|
|
|
|
פרק 2 - הפעולה האנטי בריטית הראשונה |
תל-אביב של שנות העשרים הייתה עיר מקסימה בנופה האנושי, בקצב החיים שלה ובניגודים הרבים שהיו בה. זו הייתה עיר של חולות זהב ושל שבילי קליפות תפוזים; עיר של חמורים וגמלים; עיר של רוכלים ערבים המוכרים "תמרהינדי" (משקה מתוק-חריף, קר-קר, עשוי מתמרים); עיר שבין מנקי הרחובות שלה היו סטודנטים לבושי רובשקות וחובשי קסקטים, שהעלו אבק במטאטאי הזרדים שלהם והקימו רעש בוויכוחים פילוסופיים אינסופיים; עיר שתכלת שמיה וזהב חולותיה הונצחו באורח נפלא בציוריו של נחום גוטמן.
תל-אביב של אותה תקופה הייתה עיר שלתנופת בנייה מדהימה בהיקפה. בלוחות סטטיסטיים מאותם ימים מצאתי, שבשנת 1924 היו בתל-אביב 1,950 בתים בלבד, ובהם כעשרת אלפים חדרים. שלוש שנים לאחר מכן גדל מספר הבתים ל-3,300 ומספר החדרים ל-21 אלף. בנאום, שנשא ב-1926, סיפר ז'בוטינסקי כיצד עלה על גג בית-הספר תל נורדוי ולמראה העיר הגדולה והמתפתחת "פרץ גל דמעות מעיני". והוסיף ז'בוטינסקי באותו נאום: "הייתי בהרבה ערים בעולם, אבל כדבר הזה לא ראיתי".
אך מאחורי המעטה של פעילות יוצרת ושאננות פסטוראלית חשתי אז, בחושיו הדקים של נער בן שתים-עשרה, באווירת חרדה וחוסר ביטחון, שאפפה את העיר. אט-אט הגיעו לאוזני הסיפורים על הפוגרום, שהיה כאן במאי 1921. אני אומר פוגרום, אף שלימים כונו אותן פרעות בשם "מאורעות". אך אי אפשר לכנות אחרת אותה התנפלות ברברית של מרצחים, שנסתיימה במותם של 43 מתושבי העיר (ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר), ב-134 פצועים ובאובדן רכוש רב, שעלה באז או נבזז.
בסיפורים מאותה תקופה מקובל לתאר את הפוגרומים ברוסיה כאחד הגורמים לעליית יהודים ארצה, כדי למצוא כאן מקלט וביטחון. נוסחה זו לא חלה על משפחתנו. איני זוכר שאי אפם דובר בחארקוב על פוגרומים, או על פחד מגויים. לא נתקלנו כמעט בגילויים אנטישמיים, ואם שמענו פה ושם קריאות "ז'יד", ידענו להגיב בקומה זקופה. והנה דווקא כאן, בארץ-ישראל, מדברים על פוגרומים. ופוגרום, כפי שהתגבשה הכרתי הלאומית באותם ימים, נגרם לא על-ידי התוקף, אלא על-ידי הנתקף, שאינו יודע להתגונן ולהכות.
באותם ימים ראשונים, שבהם התרוצצתי ברחובות, סופג לתוכי את ניחוחה של העיר ואת אווירתה, היו מחשבות אלה בגדר הכרה עמומה. רק שנה - שנתיים מאוחר יותר, בהשפעת נאומו של ז'בוטינסקי והמופת האישי של ירמה הלפרין, נתגבשו לכלל השקפת עולם. אך לכך עוד אחזור בהמשך.
בפנסיון "ברש" שבקרן הרחובות לילינבלום ונחלת בנימין, התאכסנו חודש ימים. לאחר מכן עברנו להתגורר בדירה ברחוב הים (היום זהו רחוב הרב קוק). נשלחתי לגימנסיה "הרצליה" ואבא חיפש דרך להגשים את חלומו להיות חקלאי בארץ-ישראל.
אחד מידידי המשפחה, שמואל גוטהילף, שכנע את אבא לרכוש פרדס בנס-ציונה. אותו ידיד היה עולה ותיק ופרדסן מנוסה, ואבא סמך על המלצתו, שפרדס של ארבעים או חמישים דונם די בו כדי להבטיח קיום בכבוד למשפחה. תחילה קנה אבא את הפרדס בשותפות עם מכר, שבא יחד עמנו מחארקוב. זו הייתה עסקה שבה רכשו השניים פרדס ושני מגרשים בלב תל-אביב. לאחר זמן החליטו להיפרד. אבא הציע לו: קח מה שאתה רוצה. הלה העדיף את המגרשים התל-אביביים ואבא נשאר עם הפרדס. אותו שותף עשה אולי עסק טוב יותר מבחינה כלכלית, אך אבא מעולם לא התחרט על העסקה ועד סוף ימיו, כשנאלץ למכור את מרבית רכושו כדי לשלם את הוצאות הריפוי של אמא, מצא סיפוק רב בעבודתו בפרדס.
