|
לראשונה נפגשתי עם ז'בוטינסקי בקיץ 1925, בהיותי בן שלוש-עשרה, והייתה זו נקודת מפנה בחיי. הייתי אז תלמיד הגימנסיה "הרצליה", וז'בוטינסקי בא לנאום לפני ציבור התלמידים והמורים. ידעתי, כמובן, מיהו ז'בוטינסקי, מייסד הגדודים העבריים ומגן ירושלים. אך לא ידעתי עדיין את סוד קסמו וכוחו. אולם החגיגות של הגימנסיה היה מלא מפה לפה, וכשעלה ז'בוטינסקי על הבמה הושלך הס באולם. תחילה לא הייתה דמותו מרשימה במיוחד - גבר לא גבוה, פנים לא יפות, אפילו מכוערות. אך למן הרגע שפתח את פיו חשמל את הקהל, וכשסיים את נאומו חשתי ששוב איני אותו אדם, שמעתה ואילך כל מה שאעשה יהיה טבוע בחותמו של האיש המופלא הזה.
|
|
...קרא עוד
|
|
תל-אביב של שנות העשרים הייתה עיר מקסימה בנופה האנושי, בקצב החיים שלה ובניגודים הרבים שהיו בה. זו הייתה עיר של חולות זהב ושל שבילי קליפות תפוזים; עיר של חמורים וגמלים; עיר של רוכלים ערבים המוכרים "תמרהינדי" (משקה מתוק-חריף, קר-קר, עשוי מתמרים); עיר שבין מנקי הרחובות שלה היו סטודנטים לבושי רובשקות וחובשי קסקטים, שהעלו אבק במטאטאי הזרדים שלהם והקימו רעש בוויכוחים פילוסופיים אינסופיים; עיר שתכלת שמיה וזהב חולותיה הונצחו באורח נפלא בציוריו של נחום גוטמן.
|
|
...קרא עוד
|
|
כשסיימתי את לימודי בגימנסיה, בשנת 1929, הייתי בן שש-עשרה וחצי. ברוח הנעורים האופיינית לאותה תקופה ביקשתי לארוז צרור מיטלטלים בתרמיל ולעלות לאחד מקיבוצי הגליל. אך אבא התנגד. ה"מאורעות" שככו אמנם כמה שבועות לאחר שפרצו, אך אבא חשש ממה שאני עלול לעשות, והיו לו תוכניות אחרות לגבי עתידי. הוא החליט שאצא ללמוד בחוץ לארץ. לא עזרו לי טענותיי, כי מקומי בארץ ועכשיו הוא הזמן להגשים את האידיאלים. אבא היה תקיף ממני ושכנע אותי, כי עלי להמשיך בלימודים. הדרך היחידה שבה ביטאתי את מחאתי ואת סלידתי מן הבריטים, הייתה התנגדותי לכך שיתפור לי חליפה מבד אנגלי. התהלכתי אז עם מחשבות כיצד לארגן חרם על סחורות בריטיות (אז לא קל היה למצוא בד לחליפה, שאינו מתוצרת אנגליה).
|
|
...קרא עוד
|
|
כשסיימתי את חוק לימודיי, ביוני 1932, שבתי הביתה עם הרבה שמחה בלב ועם תקוות רבות. אך עד מהרה נחתה האכזבה. נתברר לי, כי כל מה שלמדתי באוניברסיטה המצויינת של ליאז', אין בו כדי להכשיר אותי לעיסוק שבו אוכל לבסס עצמי מבחינה כלכלית. המשק של ארץ-ישראל בשנת 1932 היה מוגבל מעטים נזקקו כאן לבעלי תואר אקדמי בכלכלה. בפני בחור בן תשע-עשרה היו פתוחות שתי אפשרויות לתעסוקה - עבודה בחקלאות, או עבודה פקידותית. לא אהבתי את שני העיסוקים הללו, אך גם לא יכולתי, ולא עלה בדעתי, להיות נתמך על-ידי אבא. מצבו הכלכלי של אבא החל להתערער בגלל המשבר בפרדסנות באותה תקופה, עומס החובות והריבית שרבצו עליו (בשל הוצאות הלימודים שלי ושל אחותי) ומחלתה של אמא. הסרטן החל אז לכרסם בגופה של אמא, ועד שהלכה לעולמה, שבע שנים מאוחר יותר, הקדיש אבא כל פרוטה, כדי לסעוד אותה ולהקל על מכאוביה.
|
|
...קרא עוד
|
|
איני זוכר מי הפגיש אותי לראשונה עם אברהם ("יאיר") שטרן. קרוב לוודאי שהיה זה יוסף פעמוני, האיש שארגן את השירות הרפואי של הארגון הצבאי הלאומי והקים את קופת-חולים-לאומית. הרושם הראשון שהותיר בי יאיר היה של ג'נטלמן מושלם. הוא לבש חליפה כהה וחולצה לבנה, נעליו מצוחצחות, פניו מגולחות למשעי וכולו מגוהץ, כאילו עמד להצטלם לשבועון אופנה. יותר מלבושו המסודר הרשימו אותי השקט הנפשי שלו, תרבות הדיבור, האדיבות והקסם האישי. אך תוך דקות ספורות עמדתי על כך שמאחורי החזות המגוהצת והדיבור השקט מסתתר הר געש. האש שריצדה בעיניו, נחישות הרצון וההחלטה, התכליתיות שבכל דיבור, כל אלה רמזו כבר אז - הפגישה התקיימה בתחילת שנת 1936 - כיה איש הוא מהפכן חסר פשרות, שמוכן להקריב הכל למען המטרה.
|
|
...קרא עוד
|
|
|
פרקים 1-5