו היה תמיד מלא כל טוב ואבא היה ממלא אותו בעוד ועוד. אמידותנו באה לידי ביטוי גם בכך שאבא רכש דאצ'ה באזור נופש, ומדי קיץ היינו מבלים בה ימים רבים. אני זוכר שהיינו יוצאים לתחנת הרכבת כדי לפגוש באבא שהיה בא, כדרכו, עמוס חבילות. אני הייתי מכריח אותו לפתוח את החבילות בתחנה, כי סבלנותי לא עמדה לי להמתין עד שנגיע לדאצ'ה.
המהפכה שמה קץ לכל העושר והאושר-הזה. הייתי ילד, ולא הבינותי את משמעותה של המהפכה. התרשמתי והתלהבתי מתהלוכות הפועלים, שהניפו דגלים אדומים, ומן הנאומים הנלהבים, שנישאו בעצרות המונים.
כבן יחיד הייתי ילד מפונק. (אחותי, שהייתה בת שלוש כשנולדתי, קינאה בי לא מעט. באחד הימים מרחה את גופי בדג מלוח ולאחר שפרצתי בצעקות, כמעט וחנקה אותי בשופכה עלי קופסת טלק). לא הבנתי שהמהפכה אין פירושה רק תהלוכות מלהיבות ונאומים, שאותם חיקיתי בבית בכשרון לא מבוטל. מהפכה פירושה שלאבא אין עוד בית חרושת ובבית אין כסף. ומהפכה פירושה שיום בהיר אחד מופיע מנהל הדואר הראשי של חארקוב ואומר, כי דירתנו על תכולתה מוצאת חן בעיניו. תוך 24 שעות לא הייתה לנו דירה (על הפסנתר המצויין שהיה בה, השטיחים הרכים ותמונת הנוף הנהדרת של הצייר הרוסי האימפרסיוניסטי שישקין, שבו נראה יער מושלג לאור ירח וזאב שעקבותיו בשלג).
הימים הראשונים של המהפכה היו ימים קשים, כי חרפת רעב ממש לא סבלנו. אבא ידע להשיג אוכל לבני הבית מתחת לאדמה ממש. הוא היה יוצא מדי יום, השכם בבוקר, נוטל מהארון אחד מן הכלים היקרים (והיו לנו רבים כאלה, חלקם אף הבאנו לארץ), ומוכר אותו או מחליפו תמורת לחם. עוד בטרם התעוררנו היה חוזר הביתה ובידיו שני אוצרות יקרים מכל - שתי לחמניות מתוקות - האחת למעני והאחרת לאחותי.
אך תוך זמן לא רב הצליח אבא להתאושש. תקופת הנא"פ (התוכנית הכלכלית החדשה) שהוכרזה על-ידי לנין - כתקופת ביניים של חופש ליוזמה הפרטית - נוצלה היטב על-ידי אבא. הוא קיבל לידיו בחזרה חלק מרכושו - טחנת קמח בקולומק, עיירה קטנה המרוחקת כחמש או שש שעות נסיעה מחארקוב (בדרך לפולטווה). אני זוכר עד היום, שתפוקת הטחנה הזו הייתה ארבעה קרונות קמח ב-24 שעות. תוך זמן קצר מאוד הצליח אבא להרוויח כסף רב. הגיעו דברים לידי כך שאבא קבל על שאמא אינה מוציאה מספיק כסף ומרבה לחסוך.
לא על כולם שפר המזל כפי ששיחק לנו. היו יהודים שממש גוועו ברעב. אחד מהם היה אחיה של אמא. לפני המהפכה היה איש עסקים מצליח, שייבא מאנגליה ומאיסלנד רכבות שלמות עם דגים מלוחים, היה בעל מפעל לקאוויאר באסטרחאן, בעל מטעי פרי בקרים ועוד. בפרוץ המהפכה נושל מכל נכסיו, התגלגל עם משפחתו לקרים ושם נפחו הוא, אישתו ושתי בנותיו את נפשם מרעב. לאמא הגיעה הידיעה המרה על מות אחיה אישתו והיא לא חסכה מאמצים כדי לאתר את יתר ילדיהם ולהצילם. היא מכרה חלק מכלי הכסף שהיו בבית ומימנה את הוצאותיו של שליח מיוחד, שאיתר את הילדים בבית יתומים, והם הובאו אלינו נפוחי רעב. אמא הזינה אותם וטיפלה בהם עד שהתאוששו. אחר הילדים הללו, לובה קוניאקוב, עלה ארצה, למד במקווה ישראל והקים משפחה.