נס-ציונה נמצאה אז בסוף העולם ולא ניתן היה להתגורר בתל-אביב ולנסוע יום-יום לעבוד בנס-ציונה. התחבורה התנהלה באוטובוסים, שהסיעו שמונה נוסעים. האוטובוס לא היה זז בטרם התמלא. ההמתנה, יחד עם הקלקולים התכופים בשל גיל הרכב ושיבושי הדרך, הפכו את הנסיעה לדרך רבת ייסורים. לא פעם היה האוטובוס שוקע בחולות, והנוסעים נאלצו לדחוף אותו כדי לחלצו. אבא החליט לעבור להתגורר לבדו בנס-ציונה, ומדי שבת היה בא הביתה לתל-אביב. מובן שלא היה אפשר להמשיך בכך לאורך ימים; לאחר שהתבסס מעט, העביר את המשפחה לנס-ציונה. אני נשארתי בתל-אביב, כי לא הייתה דרך אחרת להמשיך בלימודים.
נתקבלתי לגימנסיה לכיתה, שנקראה אז מכינה ג', המקבילה בערך לכיתה ט' בגימנסיה כיום. הייתי רק בן שתים-עשרה, בעוד רוב התלמידים בכיתתי היו, כמקובל, בני שלוש-עשרה - ארבע עשרה. אך נראה שרמת הלימודים בבית-הספר "תרבות", שהקים אבא בחארקוב, הייתה גבוהה למדי. לכן לא התקשיתי להשתלב בכיתתי. במתמטיקה, בכימיה ובפיסיקה שלטתי מצויין. היו לי קשיים בתנ"ך, בדקדוק ובספרות עברית, אך התגברתי.
על אותה תקופה מספר משה כהן, בעדותו לספר זה:
"אפרים אילין בה לגימנסיה כשהיינו במחלקה השלישית. היינו אז כבני שלוש-עשרה - ארבע עשרה. היה לו שיער סבוך בגוון טבק בהיר והופעתו הייתה כשל גור דובים. בימים הראשונים הוא ישב בשקט, בלי להתבלט, אבל תוך תקופה קצרה תפס את מקומו כאחת הדמויות המרכזיות ביותר במחזור שלנו. היה לו כשרון יוצא מן הכלל לארגוןו פעילויות חברתיות ותמיד עמד במרכז העניינים. אני זוכר שהיה מרבה לצחוק - בצחוק רם ומתגלגל. הוא נהג לצחוק גם כשלא הייתה לכך הצדקה. זכורני שפעם, בשיעור התעמלות, הוא הפסיד, במרוץ. תחילה השתתק לשנייה ולאחר מכן פרץ בצחוק גדול. הייתה לו יכולת להתיידד בקלות ולהשיג את שלו. פעם, כאשר נדמה היה לו שאחד התלמידים לוטש את עיניו יתר על המידה בבת הכיתה, מרים זבר, שאפרים עצמו היה מעוניין בה, הוא נטל את הנער הצדה, הסתודד עמו בלהט והלה הרפה ממרים. בטיולים, בנשפים ובהתכנסויות חברתיות אחרות הוא היה תמיד הרוח החיה. אני זוכר אותו מקיש במלוא המרץ על קלידי הפסנתר, שר בקול רם ובפאתוס שירים רוסיים וצועניים. השיר האהוב עליו ביותר היה "או ביידרה" (שיר הלקוח מ ן האופרטה 'ביידרה'). הוא נהג לשיר תוך שהוא מניע את ידו בתיאטרליות. היה לו קול טוב. אנו, חבריו, היינו עומדים בצד ומשתאים לנוכח מרצו. הוא היה מסוגל שיר ולנגן שעות ארוכות בלהט רב".
כפי שניתן ללמוד מתיאור זה, לא הייתי מן התלמידים המצטיינים בלימודים. האמת היא שחשתי מחנק במסגרת הצרה של הכיתה ולא מצאתי עניין וסיפוק במה שהמורים לימדו אותנו. מחוץ לגימנסיה היו דברים מעניינים יותר לעסוק בהם. רק לפני הבחינות נהגתי להקדיש ימים ולילות כדי להשלים את החומר החסר, ואיכשהו עברתי את הבחינות, ואף סיימתי את לימודי התיכוניים. גימנסיה "הרצליה" של אותה תקופה הייתה בית היוצר לעילית של המדינה. מחזור י"ח, שבו למדתי, לא הצטיין אמנם בתלמידים, שהפכו בהמשך חייהם למנהיגים לאומיים, אך לא חסרו בו כאלה שהיו לדמויות בולטות. (בין תלמידי המחזור היו מאיר שרמן, שלימים היה הציר הכלכלי הראשון של ישראל בניו-יורק וסייע לשרי האוצר אליעזר קפלן ולוי אשכול בקשירת קשרים עם משקיעים; עזרא יורן, שהיה רב חובל ב"צים" והוביל באנייתו מכוניות מתוצרת המפעל שלי בחיפה; עזריאל זילברמן-ארד, שהיה לסגן אלוף בחיל האוויר, ואחרים). שקועים היינו, ראשנו ורובנו, בנושאים שעניינו אותנו באמת ושלא היו קשורים כלל בלימודים. נושאים אלה היו, כמובן, מצב האומה והארץ, מטרות הציונות, הוויכוח בין המחנות הפוליטיים השונים. לא היה דבר, שהפריע לי לעשות ככל העולה על רוחי. משפחתי עברה, כאמור, לנס-ציונה ואני התגוררתי בפנסיון של ליפסון, מול קולנוע "אופיר" (בנו של בעל הפנסיון, שניאור ליפסון, היה לימים מדען חשוב, מבכירי מכון ויצמן למדע). באותו פנסיון התגורר גם הצייר ראובן רובין, ואפשר לומר שבהשראתו עשיתי את ראשית דרכי בתחום האמנות.
