|
|
|
סיום פרק החיים שלי כתעשיין בסוף שנות ה-60 הסיר מעלי עול, אך גם הותיר בי חלל ריק. התקופה שבאה לאחר מכירת המפעלים זכורה לי כתקופה של הלם, של חיפושי דרך ושל חשבון נפש. אך היא נסתיימה בשיבה אל עצמי ובהתמסרות לתחום האומנותי, תחום שהיה חלק בלתי-נפרד מהווייתי מאז ימי נעוריי.
יצאתי לחוץ-לארץ לחפש את מקומי בעיסוק שונה בתכלית מכל מה שמילא את עולמי בעשרים השנים שחלפו. לא רציתי להקים מפעלים חדשים ולקשור עצמי לעסקים לטווח ארוך, מצד שני גם לא יכולתי לשבת באפס מעשה. אז עלה במוחי הרעיון למזג את המהנה עם המועיל ולאחד במסגרת אחת את ניסיוני המסחרי ואת אהבתי לאמנות. כך נולדה היוזמה להקים את קרן הנאמנות "מודארקו (MODARCO - MODern Art + Collection), אשר שמה לה למטרה להשקיע ביצירות אומנות ולפעול כמעין בנק לאומנות, העומד מאחורי הגלריות.
האמת חייבת להיאמר שהרעיון של השקעת כסף באומנות לא היה מקורי לגמרי. קדמה לי קבוצת יזמים, אינטלקטואלים בעלי אמצעים, שהקימה בצרפת בראשית המאה מועדון, "עור הדוב" שמו. הם השקיעו בשנת 1904 סכום נכבד ביצירות אומנות במטרה הוציא את האוסף למכירה במועד קבוע, כעבור עשר שנים. קטלוג המכירה הפומבית של המועדון נפל לידי במקרה. נדהמתי לגלות שב-10 השנים שחלפו מאז הוקמה הקרן ועד שנמכר האוסף, גדל ערך ההשקעה פי 10-12. זאת, למרות שהאוסף נמכר בשנת 1914, השנה שבה פרצה המלחמה העולמית הראשונה. ערכן של חלק מאותן יצירות עלה עד פי 150, בתקופה שבין 1914 ו-1970.
הצגתי את הרעיון לפני כמה גופים, ועד מהרה התארגנה קבוצת משקיעים, שכללה שני בנקים שווייציים גדולים, חברת השקעות איטלקית שבה היו שותפים בני משפחת אגניאלי (שהם בעלי חברת "פיאט") וחברת השקעות של הוותיקן. חברת "מודארקו" הוקמה ב-1971 ואני מוניתי למנהלה הכללי ולנשיאה.
הזיקה שלי לאומנות מקורה בילדותי, כשהגיע הפסנתר הראשון לביתנו ואני פרטתי עליו ללא כל הכשרה מוקדמת. הוריי ניסו לדחוף אותי לקריירה מוסיקלית, אך לי לא הייתה הסבלנות לכך. בבית אבא ברוסיה לא ספגתי הרבה אומנות. היצירה החשובה ביותר בביתנו הייתה תמונה של הצייר הרוסי שישקין, שבה נראה זאב היוצא בלילה מן היער ליד כפר קטן ועקבותיו בשלג. כן היו בביתנו כלי-כסף, פרי יצרתו של הצורף האמן הצרפתי פברג'ה שעבד במוסקבה ובפטרבורג. רק לאחר שנים למדתי את ערכם של כלים אלה.
המפגש הממשי הראשון שלי עם אומנות היה בעת שלמדתי בגימנסיה "הרצליה" והתגוררתי בפנסיון "לפיסון". באותו פנסיון ששכן ברחוב גרוזנברג, מול קולנוע "אופיר", התאכסן לפרקים גם הצייר ראובן רובין, ולא פעם גרנו יחד באותו חדר. ממנו למדתי משהו על אומנות הציור בן זמננו. מעט האומנות, שספגנו בלימודי הגימנסיה, הוגבלה לאכסולה של הרנסנס האיטלקי והצרפתי. תמונות מקור כמעט ולא ראינו אז והרפרודוקציות, שעניינו אותנו, היו של האסכולה הפלמית או הספרדית. האומנות המודרנית, במידה שנתקלנו בה, עוררה רק לגלוג. ידיעתי באומנות העמיקה והייתה לשיטתית יותר בתקופת לימודי בליאז', עד אשר תפסה חלק הולך וגדל מתחומי עיסוקי והתעניינותי, כשהרביתי לבקר במוזיאונים של אירופה. מדריך טוב היה לי בפאריס באותה תקופה - שלמה ברוק, דודן של אבא, שחקן "הבימה". להקת התיאטרון עבדה שם על הצגות חדשות והשחקנים למדו היגוי עברי אצל זאב ז'בוטינסקי.
הלכנו יחד לתערוכות ועד היום זכור ליה רושם העז, שהותירה בי התמונה "מוות בכפר" של מארק שאגאל, שהוצגה באחת הגלריות. התמונה מתארת אדם מת מוטל על דרך עפר במרכז הכפר, שהאופי הפרימיטיבי שלו הומחש בפוזמקאות התלויים לייבוש על גדרות הבתים. על אחד הגגות נראה יהודי יושב ומנגן בכינור. תמונה אחרת, שהרשימה אותי, תיארה שעון מטוטלת ענקי על רקע של איש זקן ותינוק. רבים לא הבינו ציורים אלה ואחרים של הסגנון האקספרסיוניסטי. גם בי הייתה מעוררת תגובה של גיחוך אילו ראיתיה כמה שנים קודם לכן.