אם אני מזכיר את אמא, איני יכול שלא לומר כמה מילים על חלקה המכריע בעיצוב דרכי החיים. כל אחד סבור, כמובן, שאמו מיוחדת במינה, אך אמא שלי הייתה באמת יוצאת דופן בסגולותיה, ולדעתי זו שותפים כל מי שזכו להכירה מקרוב. תכונת האופי המרכזית של אמא הייתה נכונותה לעזור לכל אדם בעולם, פרט לעצמה. היא לא חיכתה שיבואו ויבקשו ממנה עזרה. בעינה החדה והאוהבת איתרה את החלכאים והנדכאים הזקוקים ליד חמה, לצלחת מרק, למתת כסף, להבנה ולסעד. מאוחר יותר, כשגרנו בנס-ציונה, שכבר אז הייתה מושבה של פרדסנים אמידים ומבוססים למדי, לא נחה אמא ולא שקטה עד שהייתה מגלה באיזו פינה נידחת בארץ משפחה מוכה ואומללה. היא הייתה מביאה אותה לנס-ציונה ומסייעת לה לבנות את חייה מחדש.
עם אבא היו לי לעיתים התנגשויות קשות, אולי מפני שהיינו בעלי אופי דומה, אך גם מפני שהיינו חלוקים בהשקפותינו הפוליטיות. כך, למשל, ארגנתי פעם משמרות ליד הפרדס של אבא כדי למחות על שנהג אז, ככל הפרדסנים, לעבד את הפרדס באמצעות פועלים ערבים ואף מנהל העבודה שלו היה ערבי. לולא אמא, שהתערבה והשכינה שלום בינינו, הייתי עוזב בעקבות תקרית זו את הבית. אמא הייתה תמיד המפשרת והמחליקה ניגודים - בנועם הליכות, במילה טובה, בעין אוהבת. אחת הטראומות הקשות של חיי קשורה בעובדה שבעת שחלתה במחלה, שממנה לא קמה עוד (לאחר שעברה שלושה ניתוחים לסילוק גידול סרטני מגופה), נמצאתי הרחק ממנה, בשליחות האצ"ל בביירות, ואף להלווייתה לא יכולתי להגיע. הכאב הזה, על שלא הייתי לידה ברגעיה האחרונים ועל שלא ליוויתי אותה בדרכה האחרונה, הציק לי שנים ומכרסם בי עד היום הזה. נחמתי היחידה היא בהכרה שאילו ידעה אמא איזה תפקיד אני ממלא, הייתה מקבלת את הדין באהבה.
על אף שאבא הצליח, כאמור, להסתדר טוב בתקופת הנא"פ היה ברור, כי ישיבתנו ברוסיה היא זמנית ועלינו למצוא דרך לצאת מארץ הגזירה הזאת בכל ההקדם. היה לנו כסף, היה אוכל, אך לא היה עתיד. פעם החרימו לאבא קרון קמח וכשניסה לברר את העניין, עלה לו הדבר כמעט בחייו. פעם אחרת ערכו חיפוש בביתנו ומצאו כמה חפיסות סבון, ואך כפשע היה בין אבא לבין משפט באשמת ספקולציה.
הדיבורים על עלייה לארץ-ישראל נעשו תכופים יותר ויותר בבית (אם כי בלחש, שכן הדיבורים עצמם היו מסוכנים). אבא הניח את ה יסוד לעלייה בכך שהעביר לפלשתינה כ-3,000 ליש"ט, שהופקדו בבנק אפ"ק, סכום נכבד ביותר באותם הימים. הכסף הוברח ארצה בעזרת פקיד השגרירות הבריטית במוסקווה ובאמצעות קרובים בלאטוויה. בעלי סכום זה נתקבלו בכבוד על-ידי שלטונות המנדט, כשבאו להשתקע בארץ.