התווכחנו יומם ולילה, אך היינו עדיין ילדים ולא מצאנו כר לפעולה, שתיתן ביטוי לרגשותינו. עד שבאחד הימים נתגלגלה לידי ההזדמנות למה שניתן, אולי, לראות כפעולה האנטי-בריטית הראשונה שלי.
הדבר היה בשנת 1925. ניגנתי אז בקרן צרפתית בתזמורת הגימנסיה, שנתנה את הקצב בשיעורי ההתעמלות בחצר "הרצליה", אך מילאה גם תפקיד חשוב בטקסים ציבוריים.
באחד הימים קיבלנו הודעה, כי עלינו להתכונן לנגינה בקבלת פנים לסר רונלד סטורס, מושל מחוז ירושלים, שעמד לבוא לגימנסיה במסגרת טקסי הפרידה לרגל צאתו את הארץ. מייד כששמעתי את שמו של סטורס, נדלקה אצלי נורה אדומה. לא הייתי בקיא עדיין בפוליטיקה הארץ-ישראלית, כדי להבין את מלוא משמעות התפקיד, שמילא סטורס בדיכויה יישוב העברי, אך איכשהו השתלבו בהכרתי שמו ודמותו יחד עם הסיפורים על הפוגרומים, או ה"מאורעות", שהתחוללו כמה שנים קודם לכן במקומות שונים בארץ. אבל מה עושים כדי להביע מחאה נגד אותו מושל?
את הרעיון נתן תלמיד אחת הכיתות הגבוהות, סיומה זלוטופלסקי שמו. הוא העביר לנו פתק: "הרוצח סטורס עומד לבקר בגימנסיה, עשו הכל כדי לפוצץ את הביקור".
רק לאחר שנים נודע לי איזה תפקיד מילא סטורס למן היום שבו מונה לתפקידו על-ידי הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון. מלכתחילה מונה סטורס כדי ליצור איזון בממשל הבריטי בין פקידים, שהיו פרו-ציונים כביכול, לבין פקידים אשר נועדו לייצג את הצד הערבי. הוא ידע ערבית על בורייה, הגה חיבה לתנועה הלאומית הערבית ולא הסתיר את איבתו לציונות וליישוב היהודי בארץ. על מה שעולל סטורס ניתן ללמוד מדברים, שאמר זאב ז'בוטינסקי בכלא עכו, שם כלא אותו סטורס ב"עוון" הגנת ירושלים. וכך אמר ז'בוטינסקי: "מה יעשה פה הרברט סמואל עם כל עוזריו, אם יישאר המצב כמו שהינו כעת? אותן הידיים שראינו אותן בעבודה, ואולי עוד נראה…. סטורס בירושלים, כאשר משל עד הפוגרום, הקולונל בדי עומד בראש הגנת ירושלים כאשר עמד בימי הפוגרום, ועשרות קולונלים אחרים. לומדים מן הדוגמה הזאת שאנחנו הפקר ודמנו מותר".
סטורס, בהיותו מושל ירושלים, לא מנע הפגנות של ערבים בתחום שיפוטו. ולא רק זאת, אלא שלפי אחת העדויות נשא סטורס נאום לפני מתפרעים ערבים, שהתכנסו בחצר המסגד בירושלים, ובתום הנאום הריעו לו הנאספים, נשאו אותו על כפיים ולאחר מכן יצאו לפרוע ולרצוח. סטורס היה האיש אשר-הביא לכך שהפורעים הערבים יצאו לרחובות כשהם משמיעים את הסיסמה "אל דולה מענא", דהיינו: "הממשלה אתנו" ודמם של היהודים הפקר.
לימים השווה נשיא המדינה, יצחק בן-צבי ז"ל, את סר רונלד סטורס לפון פלאווה, שר-הפנים הרוסי הידוע לשמצה, שבחסותו נערכו פוגרומים גדולים ביהודי רוסיה.
לסטורס זה רצו מחנכיו בגימנסיה לערוך קבלת פנים.
החלטתי הייתה נחושה: אני אשבית את השמחה, שמבקשים לארגן לרוצח הזה. אני לא אנגן לכבודו. הלכתי לרופא הגימנסיה, ד"ר בנימיני, והתאוננתי על מיחושים שונים ומשונים, על מנת שישחרר אותי מן החובה להופיע בטקס. ד"ר בנימיני היה יהודי קאווקאזי, ובתור שכזה היה בעל נטייה למהפכנות, ובאורח טבעי אהד את ז'בוטיסנקי. הוא נטה חיבה לנו, בני הנוער, ואנו השבנו לו באהבה רבה על שהבין לרוחנו.
