|
|
|
|
פרק 11 - הבריחה אל הצבא הבריטי |
הגיוס לצבא הבריטי נראה לי אז כפתרון הטוב ביותר למצוקה הנפשית, שאליה נקלעתי. אהבתי את יאיר אהבה עמוקה והערכתי אותו כאישיות יחידה במינה. אך לא יכולתי לקבל את התיזה שלו בדבר קשר עם גרמניה ועם איטליה נגד הבריטים. ראיתי בתפיסה הזו פשיטת רגל של כל הקו הפוליטי שבו גדלתי. פעולותיי במחתרת התבססו על ההנחה שמעבר ליריבות עם המנהל הקולוניאלי קיימים אינטרסים משותפים בין בריטניה לבין העם היהודי. הכרה זו הייתה ביסוד הקשרים, שפיתחתי עם וייטפילד. עכשיו, לא יכולתי עוד להסתכל בפניו. בנסיבות שהתפתחו - מלחמת חורמה נגד הבריטים שפיתח יאיר - ספק אם יכולתי להביא תועלת כלשהי. יש לזכור שבתקופה הראשונה של הפילוג הצטרפו רוב המפקדים והחיילים ליאיר, וגם רוב מחסני הנשק עברו אליו.
החלטתי, איפוא, להתגייס לצבא הבריטי ולקחת חלק במלחמתו של העם היהודי בצורר הנאצי. רציתי לשרת כקצין, והדבר לא היה פשוט באותה תקופה. הכניסה לבית-הספר לקצינים, שנועד למתנדבים מהישוב היהודי, הייתה מונופול של ה"הגנה". בדרך הרגילה לא היה לי סיכוי להגיע לקצונה. החלטתי, איפוא, להיעזר בפעם האחרונה בווייטפילד, כדי להתקבל לבית-הספר לקצינים. באותה תקופה החליט גם גיסי, ד"ר מוניה גורן, להתגייס לצבא הבריטי, וגם הוא רצה להתקבל לבית-ספר לקצינים. למרות השכלתו האקדמית הרחבה ושליטתו בכמה שפות, לא יכול היה להתקבל לקצונה ללא פרוטקציה. נסענו יחד, במונית "עתיד", למטהו של וייטפילד, ששכן באזור חיפה. נפגשנו עם וייטפילד, קיבלנו את מכתבי ההמלצה וחזרנו באותה דרך לתל-אביב. בדרך נרדם הנהג על ההגה ובהגיע המונית לסביבות זיכרון יעקב, התנגשה במשאית שחנתה בצד הכביש. לזמן מה איבדתי את הכרתי וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי מוקף פצועים זועקים. פניו של גיסי מוניה נפגעו קשה והיו מכוסים דם. אני עצמי לא נפצעתי פצעים חיצוניים, אך חשתי שאיני יכול להזיז את גופי ובעיקר את רגליי. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה שעמוד השדרה שלי נפגע ואהיה נכה לכל ימי חיי. עד מהרה הגיעו אמבולנסים, שפינו את הפצועים (אחד מהם מת בדרך לבית-החולים). אני, שפציעתי נראתה פחות חמורה, פוניתי בין האחרונים באמבולנס, שהגיע מתל-אביב. ביקשתי שיסיעו אותי לבית החולים "אסותא" ושיזעיקו את פרופסור מרקוס, שהיה ידיד המשפחה וטיפל במסירות רבה באמא, בעת מחלתה הוא היה גם רופא של המחתרת והגיש לה סיוע רפואי בכל עת שנתבקש.
הבדיקה העלתה, כי שברתי את אגן הירכיים והרופא אמר לי, שעלי לשכוח מן החלונות על קצונה או על שירות צבאי כלשהו. בתום הטיפול בבית החולים נותרתי עם רגל שמאלית קצרה בכמה סנטימטרים מן הימנית. נכנסתי לתקופה חדשה של כאבים נוראים ומאמץ ממושך לשיקום.
