|
הגיוס לצבא הבריטי נראה לי אז כפתרון הטוב ביותר למצוקה הנפשית, שאליה נקלעתי. אהבתי את יאיר אהבה עמוקה והערכתי אותו כאישיות יחידה במינה. אך לא יכולתי לקבל את התיזה שלו בדבר קשר עם גרמניה ועם איטליה נגד הבריטים. ראיתי בתפיסה הזו פשיטת רגל של כל הקו הפוליטי שבו גדלתי. פעולותיי במחתרת התבססו על ההנחה שמעבר ליריבות עם המנהל הקולוניאלי קיימים אינטרסים משותפים בין בריטניה לבין העם היהודי. הכרה זו הייתה ביסוד הקשרים, שפיתחתי עם וייטפילד. עכשיו, לא יכולתי עוד להסתכל בפניו. בנסיבות שהתפתחו - מלחמת חורמה נגד הבריטים שפיתח יאיר - ספק אם יכולתי להביא תועלת כלשהי. יש לזכור שבתקופה הראשונה של הפילוג הצטרפו רוב המפקדים והחיילים ליאיר, וגם רוב מחסני הנשק עברו אליו.
|
|
...קרא עוד
|
|
תקופה של מלחמה היא תקופה של מחסור בכל. המחסור נוצר מחמת הביקוש האדיר של הצבאות הלוחמים, בגלל השמדת אמצי הייצור, ריתוק כוח האדם למאמץ המלחמתי ושיבוש דרכי התעבורה. מחסור זה הביא לכך שבנות הברית הקימו מועצה מיוחדת, שמקום מושבה היה בוושינגטון ותפקידה היה לחלק טיפין טיפין את חומרי הגלם והמוצרים החסרים, כשהטקסטיל נמצא במקום שני בחשיבותו לאחר המזון.
|
|
...קרא עוד
|
|
לאחר שהחלה זרימה סדירה של כותנה מאלכסנדריה שבמצרים לאיטליה, דרך נמל חיפה, הייתי חייב לשוב לאיטליה, כדי להכין את התשתית המנהלית והארגונית להמשך העבודה. המדובר היה בעסקה בהיקף עצום - כשמונה מיליון קילוגרם כותנה בשנה, שצריך היה לעבדם ולהופכם לכשישה מיליון קילוגרם חוטים מסוגים שונים, ואת אלה לשווק לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.
|
|
...קרא עוד
|
|
מייד לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה חזרתי מלונדון למילאנו, דרך פאריס, במטרה לחפש קשר עם שליחי המדינה שבדרך, להשתלב במאמץ הכולל ולסייע ככל יכולתי. כשהגעתי ל"פרינצ'יפה סבויה", המלון שבו התגוררנו מאז השתקענו באיטליה, כבר המתינה לי הודעה כי מישהו מחפש אותי. לאחר יום או יומיים נפגשנו עם האיש - זה היה יהודי ממוצא בריטי, בובי סילבר, שהציג עצמו כשליח ה"הגנה". לאחר שיחה קצרה הוא שאל: "האם אתה מוכן לעזור לנו?" השבתי: "מה השאלה? אני לא מוצא מנוח לעצמי, ומחפש כל דרך לעזור. רק תגידו מה".
|
|
...קרא עוד
|
|
בתקופה שבה הייתי שקוע כולי בהכנות להפלגת "נורה", ידעתי כי ביוגוסלביה נמצא אדם, שאינו נותן מנוח ומאיץ בנו שנסיים את המלאכה במהירות. האיש הזה, שרק לימים נודע לי כי שמו שייקה דן (טרכטנברג), טילפן אחת לכמה שעות והזהיר: "אני מתפוצץ כאן. הנשק על החוף, ואם לא תגיע האונייה כדי להטעין אותו, יהיו בעיות". הטלפונים הללו היו מטרד לא קטן. לא הייתי זקוק לכך שיאיצו בי, העצבים היו מתוחים ממילא עד קצה הגבול וידעתי עד כמה גורלית המשימה שהוטלה עלינו. אך ידעתי, שאם לא נכלכל כל צעד בתבונה ובזהירות - ניכשל.
|
|
...קרא עוד
|
|
|
פרקים 11-15