ד"ר בנימיני הבין מייד את הסיבה למיחושים המדומים ונתן לי תעודת מחלה, ששחררה אותי מן החובה להשתתף בטקס. ארגנתי גם את יתר חברי התזמורת להשגת שחרורים מדומים ועד מהרה נתברר למנהל הגימנסיה, ד"ר מוסינזון, כי אין עם מי לערוך טקס קבלת פנים. ד"ר מוסינזון הבין מייד מי עומד מאחורי הפעילות הזאת. הוא הזמין אליו את אבא והעניש אותי בגירוש לשבוע מן הגימנסיה.
זו הייתה, ללא ספק, הפגנה ילדותית של ילדים. אך אני משוכנע, שהיו בה כבר היסודות של הגאון וההדר של בית"ר, אשר עדיין לא קמה אז. זמן לא רב לאחר אותה הפגנה נגד סטורס, נתגלגלה לידי הזכות ליטול חלק בהתארגנות רצינית וחשובה יותר, שהניחה את היסוד הן לבית"ר ארץ-ישראל והן לארגון הצבאי הלאומי. האיש, שעמד בראש התארגנות זו, היה ירמיהו הלפרין, או "ירמה" כפי שהכל כינו אותו.
ירמיהו הלפרין היה בנו של יחיאל מיכאל הלפרין התמהוני, איש העלייה הראשונה אשר בא לארץ עם אמונה לוהטת ועם רעיונות אוטופיים על הדרך שבה יש להביא גאולה לעם היהודי. בעלותו ארצה היה בעל אמצעים רבים, אך הוא פיזר את כספו על כל מיני אוטופיות, המריד את איכרי המושבות נגד פקידות הבארון ותכנן את כיבוש הארץ באמצעות יהודים בדווים. בין היתר יצא לאתיופיה בניסיון לגייס שם יהודים פלאשים לצבא היהודים, שביקש להקים.
ירמה ירש מאביו את להט האמונה ואת האצילות, את הדמיון ואת התעוזה. אך הוא היה אדם מעשי יותר וידע ליצוק את החזון לתוך תבניות המציאות.
אני זוכר את הרושם העצום שעשו עלי אז דמותו ודבריו. הוא היה גבה קומה, שרירי מאוד. תמיד התהלך בבגדים דמויי מדי מלחים ובנעלי התעמלות. תמיד דיבר על החשיבות שבחישול הכוח העברי.
איני זכור בדיוק את המסגרת שבה ארגן אותנו, אך אני זוכר היטב את האווירה באותם מפגשים סודיים, שבהם השתתפו בכל פעם כעשרים צעירים וצעירות. נהגנו להיפגש בחאן עזוב ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב (באותו מקום הוקמה מאוחר יותר מצודת זאב). שמענו הרצאות על ציונות וידיעת הארץ, למדנו תרגילי סדר וטאקטיקה, עזרה ראשונה, כיצד להקים באריקאדות, קריאת מפות וטופוגרפיה, מלחמה פרטיזנית והפעלת כלי נשק קלים, בעיקר אקדחים מסוגים שונים. האווירה הייתה, כמובן, אפופת חשאיות, חדורת התרגשות של מעש חלוצי. היה מתח של נעורים והייתה גאווה שהנה אנחנו עושים משהו ממשי "למען עמנו ולמען ארצנו", כפי שנהגו להתבטא באותם ימים.
באותן פגישות הנח ירמה את היסודות לכוח עברי עצמאי, שעתיד היה לשבור את ההבלגה, ולמחות את חרפת הפוגרומים, שהערבים חוללו בנו במאורעות 1921. אלא שאז עוד לא ידענו את שעתיד להתרחש ולא הבנו מה שירמה חזה מראש - ההתנגשות הצפויה והבלתי נמנעת בין יהודים לבין ערבים ובין היהודים לבין הבריטים.
נראה שירמה ארגן מספר קבוצות כמו הקבוצה שבה השתתפתי אני. שכן, בעת איסוף העדויות לספר זה נתברר, כי נסים כהן, מראשי אצ"ל (ולאחר מכן מפעילי הסתדרותה עובדים הלאומית וחבר הנהלת עיריית תל-אביב מטעם "חרות" בתקופת כהונתו של חיים לבנון כראש העירייה), לא זכר כי השתתפתי בקבוצה שאותה הדריך ירמה. לעומת זאת זכרו היטב משה כהן ועתניאל נימן את השתתפותי בקבוצת ירמה ואת התפקיד שמילאתי מאוחר יותר בעת הפגנת הכותל בחודש אב תרפ"ט (1929).
נראה שירמה גיבש, בקבוצות השונות שהקים, את הגרעין למה שעתיד להיות בית-ספר למדריכי בית"ר, הראשון ברשת בתי הספר שהקים בארץ ובגולה, שמטרתם הייתה חישול כוח עברי. ירמה לא פעל, בעצם, מטעם בית"ר, אלא מרד בה. הוא הקפיד על עצמאותו המוחלטת של בית-הספר ומימן את פעולותיו על-ידי הטלת מסים על החניכים, ארגון נשפים והופעות, גביית תשלום תמורת סדרנות וקבלת מתנות מידידים שונים.