כשבוע לאחר פציעתי זכיתי לביקורו של יאיר בחדרי ב"אסותא". זו הייתה פגישתנו האחרונה ואני זוכר את פרטיה כאילו התקיימה אתמול. יאיר בא אלי בשעת לילה מאוחרת, סמוך לחצות. היו עמו בנימין זרעוני ועוד שני אנשים, שאני זוכר את זהותם. חדרי היה בקומת הקרקע ואפשר-היה להיכנס אליו דרך הגן, בלי לעבור את דלפק הקבלה ובלי לעורר תשומת לב. יאיר עדיין לא נרדף אז על-ידי הבריטים, אך אותות החרדה, הצער והכאב על הפילוג ניכרו היטב על פניו. הוא דיבר בקול שקט ובאיפוק, ונהג כג'נטלמן. (זו הייתה דרכו מתמיד. צפירה לעולם לא תשכח שבימים הקשים במחתרת זכר להביא לה פרחים כשחלתה). אך בקולו כבר ניכרו הלאות, חוסר הסבלנות והמרירות, שהיו תוצאה של הפילוג ושנאת החינם אשר נלוותה אליו.
יאיר בא אלי כדי לשכנע אותי להצטרף אליו ואל חבריו, שבחרו ללכת בדרך שונה מזו שבחר בה רזיאל. אמרתי לו לערך את הדברים הבאים: "אברהם, אתה מעמיד אותי במצב של אדם הנשאל: במי אתה בוחר - באבא או באמא? אם אתה פונה אלי בשם הנאמנות האישית ויחסי החברות שנרקמו בינינו, עלי להשיב לך כי נאמנותי לרזיאל אינה נופלת מנאמנותי לך. אך אם אתה בא לשכנע אותי בשם האידיאולוגיה שלך, אני משיב לך שלא שכנעת אותי. אני סבור שעכשיו הזמן להשקיע את כל המאמץ במלחמה באויב הנאצי, ולמטרה זו יש לשתף פעולה עם הבריטים. זו תוכל להיות הזדמנות פז בשבילנו לאמן אנשים, להשיג נשק ולהתכונן למלחמה שתהייה לנו כאן לאחר המלחמה בנאצים. אתה יודע, כמוני, שיש הבדל בין המנהל הבריטי הקולוניאלי, שבו נלחמנו, לבין העם הבריטי, הנלחם באויב הנאצי המשותף. בחודשים האחרונים בנינו תשתית להבנה ולשיתוף פעולה עם הבריטים. אני תרמתי את תרומתי לכך, בהשראתו וביוזמתו של רזיאל, שלדעתי קורא טוב ממך את המפה. אי אפשר להפוך עכשיו את הקערה על פיה ביום אחד ולראות בבריטים אויב ויעד למלחמה טוטאלית. האויב שלנו הוא גרמניה ולא שכחתי עדיין את הדברים ששמעתי מפי ז'בוטינסקי, לפני חמש שנים, כשהייתי ציר בקונגרס ההסתדרות הציונית החדשה בווינה. ז'בוטינסקי אמר לנו אז, בנאום הפתיחה של הקונגרס, כי את המלחמה בגרמניה הנאצית ננהל עד הסוף".
על מנת להבין את הרקע לשיחה כואבת זו, יש לזכור את האירועים שקדמו לה. השיחה התקיימה בראשית יולי 1940. כשבועיים לפני כן, ב-14 ביוני, נכנס היטלר לפאריס, לאחר שפולין, דנמרק ונורבגיה כבר היו תחת המגף הנאצי. ב-10 ביוני הכריז מוסוליני מלחמה על צרפת והצבא האיטלקי הפשיסטי פלש לדרום צרפת, תקע סכין בגבה על-ידי כיבוש מנטון והמשיך במסע הכיבוש לעבר ניצה ומארסיי. לא ידענו אז בדיוק מה עלה בגורלם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני, אך לא היו לנו אשליות. אין ספק שהמנהל הבריטי, בסוגרו את שערי הארץ, השלים את מלאכת ההשמדה הנאצית. אך יחד עם זאת, לא יכולתי להשתחרר מן העיקרון, שקבע בשעתו ז'בוטינסקי, כי יש להבחין בין המנהל הקולוניאלי לבין העם הבריטי הנאור, שנתן לנו את הצהרת בלפור וגילה אהדה לעניין היהודי והציוני. חלומו של ז'בוטינסקי היה שנצליח לשכנע את העם הבריטי להיות לנו לבעל-ברית ואף נצטרף לחבר העמים הבריטי כדומיניון שביעי. על ההבדל בין המנהל הקולוניאלי לבין העם הבריטי יכולתי לעמוד בשיחות הרבות, שהיו לי עם וייטפילד. לפני כל שיחה שקיימתי עם וייטפילד, תדרך אותי רזיאל לכוון את הדיונים כך שיובהר לו ולשולחיו, כי אנו יכולים להיות בעלי ברית לבריטים במלחמה באויב המשותף וכי בעלות הברית יוכלו להיעזר רבות בישוב היהודי במלחמה זו. מאוחר יותר נתן רזיאל ביטוי מעשי לעמדה זו בצאתו למשימה בעיראק, יחד עם יעקב מרידור ויצחק ברמן, משימה שממנה לא חזר. יש לזכור כי באותה תקופה כבר היה ברור שחלק גדול מארצות-ערב, כמו גם המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, ישתפו פעולה עם ארצות הציר. הייתה ידועה גם ההשפעה של הגרמנים והאיטלקים על בית המלוכה המצרי. התעלמות מכל הגורמים הללו והכרזת מלחמה על הבריטים נראתה לי כטירוף. פילוג הארגון על רקע זה היה אסון. דעתי נתחזקה, כי הסיבות לפילוג היו אישיות והאידיאולוגיה באה לאחר מכן.