אני, אישית, ציפיתי בכיליון עיניים ליום, שבו נצא את רוסיה ונעלה לארץ-ישראל. זיכרון הילדות מן התהלוכות עם הדגלים האדומים חלף זה מכבר, ובעיניים מפוכחות של נער בן שתים-עשרה ראיתי את האימה ואת חוסר התכלית שבמשטר הקומוניסטי. עד היום זכורה לי פרשה מקפיאת דם של חיפוש אחר יהלומים בביתנו, שכמעט נסתיים באסון. הפרשה קשורה למשפחת אחותה של אמא, סוניה וילנסקי שמה (שהיו לה בן ובת, אשר שמותיהם כשמי וכשם אחותי - אפרים ובתיה), שבזמן המלחמה ברחו מלאטוויה לחארקוב. אבא תמך בהם כל הזמן (זו הייתה דרכנו מאז ומתמיד - כשיש, מתחלקים עם כולם). לדודה היו אמנם יהלומים, שאילו מכרה אותם יכולה הייתה לחיות מן התמורה. אך היא, מסיבות מובנות לה, סירבה למכור והסתירה את היהלומים באחד מקירות ביתנו. יום אחד באו שליחי השלטון הקומוניסטי, דפקו בקירות והגיעו למקום המחבוא של היהלומים. למרבה המזל הוציאה הדודה את היהלומים כמה ימים קודם לכן ממקום מחבואם הקבוע בביתנו והעבירה אותם למקום אחר. אילו נתגלו היהלומים, עלולים היינו כולנו לשלם על כך בחיינו. את אבא לקחו לחקירה ובקושי נחלץ מידי חוקריו.
גורלנו עלול היה להיות כגורלם של יהודים רבים, שדחו את יציאתם שוב ושוב עד שהיה מאוחר מדי. לולא אמא. אבא רצה להתחיל במצוות העלייה לארץ-ישראל בכך שישלח אותי ללמוד בגימנסיה "הרצליה", שכן בעיית החינוך שלי הפכה להיות חריפה באותה שנה (1924, שבה מלאו לי שתים-עשרה). אך אמא התעקשה ואמרה: לא יקום ולא יהיה. או שכולנו ניסע יחד, או שכולנו נישאר כאן. אבא היסס מעט והחליט להיוועץ ברב הראשי של חארקוב, הרב אהרונסון. עצתו של הרב הייתה ככל הנראה טובה, שכן שבועות אחדים לאחר מכן כבר היינו בדרכנו לארץ.
מאותה תקופה זכורה לי אפיזודה מעניינת, אשר יש בה כדי לשפוך אור על אורח החיים שהטביעו בנו אבא ואמא. היה זה כשלושה שבועות לפני שעזבנו את חארקוב. לעיר הגיע משלוח גדול של אסירים יהודיים, שנאסרו ללא ספק בעיקר על היותם ציונים. כששמע על כך אבא, הוא ארגן מייד קבוצה של יהודים, שתלך לשווקים ותרכוש מזון כדי לספקו לאסירים. האנשים עברו מבית לבית, אספו תרומות, ומשפחות רבות התנדבו להכין תבשילים, כדי שהאסירים ישיבו את נפשם באוכל חם. גם אני חשתי שעלי לתרום משהו משל עצמי כדי לסייע לאסירים. הרכוש היקר לי ביותר באותה תקופה היה אלבום בולים, שאספתי אותם בשקידה רבה במשך שנים. מיהרתי אל היהודים שארגנו את הסיוע לאסירים, נתתי להם את האלבום והם מכרו אותו. בתמורה שקיבלו רכשו מזון ומצרכים לאסירים. תרומתי הצנועה נוספה לתרומותיהם של יהודים רחמנים רבים. לאחר שנים נודע לי כי באותו משלוח של אסירים נמצא מיכאל בר, שנאסר אז על פעילותו ב"השומר הצעיר". בראשית שנות החמישים היה בר המפקח על התעבורה בדרכים במשרד-התחבורה, ובתוקף תפקידו היה קשור במפעל המכוניות, שהקמתי בחיפה.
בתקופה הקצרה שבה שגשגו עסקיו של אבא תודות לנא"פ, הספקנו לרכוש לא מעט חפצים לבית, והיה עלינו להיפטר מהם לפני צאתנו. לא היה אפשר למכור כמעט מאומה ואת רוב החפצים חילקו אבא ואמא לבני משפחה ולידידים. אחד החפצים, שהפרידה מהם הייתה קשה עלי ביותר היה הפסנתר של בתי אחותי. אהבתי את הפסנתר הזה מרגע שהובא הביתה. הייתי אז בן 6 או 7, ולמרות שקודם לכן לא נגעתי בפסנתר ניגשתי אליו בביטחה, פרטתי בו במקום איזה אלתור והכל מחאו לי כף. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות, שבהן נתגלה כשרוני המוסיקאלי, ומאז הרביתי לפרוט על פסנתר ולנגן בכלים רבים. אבל מעולם לא הייתה לי הסבלנות הדרושה כדי לעשות קאריירה מוסיקאלית של ממש.