התורה, שהרביץ ירמה בחניכיו, נשאה פרי כמה שנים מאוחר יותר, כשפרצו "מאורעות" 1929 וחניכי בית-הספר מילאו תפקיד מרכזי בהגנתה של תל-אביב. (באותה תקופה התגוררתי בנס-ציונה ולא הייתי שותף לפעילות זו). בהיסטוריה של גיבוש הכוח העברי מילא אותו בית-ספר תפקיד חשוב בהקמת האצ"ל וניתן ללמוד זאת מהתבטאות של ירמה עצמו בעדותו השמורה במכון ז'בוטינסקי.
וכך אומר ירמה בעדותו, המתייחסת לאירועים 1929: "התאוננתי על האפליות לגבי הבית"רים בתוך ה"הגנה" כי חלו לרדוף אחרי הבית"רים ב"הגנה". אמרתי כי אין לנו אפשרות להמשיך כחברי ה"הגנה" ולכן אני יוצר הגנה לאומית על מפלגתית".
בצמוד לאותה עדות מצוי במכון ז'בוטינסקי מסמך, שבו נאמר כי "בית-הספר הניח למעשה את היסוד לארגון הצבאי הלאומי, בהתאחדו עם קבוצת המורדים, ממפקדי ההגנה בירושלים. כאשר-האצ"ל החל בפעולתו במסגרת ארגונית עצמאית, היו ראשוני המפקדים מבוגרי בית-הספר".
שלוש שנים למדתי בגימנסיה "הרצליה", מגיל שתים עשר-העד גיל חמש עשרה (בשנים 1924 עד 1928). את הכיתה האחרונה של לימודי התיכוניים עשיתי בגימנסיה של ראשון לציון, כשאני מתגורר עם הורי בנס-ציונה.
על אותה תקופה בנס-ציונה ניתן ללמוד מעדותו של עתניאל נימן, מוותיקי נס-ציונה, לספר זה: "אביו של אפרים היה אדם בעל טמפרמנט, שלא בקלות קיבל מרות. לא היה לו קל להתקבל על-ידי גוש הפרדסנים הוותיקים בנס-ציונה. הוא היה בתחילה כמו תרנגול זר, שהגיע ללול חדש. לא פעם היו לו חיכוכים, אבל בסופו של דבר תפס את מקומו ונטל חלק בפעילויות שונות במושבה - באיגוד הפרדסנים, בקופת מלווה וחיסכון המקומית, בבית הכנסת.
"השפה המדוברת בבית משפחת אילין הייתה רוסית, בעוד שברוב הבתים האחרים במושבה דיברו, בדרך כלל, עברית או אידיש. בית משפחת אילין היה בית צנוע, נדמה לי שהוא אפילו לא היה מטויח מבחוץ. אבל זה היה בית נקי ומסודר מאוד, שנעים לבוא אליו. שררה בו אווירה אירופית יותר מאשר בבתים אחרים במושבה. לאפרים היה חדר משלו. בחדר אחר התגוררה אחותו, בתיה, עם בעלה. הם היו זוג מסוגר מאוד, שלא קיימו קשרים חברתיים עם אנשי המושבה בני גילם. הם עשו רושם של OUTSIDERS. בתיה הייתה מורה לפסנתר. היא נתנה שיעורים פרטיים בבית. נדמה לי, שהיא הייתה המורה היחידה במושבה. היה להם פסנתר בבית ואם איני טועה זה היה הפסנתר הראשון בנס-ציונה. כשהגיעה משפחת אילין למושבה עם פסנתר, זו הייתה סנסאציה אמיתית. אני זוכר שאפרים היה ילד מפונק בזכות היותו בן יחיד. אנחנו, בני הפרדסנים, נהגנו לעבוד בפרדסים שלנו. אפרים היה יוצא דופן מבחינה זו. אמו לא נתנה לו לעבוד בפרדס. אמו הייתה אישה מיוחדת במינה, אצילית ואינטליגנטית. היא פינקה מאוד את אפרים והוא יכול היה להשיג אצלה הכל. בזכות הפינוק הזה יכולנו להשתולל באין מפריע בביתו של אפרים, והיא קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. הייתה לנו תזמורת קולנית מאוד והיינו מתאמנים בקולי קולות בחדרו של אפרים. אפרים ניגן על טרומבון ואני על קלרינט. לא ידענו לקרוא תווים, אבל היה לנו כשרון מוסיקלי. היינו אז בני שבע עשרה - תשע עשרה ואפרים היה בין הצעירים שבחבורה, אך מן הבולטים שבה. הוא היה בחור תוסס, רועש ותמיד עושה שמח. בכל מקום שהיה פסנתר, הוא הפך למסמר המסיבה. הוא היה שונה מאתנו, בני האיכרים - יותר עירוני, יותר אירופי. הן בהתנהגותו ובן בצורת החיים שלו. אולי מפני שהגיע למושבה בגיל מבוגר יחסית, אולי בשל האווירה, ששררה בביתו. אך למרות היותו שונה, השתלב אפרים היטב בתוך החבורה של נס-ציונה.