יאיר לא שוכנע, כמובן, מדבריי. הוא כבר צעד אז בדרך שאין ממנה חזרה. אני זוכר, שכאשר נפרד ממני בלחיצת יד, היו פניו עצובות. יאיר נעלם באפלולית המרפסת ואני חזרתי להתפתל בכאבי התופת - שנשכחו לרגע בלהט השיחה שניהלנו - ולדמדומים של השפעת התרופות לשיכוך כאבים שבלעתי. דרכינו נפרדו מאז ונצטלבו רק עוד פעם אחת. זה היה לאחר כשנתיים, סמוך למועד שבו נרצח יאיר בדם קר בדירה שבה מצא מסתור בדרום תל-אביב. תמונתו התפרסמה אז בראש חוצות והכל ידעו כי לכידתו אינה אלא עניין של זמן. פגשתי אז באקראי את רוני אישתו ברחוב אלנבי ושאלתי אם אוכל לעזור במציאת מקום מקלט ליאיר. אמרתי לרוני: "אם יהיה בכך כדי לסייע במשהו, אוכל למצוא לאברהם מקום מסתור בפרנס שלנו בנס-ציונה". לא הספקתי אז לשקול את ההצעה הזו במלואה, אך סמכתי על כך שאם ייענה יאיר להצעה אמצא פתרון. איני יודע אם הצעתי הועברה ליאיר ונדחתה, או שכבר לא הספיקה להגיע אליו לפני שמצאוהו כדורי המרצח מורטון, ב-22 בפברואר 1942. בעת ששכבתי בבית החולים נערכו אצלי עוד כמה ביקורי שכנוע של נציגי הצדדים השונים. אחד הביקורים הזכורים לי היה של אחד מאנשי יאיר. פיו שפע השמצות, בעיקר על דוד רזיאל. "אינך יכול לתאר לעצמך איזה שגיאות הוא עשה", אמר לי. "הארגון היה נהרס אילו המשיך לעמוד בראשו". לא היה לי כוח נפשי לשמוע את הדברים, מה עוד שסבלתי כאבים עזים, והייתי נתון רוב הזמן להשפעת מורפיום. בדיעבד, הצילה אותי אותה תקופת דמדומים מלהיות מעורב בשנאה התהומית, שהפרידה בין המחנות.
תקופת ההחלמה הייתה ממושכת וקשה. כמה שבועות שכבתי בבית החולים עד אשר שוחררתי. אך גם לאחר שחזרתי הביתה לא יכולתי לעמוד על רגליי. כדי לקום ממיטתי לתרגילי פיזיותרפיה, נזקקתי לעזרה של כמה אנשים. כשעשיתי דרך של עשרה מטרים, הייתי נופל מותש ומכוסה זיעה. רק פעם אחת בתקופה זו קמתי על רגליי ללא עזרה. היה זה ב-9 בספטמבר 1940, בעת הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל-אביב. גרנו אז ברחוב דיזנגוף, לא רחוק מנמל תל-אביב, וקולות הנפץ העזים של הפצצות עוררו בי את אינסטינקט הקיום. קמתי ורצתי אל החלון כדי להגיף את התריסים - זה היה אז אמצעי ההגנה היחיד שמצאתי, כי מקלט לא היה. אך חלפו עוד שבועות רבים לאחר ההפצצה עד אשר יכולתי לעמוד על רגליי. ההפצצה גרמה לכך שעזבנו את תל-אביב לזמן מה ועברנו להתגורר בבית הוריה של צפירה ברחובות. אביה של צפירה דאג לשלומנו (בהפצצה האיטלקית הגדולה נספו 117 אנשים), והציע שנמצא מקלט ארעי בביתם. קיבלתי את ההצעה בשמחה ונעניתי לה - לא רק מפחד ההפצצות, כמו מפני שהמעבר לרחובות הקל מעט מן הקשיים הכלכליים, שהיינו נתונים בהם.
