|
בסוף שנת 1954 הפסיקה חברת "קייזר" האמריקנית לייצר מכוניות נוסעים, וקיום המפעל שלנו בישראל היה תלוי עתה במציאות חברה אחרת, שתסכים לספק לנו חלקים להרכבת מכוניות נוסעים. המשכנו אמנם בייצור ג'יפים וכלי-רכב אחרים בעלי הנעה קדמית, אך לא היה בכוחם לספק תעסוקה מלאה למפעל, אשר מתוכן לייצר 4,000-5,000 כלי רכב בשנה.
|
|
...קרא עוד
|
|
כניעתה של "רנו" לחרם הערבי - שבעצם הייתה כניעתה של צרפת ובגידתה בישראל - עוררה בי שאט-נפש, בחילה וזעם. החלטתי לצאת למלחמה, אף שידעתי כי ישראל הרשמית לא תעמוד לצדי.
|
|
...קרא עוד
|
|
באמצע שנת 1955, באחת מטיסותיי לאירופה בענייני מפעל "קייזר אילין", פגשתי במטוס ביהודה ("יודקה") נאור, בעלה של אסתר רזיאל-נאור, אחותו של דוד רזיאל. הכרתי את "יודקה" היכרות שטחית מתקופת פעילותי בארגון, אך לא היה בינינו קשר של ממש. החלפנו דברים על דא ועל הא, כשלפתע הוא אמר לי: "ידוע לך לבטח שמאשימים אותך בכך שהסגרת את דוד רזיאל לידי המשטרה הבריטית, בעת שטסתם יחד במטוס לחיפה. רואים בך גם אשר בנפילת המפקדה".
|
|
...קרא עוד
|
|
סיום פרק החיים שלי כתעשיין בסוף שנות ה-60 הסיר מעלי עול, אך גם הותיר בי חלל ריק. התקופה שבאה לאחר מכירת המפעלים זכורה לי כתקופה של הלם, של חיפושי דרך ושל חשבון נפש. אך היא נסתיימה בשיבה אל עצמי ובהתמסרות לתחום האומנותי, תחום שהיה חלק בלתי-נפרד מהווייתי מאז ימי נעוריי.
|
|
...קרא עוד
|
|
למרות הניסיון שרכשתי באמנות, במשך שנים רבות, בעיקר כחובב וכאספן, נכנסתי למעשה לתחום חדש לגמרי. האמנות כתחביב אינה זהה לאמנות כענף עסקי. השיקולים אחרים ומערכת המושגים שונה. כתחביב, נהגתי לרכוש יצירות אמנות של המאה העשרים לאוסף שלי לפי תחושה אינסטינקטיבית. קניתי מה שאהבתי ממבט ראשון, והקשר ביני לבין התמונה או הפסל היה נרקם תוך שניות ממש. ברכישה לצורך השקעה, השיקולים צריכים להיות אחרים, כמובן.
|
|
...קרא עוד
|
|
|
פרקים 22-26