"החיים במושבה היו עליזים ויפים. בנס-ציונה הייתה גבעה, שהצעירים נהגו לכנותה 'גבעת האהבה'. בערבים היו נפגשים על הגבעה כל בני הנוער של המושבה - הן בני האיכרים והן בני הפועלים השכירים. יחד ניגנו במנדולינות ובגיטרות, שרנו ורקדנו. לעיתים קרובות הייתה נפגשת חבורה גודלה בביתן של האחיות בוקסר. היה שם פסנתר כנף 'רויאל'. אפרים ואחרים היו מנגנים עליו ואנחנו שרנו ורקדנו. נהגנו גם לצאת לרחובות ולראשון לציון - ברגל, על חמורים או על אופניים. היינו שרים, רוקדים, עושים שמח ומנהלים רומנים. מה זה רומנים של אותם ימים? אם בן ובת היו מחזיקים ידיים, זה נחשב להישג גדול.
"בני הנוער של נס-ציונה נהגו גם להתאמן בנשק. את הנשק קנינו, אנו הצעירים, מן הערבים שבאזור הוחבאנו אותו בבתי אריזה ובפרדסים. שם גם התאמנו בלילות. היו אלה רובים אנגליים וגרמניים ממלחמת העולם הראשונה. את הכדורים קיבלנו מן ה"הגנה". היו אלה כדורים משומשים, שהפיקות שלהם הוצאו וחודשו בבתי המלאכה של ה"הגנה". זה היה עוד לפני שהוקם סניף בית"ר בנס-ציונה. הייתי אומר שאפרים הוא שהביא את רוח בית"ר למושבה. הוא היה אחד המארגנים הראשוניים, אם כי המפקד האחראי היה יוסף יעקובסון מרחובות. בית"ר הייתה תנועה קטנה יחסית בנס-ציונה. התנועה החזקה במושבה הייתה 'מכבי'. אפרים ניסה למשוך אותי לבית"ר, אבל אני לא הייתי רביזיוניסט".
אין ספק שתקופת נס-ציונה היא אחת התקופות היפות של נעורי, שידעו הרבה תקופות יפות. למרות מנהגי ה"אירופיים", לפי תיאורו של נימן, נקלטתי מהר מאוד במושבה. אמנם, בניגוד לאבי, לא הייתה לי כל נטייה לחיים של עובד אדמה. אך אהבתי את הנוף ואת האווירה בנס-ציונה, אהבתי את המאכלים המיוחדים (עד היום נראה לי, שבצל מטוגן בשיראס, שבו טובלים את הלחם, טעים יותר מכל הקאוויארים שבעולם); אהבתי, כמובן, את הבנות, שרובן היו חמודות, ואהבתי את האנשים.
בני נס-ציונה התקשו בתקופה הראשונה לקלוט אותנו ולהבין את המנטליות שלנו. פרשת הפסנתר אופיינית לתקופה זו. כמה מן האיכרים ביקשו ליזום הפגנה נגד הפסנתר ודרשו מאבא לסלק את הכלי, שסימל בעיניהם את הרוח המערבית המרעילה, שהגיעה למושבה.
אחותי, שביקשה לעסוק במקצועה וללמד פסנתר, התקשתה תחילה למצוא תלמידות. התלמידה הראשונה הייתה בת הבק, שבאה לשיעורים כשפניה מכוסים ברעלה, עם מלווה שהופקד לשמור על תומתה. התעוררה בי אז תשוקה עזה לראות את פניה של בת הבק. באחד הימים, כשבאה לשיעור, הצצתי דרך חור המנעול וראיתי את הפניה הגלויים. היא הייתה יפהפייה.
אט-אט השלימו תושבי נס-ציונה עם הפסנתר. בעקבות בת הבק באו גם בנות מן המושבה ללמוד אצל אחותי. במרוצת הזמן קמה במושבה תזמורת, שנטלתי חלק בארגונה. השתמשנו בכלים ישנים, שתיקנו בתקציב אשר-העמידו לרשתנו בני המושבה. היה לנו אפילו מורה לריקודי ג'אז. זה היה יהודי מפולין, גרישה שמו, שהביא לארץ את הטנגו והפוקסטרוט - ריקודים מסעירים באותם ימים - אשר-היו לצנינים בעיני הורינו, אך אותנו, בני הנעורים, מילאו שמחה רבה.
אך תקופת נס-ציונה לא הייתה רק תקופה של ריקודים על "גבעת האהבה" ונשפי חשק עד השעות המאוחרות של הלילה. זו הייתה גם התקופה של הקמת בית"ר והמשך חישול הכוח ברוח ירמה הלפרין.