בתקופת מחלתי הלך והתנדף מעט הכסף, שצברתי מעסקי הקרקעות. הוצאות הריפוי והוצאות הבית היו גדולות, והכנסות לא היו. מאז פרוץ המלחמה נפסקו כמעט כל עסקי הקרקעות, וכבר סיפרתי על עסקת הדבש, שבה לא ליקקתי כל דבש. העסקים היחידים שפרחו אז היו קשורים באספקה לצבא הגדול שחנה בארץ, ומייד כשיכולתי להלך על רגליי, חיפשתי דרכים למצוא את פרנסתי מאפיק זה.
בתקופת מגוריי ברחובות הכרתי כמה רופאים מ"בית החולים החמישי" של הצבא האוסטרלי, ששכן בסמוך למושבה. רוב הסגל של בית החולים היה מסידני. למדתי לדעת שאנשי סידני שונים באופיים מאנשי מלבורן - בעוד הראשונים דמו יותר לאמריקנים היו האחרונים בעלי אופי דומה יותר לזה הבריטי. היה לי אז גם מכר, שהיה קשור בחברת W.A. HANDERSON, ספק גדול של הצבא הבריטי ושל הלגיון הירדני. בראש חברה זו עמד בריטי, שאישתו הייתה יהודייה והוא עצמו היה יותר יהודי מבריטי. הוא התיישב בירושלים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, התערה היטב בישוב היהודי ואפילו דיבר מעט אידיש. אותו מכר הפגיש ביני לבין הנדרסון, שגילה נכונות לשתף פעולה. מצבי הגופני לא אפשר לי עדיין לנוע בכוחות עצמי והחלטתי לשתף את גיסי, נתן אברמוביץ, בעל אחותה של צפירה. (גיסי השני, בעל אחותי, מוניה גורן, שנפצע יחד עמי בתאונה, החלים בינתיים מפצעיו, שהיו קלים יחסית, והתגייס לצבא הבריטי. הוא נפל בשבי ביוון וניסה לברוח כמה פעמים ללא הצלחה. את רוב שנות המלחמה עשה בשבי בגרמניה).
התחלנו את העסק בממדים קטנים ופרימיטיביים. נסענו במכוניתו של אברמוביץ וחיפשנו ספקים של מוצרי מזון, דגים, בשר ודברי הלבשה. תחילה סיפקנו לסגל בית החולים האוסטרלי את כל מחסורו ולאחר מכן ערכנו ביקורים במחנות השונים של הצבא הבריטי. עד מהרה למדנו לדעת, כי הפוטנציאל העסקי הגדול ביותר מצוי בעסקי הלבשה. החיילים, ששירתו בארץ, קיבלו מן הצבא רק בגדי עבודה. את מדי הייצוג רכשו לעצמם בכספי הקצבה מיוחדת, או מכספם הפרטי. דבר זה גרם לפריחה של עסקי החייטות ותעשיית ההלבשה. גילינו שהפער בין המחרים הסיטוניים לבין המחירים בחנויות הוא גדול ומותיר אפשרויות לרווח נאה. תחילה היינו קונים בגדים מוכנים ומוכנים אותם במחנות לכל דורש. אך נתברר שהיה ביקוש גדול לבגדים תפורים לפי מידה. לסיורים הבאים לקחנו עמנו חייט שעשה את המדידות. השיטה הייתה פשוטה: היינו באים צריף של ה- N.A.A.F.I., זהו השק"ם הבריטי, או לחדר האוכל, ושם היינו מוצאים תמיד חבורה של חיילים שותה בירה. החייט היה עורך במקום את המדידות, אני הייתי רושם את ההזמנות, היינו חוזרים הביתה, מוסרים את ההזמנה לאחד הספקים הסיטונאים ולאחר כמה ימים היינו מביאים למזמינים את המדים המוכנים.