הפסנתר היה אחד החפצים המעטים, שאבא הצליח למכור. שכן, גם ברוסיה של 1924 נמצאו אנשים, שהיו מעוניינים בכלי זה והיו מסוגלים לשלם תמורתו. את כל היתר חילקנו, ולקחנו עמנו ארצה תערובת של דברים יקרים באמת (כמו כלי כסף מעשה ידי האמן הצרפתי פברז'ה, שלמגינת לבי נגנבו ממני לאחר שנים, בעת שהתגוררתי בביתו של דוד הכהן בחיפה) יחד עם "שמעטעס" חסרי ערך למיניהם, שהקשר אליהם היה רגשי בלבד.
אני זוכר היטב כיצד חיכיתי בכיליון עיניים לרגע שבו נצא. כשלושה - ארבעה חודשים לפני שעזבנו את חארקוב, עלה ארצה אחיו של שחקן "הבימה" שלמה ברוק, טביה שמו, שהיה מנהל חשבונות ראשי אצל אבא. ליווינו אותו לרכבת היוצאת לאודיסה, והפרידה ממנו הביאה אותי למצב רוח עגום למשך כמה ימים - כל כך קינאתי על שהוא יוצא ואנו נשארים.
ואז, סוף-סוף בא היום המיוחל. אבא החליט לבחור במסלול לא מובל כדי להגיע מחארקוב לארץ-ישראל. המסלול הרגיל היה ברכבת לאודיסה ומשם, באונייה לארץ. אבא החליט שזה הזמן לנצל את הדרך כדי לערוך גם טיול באירופה. נסענו, איפוא, ברכבת מחארקוב לריגה שבלאטוויה ומשם דרך ברלין עד למארסיי שבצרפת.
במארסיי עלינו על אונייה, שיעדה לא היה יפו, אלא נמל בהודו - סין. זו הייתה אונייה מפוארת למדי, שהצרפתים קיבלו במסגרת הסכמי הפיצויים מהגרמנים בתום מלחמת העולם הראשונה. נסענו במחלקה הרביעית (כי חמישית לא הייתה) ואני זוכר שהיו באונייה עוד כמה יהודים עשירים, שהיו בדרכם מלונדון למצרים בעסקי כותנה. בין היתר היה על הסיפון עיתונאי יהודי-אנגלי, שגילה בנו עניין רב - פליטים יהודים מרוסיה, הנוסעים לפלשתינה. הייתה זו, כנראה, תופעה מוזרה מאוד בעיניו.
מזג האוויר בעת ההפלגה היה טוב, והתנאים אף הם נוחים יחסית. אך באלכסנדריה נאלצנו לרדת ולחפש אונייה אחרת, שתביא אותנו ליפו. מצאנו אונייה קטנה ומלוכלכת, שהייתה בדרכה מאלכסנדריה לביירות, ושרב החובל שלה הסכים לעגון ביפו, כדי להוריד אותנו ועוד כמה משפחות. הימים היו ימי ספטמבר, הים סער ושמחת ההתקרבות אל הארץ הושבתה במחלת ים, שכולנו לקינו בה.
הגענו ליפו, וממש כמתואר בכל הספרים מאותה תקופה, הורידו אותנו ספנים ערבים לסירות והובלנו אחר כבוד לקרנטינה, שבה הכניסו אותנו למקלחות וריססו אותנו מכל עבר.
שמונה עשרה שעות לא נעימות במיוחד שהינו בקרנטינה, אך השמחה על כך שהגענו סוף-סוף לארץ-ישראל, והנה מתגשם ממש לעינינו חלום שחלמנו שנים כה רבות, סייעה לנו להתגבר על אי הנעימות הקצרה הזו.
מן הקרנטינה נסענו בעגלה רתומה לסוסים למלון פנסיון "ברש", ששכן בקרן הרחובות לילינבלום ונחלת בנימין. היו שם ארבעה - חמישה חדרים, שבמושגים של תל-אביב הקטנה נחשבו לחדרים "דה-לוקס". כל תל-אביב לא הייתה אז אלא שני רחובות - הרצל ואחד העם. משם ואילך היו רק חולות ותנים מייללים. אני זוכר שטיילתי ברחובותיה של "העיר העברית הראשונה", מוקסם מניחוח הפרדסים, שעמד באוויר, ומן המראה האקזוטי של ערבים, המובילים גמלים נושאי זיפזיף בעיבורה של עיר.
דף חדש נפתח בחיינו. |
|
|
|
|