כשהגעתי לנס-ציונה, לא הייתה במקום פעילות בית"רית. הכינוס הראשון של בית"ר ארץ-ישראל, בראשות מנחם ארבר, התקיים ב-1927, ודפוסי הפעילות הבית"רית לא היו קיימים עדיין. התחלנו לפעול בצנעה. קיימנו פגישות בהשתתפות תריסר בנים ובנות, חלקם תלמידי הגימנסיה, חלקם בני איכרים שלא למדו. עשינו תרגילי סדר, ברוח התרגילים שלמדתי בקבוצת ירמה, יזמנו פעולות צופיות ומשחקי חברה, שרנו שירים, לבשנו את החולצות החומות, שאחר כך יצא שמן לשמצה. וכמובן, במקום שבו נמצאתי לא היה אפשר בלתי תזמורת. הייתי בין מארגני תזמורת בית"רית, שבה ניגנתי בכלים שונים, לפי הצורך.
אך לא היו אלה ימים לפעילות צופית ומשחקי חברה. הארץ סערה והיה ברור שבמוקדם או במאוחר נצטרך לומר את דברנו.
ואכן, עד מהרה בא האות. בט' באב תרצ"ט (1929), יצאנו להפגנה בכותל המערבי שהיוותה, למעשה, פתיחה ל"מאורעות" העקובים מדם.
את התפקיד המרכזי בשרשרת האירועים, שהובילו להפגנה ולהתרחשויות אשר באו אחריה, מילא יהודי מומר בשם הארי לוק, מראשוני הפקידים בממשלת המנדט הבריטי ומחבריו הקרובים של סר רונלד סטורס הידוע לשמצה. לוק רחש איבה עמוקה למפעל הציוני וכשנתמנה לממלא מקום הנציב העליון (לאחר שנסתיימה תקופת שירותו של הנציב לורד פלומר ב-1928), ניצל את מעמדו לשיתוף פעולה נרחב עם המופתי של ירושלים, חאג' אמיין אל חוסייני. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי בהגברת ההסתה הערבית, ובמיוחד סביב הבעלות על הכותר המערבי, שהיה מקום מועד לפורענות מימיו הראשונים של המנדט הבריטי. המוסלמים טענו כי הכותל קדוש להם בהיותו קשור בעלייתו של מוחמד לשמים. על כן תבעו לאסור תפילת יהודים לידו.
ביום הכיפורים תרפ"ט (23.9.28) הורה סגן מושל מחוז ירושלים, מייג'ור קיטרוץ', לסלק בכוח מחיצה, שהציבו מתפללים יהודים ברחבת הכותל, כדי להבדיל בין גברים לנשים בעת התפילה. הפגיעה הגסה במקום מקודש זה עוררה זעם רב בקרב הציבור היהודי ועודדה את הערבים להגברת ההסתה וההתגרויות. בחוד שאב תרפ"ט גברה ההסתה הערבית וזו לובתה על-ידי החלטת הקונגרס הציוני בציריך, שגינתה את מצוות דתם ליד הכותל אינה ניתנת לערעור. חוצפתם של הערבים גדלה מיום ליום ומצאה את ביטויה בהתגרויות במתפללים יהודיים, בעוד השוטרים הבריטיים, שהיו אמורים לשמור על הסדר, מגלים שוויון נפש מוחלט. פשטה אז שמועה שהשלטון החליט לאסור את התפילה בכותל בערב תשעה באב. מייד, באורח ספונטני כמעט, התארגנו בכל חלקי הארץ אסיפות מחאה של רבבות אנשים, שיצאו לירושלים כדי למחות.
הרוח החיה בהפגנה הייתה הקבוצה המגובשת של קציני בית"ר בראשות ירמה הלפרין, שיצאה מתל-אביב, וכן בקבוצות נוספות שאורגנו על-ידי חניכיו, כמו הקבוצה שאני ארגנתי מנס-ציונה.
על השתתפותנו בהפגנה מצויה בידי עדותו של משה כהן, המספר:
"את הכסף להוצאות נסיעה לירושלים קיבלתי מאפרים אילין. איני יודע אם הוא מימן זאת מכיסו,או שהוא היה רק 'צינור' להעברת הכספים. יצאנו לירושלים בערב תשעה באב והתאספנו בבית-הספר 'למל'. באו אלינו נציגי הוועד הלאומי - יצחק בן צבי ועוד מישהו, דומני שזה היה ראובן כצנלסון, וניסו לשכנע אותנו שנבטל את ההפגנה. אבל אנחנו סירבנו, כמובן, להישמע להם. למחרת בבוקר, לפני שההפגנה יצאה לכותל המערבי, הלכנו לשוק מחנה יהודה, כדי 'לאסוף' מפגינים. ואכן, הצטרפו אלינו יהודים כורדים רבים. הם לא הבינו בדיוק במה דברים אמורים. צעקנו 'בוז למושל' ו'הידד לכותל' והם התבלבלו בין ה'הידד' ל'בוז'.
"ההפגנה התרחשה ללא היתקלויות עם ערבים או בריטים והתפזרה ליד קולנוע 'ציון'. היא נערכה ביום חמישי ובסיומה חזרנו לתל-אביב. בשבת הסמוכה - כלומר, כעבור יומיים - לאחר משחק כדורגל במגרש שכונת הבוכרים בירושלים, התפתחה תגרה בין צעירים יהודים לערבים, שבה נדקר יהודי בבטנו ונפטר כעבור יום-יומיים בבית החולים. כאשר נודע לנו הדבר בתל-אביב, התארגנו פעם נוספת ליציאה לירושלים. הגענו לשם ביום שלישי בשבוע, כשנערכה הלווייתו של אותו צעיר, וערכנו הפגנה. זו הייתה הפגנה פרועה. שוטרים בריטים - ליתר דיוק, אירים - פרצו במכוניות לתוך ההפגנה והכו את המשתתפים באלות".