במרצות הזמן למדתי לעשות את המדידות בעצמי מסרתי את ההזדמנות לחייטים, שתפרו את אשר סיפקתי להם. את הבד רכשתי מאחד הסיטונאים הרבים, שהיו מייבאים בדים ארצה, בעיקר מהודו. העסקים הלכו והתרחבו ושוב לא הייתי צריך להתרוצץ במחנות ולחזר על פתחיהם של חייטים. שכרתי מבנה תעשייתי קטן בגבעת הרצל, התחלתי לרכוש מכונות תפירה וציוד אחר והעסקתי חייטים. מצאתי דרכים להוזיל את הייצור - הן במציאת מקורות אספקה זולים וטובים לבדים ולמוצרים אחרים, הן ברציונאליזציה של הייצור והן בגמישות בדרכי ההעסקה של העובדים. כך, למשל, הייתי מבצע במתפרה שלי את עבודות הגזירה וחלק קטן מן התפירה. חלק הארי של התפירה נעשה בידי חייטים, שעבדו בבתיהם בקבלנות. רבים מצאו כך את פרנסתם בביתם. בין היתר התפרנסה בדרך זו גם אחותי, שבעלה היה בשבי. הם היו מחזירים את הבגד להשלמת העבודה במתפרה – תפירת לולאות, תפירת כפתורים, גיהוץ, וכדומה.
תוך זמן קצר יחסית הפכתי להיות גורם בענף, והיקף הייצור במתפרות שלי הגיע לכאלפיים זוגות מכנסיים ביום, שכולם סופקו לזרועות השונים של הצבא והממשלה. באותה תקופה הוקמה מחלקת התעשיות הקלות של ממשלת המנדט (LIGHT INDUSTRIES), שבאמצעותה הוצאו מכרזים להספקת מדים ומוצרי הלבשה אחרים למחלקות ממשלתיות שונות (דואר, רכבת וכדומה) וכן לגופים צבאיים – חיל האוויר הבריטי, הצבא האוסטרלי, צבא צרפת החופשית ועוד. על המרכזים של מחלקת התעשיות הקלות התחרו אז כמה גורמים: מפעלי "אתא" של משפחת מולר בקרית אתא; האחים ירושלמי ברמת גן וכמה סוחרי הלבשה, שרכשו בדים בשני המפעלים הללו, ביניהם ירקוני, ואכט ואחרים. הייתי זול וגמיש מן המתחרים שלי. פקידי מחלקת התעשיות הקלות העדיפו אותי על פני ש"אתא" וירושלמי, שהיו כמעט מונופולים, זלזלו בדרג הבינוני והנמוך והעדיפו לנהל משא ומתן עם ה"בוסים". אני נהגתי אחרת זכיתי ומשום כך לשיתוף פעולה של ה- .LIGHT INDUSTRIES
אבל היתרון שלי במכרזים נבע לא רק מגמישותי וזריזותי המסחרית, אלא במידה רבה תודות לשכלולים שהנהגתי במפעלי. הצלחתי להשיג אז מכונות תפירה אמריקניות ובריטיות משוכללות ביותר, מכונות לגזירה, לתפירת לולאות, כפתורים וכדומה. בכל תחומי ארץ-ישראל לא היה אפשר להשיג מכונות כאלה, כי מלאי לא היה והייבוא נפסק לחלוטין מאז פרצה המלחמה. במצרים, לעומת זאת, אפשר-היה להשיג מכונות כאלה בשפע וללא הגבלה. הבריטים דאגו לפנק את המצרים וסיפקו להם מכל טוב – משעונים שווייציים ועד סיגרים קובנים. גיליתי את השפע הרב השורר במצרים במהלך ביקורי שם. הביקורים נתאפשרו תודות לחוזה שהיה לי לאספקת סרבלי עבודה לכל עובדי הרכבת. במסגרת ההסדר שלי עם הנהלת הרכבת ניתנו לי רשיונות פתוחים לנסיעות חינם ברכבת לחמישה אנשים, ואף זכות להפעלת קרונית מיוחדת, שבה נוהג אדם יחיד על הפסים. עובדים שלי היו נעים לאורך כל המסילות, עד קנטרה שבמצרים, מקבלים הזמנות, נוטלים מידות ומספקים את הסחורה. קנטרה הייתה כפופה מנהלית למנדט הבריטי, אך הייתה כבר בתחום הריבונות המצרית. היה קל מאוד לעבור את התעלה ולהמשיך לקהיר בלי צורך בוויזה מצרית, שהיה קשה להשיגה באותם ימים.
במהלך סיורי בקהיר גיליתי את המכונות המשוכללות, שכמותן לא היו בארץ, ומיהרתי לרוכשן, בין היתר בבית המסחר "זינגר", אשר רוב פקידיו ומנהליו היו יהודים. אך כאן נתקלתי בבעיה. אל היה כל סיכוי לקבל רשיון לייצוא המכונות ממצרים לארץ-ישראל. לעזרתי באו כמה ידידים מחיל האוויר הבריטי, שהייתי קשור עמם בעסקי אספקת הבגדים. הם העבירו למעני את הציוד ארצה במשאיות של חיל האוויר. בדרך זו פתרתי לא רק את בעיית רשיון הייצוא, אלא גם חסכתי את הוצאות התובלה. חלק מן המכונות, שרכשתי במצרים, מכרתי בארץ ברווח ניכר ובדרך זו כיסיתי את רוב ההשקעה שנשאר אצלי.
אחת הדוגמאות לגמישות, שבה פעלתי ואשר קידמה מאוד את עסקי, היא פרשת המכרז לייצור ה"פגאגארי", הסרט הכרוך על הכובע האוסטרלי המפורסם. זהו אביזר פשוט וזול למדי, אך שלטונות המשטר האוסטרלי, שחנה בארץ, נזקקו לכמות ענקית של "פגאגארי" – כחצי מיליון. כולם התחרו על המכרז הזה, אך אני הייתי הראשון שמצא בצבע המתאים וההצעה שלי הייתה זולה יותר משל האחרים.
אך המכרז, שממש העמיד אותי על הרגליים באותה תקופה, היה לאספקת מאה אלף סרבלים למשמר האזרחי. תנאי המרכז נראו בתחילה כבלתי ניתנים למימוש מבחינתי. השלטונות ביקשו שהסרבלים יהיו עשויים "דריל", בד חאקי, שאינו צבוע בצבע החאקי אלא בצבע טבעי, לא מולבן. הסיבה לתנאי זה במכרז הייתה נעוצה בכל שעל אנשי המשמר האזרחי, הפועלים בלילה, לבלוט בצבע בגדיהם, אך הבגדים אינם צריכים להיות לבנים מדי, כדי שלא יתלכלכו במהרה.
אני ראיתי במכרז הזה את האתגר הגדול שלי. ימים ולילות הרהרתי וכוססתי ציפורניים בשאלה איך לזכות במכרז. עיקר הבעיה היה להשיג את הבד המתאים. בארץ היו שני מקורות בד – "אתא" או "אחים ירושלמי" וייבוא מהודו. לא היה כל סיכוי לרכוש את הבד משני המפעלים המקומיים, שכן הם התכוונו להשתתף במכרז עצמם. הבד ההודי לא התאים לתנאי המכרז הואיל והיה צבוע בצבע חאקי. לא היה אפשר גם להזמין בד בלתי צבוע מהודו משום שלא הייתה כל ודאות לגבי מועד האספקה.
לפתע עלה בדעתי רעיון. הצבע של הבד ההודי היה באיכות ירודה ולכן דהה לאחר כמה כביסות. אם הוא דוהה בכביסה, כך חשבתי לעצמי, חייבת להימצא דרך להסיר את הצבע באורח שיטתי. כאן סייעה לי ההשכלה הטכנולוגית מתקופת לימודי בליאז'. עשיתי כמה ניסיונות להסרת הצבע באמצעות תמיסת גופרית בחדר האמבטיה של ביתנו ונתברר לי שהדבר אפשרי, אפילו באמצעים הביתיים הפרימיטיביים.
פניתי למצבעה של יוחננוף ברחוב הירקון וביקשתי מבעליה לבדוק את האפשרות להסרת הצבע מן הבד ההודי, בלי שגיליתי לו, כמובן, את הסיבה לכך. הוא בחן את הבעיה ולאחר יום יומיים השיב לי כי יש פתרון. ניתן להסיר את הצבע על-ידי השריית הבדים למשך 24 שעות בהידרו – סולפיד. לאחר מכן אפשר להקנות לבד משקל, באמצעות תהליך אפשרה. הוא הלבין לי כמה עשרות מטרים בד, אשפר אותם ותפרנו מהם מספר סרבלים. התוצאות היו טובות במידה יוצאת מן כלל.
מצויד בנתונים אתה ניגשתי למכרז, כשאני משוכנע שאגבר על המתחרים. לא היה לי קשה להתחרות ב"אתא", שאיכות הבד שלה ומחירו היו גבוהים ממה שנדרש במכרז זה (ואכן, "אתא" לא ניגשה בסופו של דבר למכרז). "האחים ירושלמי" הפיקו במטוויות שלהם סחורה באיכות ובמחיר מתאימים יותר, אך אני יכולתי להגיש הצעה זולה פי כמה, וגם אז היה נותר בידי רווח של כמעט מאה אחוזים. הבעיה הייתה רק לשמור על סוד תהליך ההלבנה של הבד ההודי. הכנסתי בסוד העניין את יוחננוף והוא שמר אמונים. למכרז עצמו הגשתי, כדוגמה, פיסת בד זעירה, כדי שלא יהיה אפשר לעמוד על סודי. דוגמא של תפירה הגשתי באמצעות סרבל, שנתפר מבד חאקי רגיל.