ועתניאל נימן מספר:
"יום אחד בא אלי אפרים ואמר לי: 'צריך לנסוע לירושלים בט' באב ולערוך הפגנה בכותר המערבי'. למרות שלא הייתי רביזיוניסט, שוכנעתי להצטרף להפגנה. היציאה הייתה מתל-אביב. אחר כך התאספנו בירושלים. היינו כמה מאות צעירים ממקומות שונים בארץ. צעדנו דרך העיר העתיקה. אני הלכתי ליד אפרים. מזל שהלכתי לידו. הוא רצה כל הזמן להפוך דוכנים של רוכלים ערבים, שבהם נתקלנו, ואני עצרתי בעדו. הוא היה משולהב מאוד".
באותה תקופה, בגלל היותי בנס-ציונה, לא נמניתי במישרין עם קבוצתו של ירמה. אך כשהוחלט על הפעולה, קיבלתי את השדר שיש לצאת לכותל במטרה להגן על המתפללים שם. יצאו מבית-הספר "למל" ערב תשעה באב, כשחלק מאתנו חמושים באקדחים. בהגיענו לרחבה שמול בית המועצה המוסלמית, הבחנתי במופתי, חאג' אמין אל חוסייני, העומד ליד החלון, לבוש בבגדיו המסורתיים. הוא עשה עלי רושם רב ובלט בפניו היפות. אמרתי לירמה, שהיה לידי: "זו הזדמנות לחסל אותו". ירמה השיב: "אתה לא רואה שהמרחק גדול מדי? לא תצליח לפגוע בו". (לאחר מעשה נתברר שלא היינו מסוגלים להשתמש כלל באקדחים כי התחמושת הייתה רטובה ויצאה מכלל שימוש).
הפעולה של ערב תשעה באב נסתיימה ללא התנגשויות, ובלילה חזרנו ללינה בבית-ספר "למל". למחרת, יום חמישי, תשעה באב תרצ"ט, יצאנו להפגנה הגדולה, שנסתיימה בהתנגשות עם פרשי משטרה בריטים וערבים, שפיזרו את המפגינים במהלומות נמרצות.
בשובנו לנס-ציונה, לאחר ההפגנה, שררה במושבה בהלה. הגיעו ידיעות שבכפר הערבי הסמוך, סרפנד-אל-חרב, מתארגנת כנופיה חמושה לתקוף את המושבה. הכל ידעו עד כמה דלים האמצעים שהיו לנו כדי להגן על עצמנו. אנו, בני הנוער, התרינו זמן רב על הסכנה. היו לנו ויכוחים מרים עם מנהיגי המושבה, כשביקשנו כסף לרכישת נשק (תקופה ארוכה ניתן היה לקנות נשק אצל ערביי הסביבה), אך הם לא אבו לשמוע. האשימו אותנו בכך שאנו חמומי מוח ואין זה מתפקידנו לנהל מלחמות.
עכשיו כבר היה מאוחר מדי להתארגן להגנה עצמית. ועד המושבה הריץ טלפונים ומברקים למושל המחוז ברמלה ולנציב העליון בירושלים, כדי שאלה יגנו עלינו. ואכן, בהתערבותם נשלחו למושבה כעשרים חיילי "מארינס" בריטיים במדים לבנים. חשתי אז עלבון צורב והשפלה איומה על שיהודים במולדתם זקוקים לגויים שיגנו עליהם. במיוחד ראיתי השפלה בכך שבנות המושבה יוצאות לשרת את אלה, שבאו להגן עלינו.
אי אפשר לסיים את סיפורה של נס-ציונה בלי להזכיר שבאותה תקופה הכרתי את מי שעתידה הייתה להיות רעייתי וחברתי לחיים לעשות שנים של אושר. צפירה לבית אנטין הייתה בת רחובות, שהוריה נמנו עם מייסדי המושבה. היא הייתה צעירה ממני ולמדה בגימנסיה של ראשון לציון, שם הכרנו. היא הייתה נערה יפהפייה, עם צמות. מכרינו הצביעו על כך שהיא כאילו היפוכי הגמור: שקטה, ביישנית, מופנמת. באותה תקופה התמצו הרומנים בלא יותר מאשר בהחלפת מבט ובלחיצת יד. נער, שהתאהב בנערה, שמר את סוד אהבתו גם - ובעיקר - מאהובת לבו במשך שנים. לכן, באותם ימים של נס-ציונה השקטה אך הסוערת, לא גיליתי עדיין את אהבתי למי שעתידה הייתה להיות שותפתי לחיים. חלפו עוד כמה שנים, שבהן עשיתי בלימודים בחוץ לארץ, ורק לאחר שובי, בשבתנו על האדמה החרושה, ליד בית הוריה שברחובות, גיליתי לה את אהבתי.
|
|
|
|
|