כפי שחזיתי, אכן זכיתי במכרז, והדבר הפך לשיחת היום בקרב תעשייני הטקסטיל. ההזמנה הזו סיפקה עבודה במתפרות שלי למשך כמה חודשים והביאה לי רווח נאה. לא פחות חשוב מן הרווח היה עצן עלייתי על המפה, לצד של מפעלים גדולים. עוד לפני עסקה זו ידעתי "
לשחק" בין הגדולים. הנס מולר, שהיה מוצף הזמנות, השתמש בי לא פעם כדי להפעיל אותי נגד הקבוצה של האחים ירושלמי ושפיגל ומכר לי בדים יקרי ערך במחיר רשמי (כשעצם הרכישה כבר נתנה לי פעמים לקונה רווח עצום). האחים ירושלמי גם הם רצו לשתף עמי פעולה והציעו לי פעמים רבות עסקות של קבלן-משנה. אך אני סירבתי ודרשתי שותפות מלאה. לא הסכמתי לנגן כינור שני ושלישי. רציתי לנגן כינור ראשון, או לפחות ויולה ראשונה. ההזדמנות לכך ניתנה לי לאחר שזכיתי במכרז של המשמר האזרחי.
זלמן ירושלמי, האח הבכור של האחים ירושלמי, נהג בי לפי הכלל - אם אינך יכול להביסו, הצטרף אליו. הוא הציע לי שיתוף פעולה ועד מהרה פעלה בשוק השותפות ירושלמי-שפיגל-אילין, ששלטה למעשה על כל ההזמנות הממשלתיות והצבאיות. זלמן ירושלמי, יליד ביאליסטוק, היה יהודי חם, שתענוג היה לעבוד עמו. הוא פעל למרות התנגדות אחיו, חיים. אני שומר בלבי זיכרונות נעימים מתקופת עבודתנו המשותפת. האחים ירושלמי ושפיגל טוו חוטים, ארגו בדים, מכרו אותם לשותפות במחיר מסוים - ואני ביצעתי את עבודות התפירה. התחלקנו ברווחים ויחד שלטנו בשוק עד סוף המלחמה.
בתקופה זו, שבה עבדתי בשותפות עם האחים ירושלמי, למדתי על בוריו את מקצוע הטקסטיל. למדתי לדעת מהי כותנה ומהו חוט, איך טווים מן הכותנה חוטים ואיך אורגים מן החוטים בדים. הלימוד הזה הכשיר אותי לקראת העסקה הגדול בחיי, עסקת מיליון הדולרים, שעליה יסופר בהרחבה בהמשך הדברים.
אך בטרם ניגשתי להרחבת עסקי, קיבלתי תזכורת לא נעימה מתקופת פעילותי במחתרת. באוקטובר 1944 נעצרתי כחשוד בקשר עם שוד בדים, שהיו שייכים לשלטונות. נעצרתי כמה ימים לאחר שאנשי אצ"ל חדרו למחסני מחלקת התעשייה הקלה של ממשלת המנדט, ברחוב נחלת בנימין 52 בתל-אביב, ובאיומי נשק החרימו בדים בשווי של כמאה אלף לירות מנדטוריות. חלק מהבדים הללו חולק לאחר מכן למעוטי יכולת (צירפו אליהם פתק: "נא לקבל שי זה מבין האריגים שהוחרמו על-ידי חיילינו מאת שלטונות הדיכוי"). חלק אחרי של הבדים המוחרמים נמכר לסוחרים, והתמורה שימשה למימון פעולות האצ"ל, שהיה נתון תמיד במצוקה כספית.
לא היה לי כל חלק בפעולה זו. שכן, מאז הפילוג לא הייתי פעיל כלל בארגון. לאחר זמן נתברר, כי אחד הסוחרים שהיו מעורבים בקניית הסחורה המוחרמת - רוזנצווייג שמו, שעבד בשירות המשטרה כמלשין, מסר את שמי. כן מסר את שמותיהם של עוד כעשרים אנשים, ביניהם גיסי, נתן אברמוביץ. בעקבות ההלשנה הזו נעצרתי. באותה תקופה נהגו קודם לעצור ורק אחר כך לשאול מדוע. הועברתי ל"קישלה", שם החזיקו אותי 48 שעות, ולאחר מכן העבירו אותי לבית הסוהר המרכזי בירושלים. נחקרתי אישית בידי סר ריצ'ארד צ'ארלס קיטלינג, שבאותה תקופה עמד בראש הפעולות של המשטרה הבריטית נגד ארגוני המחתרת. זכיתי לכבוד המפוקפק הזה אולי מפני שבגלל עברי המחתרתי סבר קיטלינג כי נפל לידיו דג שמן. החקירה לא הייתה עדינה במיוחד וארכה שבוע ימים. היא נערכה תמיד בלילות, כשאור הזרקורים מול העיניים ועל השולחן מונח אקדח.
תקופת הישיבה בכלא זכורה לי כאחת הקשות בחיי. לא יכולתי לסבול את הלכלוך, את הצפיפות, את מריטת העצבים הבלתי פוסקת, את הבטלה מאונס ובעיקר את הרגשת חוסר-האונים והקלאסטרופוביה. גם לא היה לי הסיפוק שיכול להיות למי שיושב בכלא ומשלם בכך את מחיר אמונתו ומלחמתו. אילו הייתי באמת מעורב בהברחת הבדים, אולי הייתי מרגיש טוב יותר. אך אני הייתי סתם קורבן לשרירות הלב של הבריטים ולמעשה נבלה של אדם חסר מצפון. (על זהותו של המלשין נודע לי מפי קיטלינג עצמו. בתום החקירה, לאחר ששוכנע כי מאשימים אותי בדבר שאין ליק שר אליו, שאל אותי אם אני מכיר את רוזנצווייג. כשעניתי בשלילה, שאל: מה יש לאותו רוזנצווייג נגדך? מכאן הבינותי, כפי שהבינו גם יתר קורבנותיו של רוזנצווייג, מי אחראי לישיבתי בכלא).
לאחר שלושה שבועות בבית הסוהר המרכזי, הועברתי ללטרון. מאחר שלא היה שום דבר נגדי, היה לי סיכוי טוב להשתחרר תוך זמן קצר. אך זמן מה לאחר בואי ללטרון הגיע לאינו עיתון ובו ידיעה כי סוחר הבדים רוזנצווייג נתפס על-ידי המשטרה כשהוא נוסע במשאית עמוסה בבדים הגנובים. היינו משוכנעים, אני ויתר קורבנותיו, כי תוך זמן קצר יגיע אלינו, והחלטנו להכין לו קבלת פנים חמה. ואכן, כשהגיע רוזנצווייג התנפלנו עליו כולנו, כל קורבנות ההלשנה שלו, והכינו אותו עד זוב דם. בעקבות זאת הושלכתי לצינוק ל-24 שעות, ושחרורי נדחה בכחודשיים.
עצירי לטרון נמנו אז עם כל גווני הקשת הפוליטית. היו ביניהם גם אנשים פשוטים, שלא היה להם קשר לפוליטיקה ולא ידעו על מה ולמה נעצרו. התקופה הראשונה במחנה הייתה קשה, אך בתוך זמן קצר התאקלמתי - ארגנתי תוכניות תרבות, ויכוחים על נושאים שונים ופעילות חברתית אחרת. הוטל עלי גם לארגן את המטבח ואז גיליתי כי הקבלן הערבי, המספק את מצרכי המזון, גונב בקביעות מן המנות שהגיעו אלינו, כששני שוטרים אנגלים משתפים עמו פעולה.
הרגעים הקשים במחנה היו בעת הפרידה מבני המשפחה, כתום הביקורים שהיו מעטים וקצרים. אך צפירה הייתה חזקה ועודדה את רוחי, עד שהגיע מועד השחרור.
נפלאות הן דרכי הגורל. אותה ישיבה בכלא הביאה להיכרות ביני לבין אליהו סחרוב, שהיה פעיל בולט ב"הגנה". היכרות זו הייתה חוליה ראשונה בשרשרת אירועים גורליים. שכן, שלוש שנים לאחר מכן יזם סחרוב את הקשר ביני לבין ה"הגנה". קשר זה הביא לארגון את אוניית הנשק "נורה", שתרמה תרומה מכרעת להצלת ישראל באחת משעותיה הקשות.
|
|
|
|
|