שלמה ברוק הכניס אותי בסוד הקסם של האומנות המודרנית. "מוות בכפר" הוא מוות הנוגע לכפר כולו - ולא רק למשפחת המת - וכל פריט שבציור, כל כתם של צבע, מרמז על כך. הוא הדין בציור השני של השעון על רקע ינקות וזקנה, המסמלים את מחזור החיים והמוות. אט-אט החלו התמונות לדבר אלי, תחילה אל הרגש ואל הלב, ולאחר מכן אל המוח וההיגיון.
האקספרסיוניזם הפאריסי הרומנטי של שאגאל שבה את לבי שנים רבות, בעיקר בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים. ז'ורז' בראק דיבר אלי פחות באותה תקופה. הפרפקציונזים שלו הפריע לי. פיקאסו, לעומת זאת, היה בשבילי חלום כמעט מן הרגע הראשון, שראיתי את יצירותיו. גם ציוריהם של ז'ואן גריז ופרנאנד לז'ה משכו אל לבי. אלה, יחד עם בראק, היוו את כלל התשתית של האסכולה הקוביסטית, שהובילה את הציור המודרני לכיוונים שונים מעבר לציור הגיאומטרי והמופשט.
במרוצת השנים הלכה התעניינותי באומנות וגברה וידיעותיי העמיקו. לא ישבתי ולמדתי אמנות באורח שיטתי. ספרי אומנות לא משכו את לבי ואפילו שעממו אותי. את האומנות למדתי בדרך הישירה והבלתי אמצעית: הליכה לאורך קילומטרים רבים של תצוגות במוזיאונים ובגלריות, קריאת קטלוגים וביקורות, ומאוחר יותר היכרות מקרוב עם האומנים עצמם.
גם לאחר שהייתי לאיש-עסקים, גיליתי עניין בתמונה חדשה לא פחות מאשר בעסקה חדשה. לא פעם קרה שבדרכי לאיזו פגישה עסקית חשובה נתקלתי בציור המוצג בחלון ראווה של גלריה, אשר עורר בי עניין. במקרה כזה הייתי מטלפן להודיע כי אאחר לפגישה, ומקדיש זמן מה כדי להזין עיני בציור ולפעמים גם כדי לרכוש אותו.
יצר האספנות של דברי אומנות הוא חלק בלתי-נפרד מן האהבה לאומנות. הרצון - התאווה, הייתי אומר - לרכוש יצירת אומנות, נגזרת מן השאיפה שהיצירה, המדברת ללבך, תהייה חלק בלתי-נפרד מחייך. ביצירות, שרכשתי לאוסף שלי, לא ראיתי השקעה. זו אולי הסיבה לכך שכמעט לא מכרתי תמונות מן האוסף, גם לאחר שטעמי השתנה לגבי יצירה זו או אחרת.
את היצירה הראשונה רכשתי עוד כשהייתי סטודנט וחייתי מן הקצבה שאבא שלח לי. הדבר היה בשנת 1929, בפאריס, בדרכי לליאז'. סעדתי ארוחת-צהריים במסעדה רוסית במונפארנאס ולמקום נכנסו כמה צעירים, שאחד מהם החזיק בידיו סקיצות ורישומים. אחד הרישומים מצא חן בעיניי מאוד. הצעיר דרש תמורתו 30 פרנקים. זה היה סכום גדול למדי בשביל סטודנט, אך לא יכולתי לגבור על יצרי ורכשתי אותו ב-במקום.
רק לאחר מכן נתברר לי כי רכשתי רישום של מודיליאני, שאז היה עדיין בלתי-ידוע מחוץ לחוג מצומצם של אומנים. רכישותיי התקדמו בד-בבד עם התפתחות הבנתי והתעניינותי, אשר לא תמיד עלו בקנה אחד עם האמצעים שעמדו לרשותי. אך מחסור באמצעים לא הרתיע אותי כשנתקלתי ביצירה, שמצאה חן בעיניי. קודם מיהרתי לרכוש אותה. רק לאחר מכן חיפשתי את הדרך למימון הרכישה.
כשאני מתבונן כיום באוסף האומנות שלי, נפרשת לנגד עיניי יריעת חיי. לא רק לאמן, גם לאספן, יש חיים רטרוספקטיביים. באוספי יש יצירות רבות, שהיום אולי לא הייתי רוכש אותן. אני השתניתי, טעמי השתנה והעולם נשתנה. אך היצירות הללו הן חלק בלתי-נפרד מן הביוגרפיה האומנותית שלי ולכן איני נפרד מהן. היום, כשאני נכנס לביתו של אספן, נדמה לי שבכוחי לעמוד על אופיו של האיש. אדם בעל אמצעים אך חסר תרבות או טעם, ישקיע בציורים הנמדדים על פי גודלם, על פי המוניטין של האמן ועוד קריטריונים כאלה. אספן אנין-טעם יודע כי רישום קטן, גואש, או תמונת צבע-מים מאיכות מעולה עדיפים לעיתים על תמונת שמן גדולה של אותו אמן.
במשבר שלאחר מלחמת העולם השנייה נזקקו רבים מבעלי האוספים למזומנים כדי לשקם עצמם, וקונים רבים לא היו. זכורני שבסוף 1946 חיכיתי ברומא לצפירה ולילדים, שמעוד להגיע מהארץ דרך קהיר. המטוס התאחר בכמה ימים, דבר רגיל באותה תקופה, וניצלתי את ההמתנה לביקורים בגלריות. באחת מהן הציעו לי תמונה של פול גוגן מתקופת טאהיטי (1890) ועל בה פתק המעיד כי הוצגה ב-TATE GALLERY בלונדון וכי הייתה שייכת לרוזן גראנדי, לשעבר שגריר איטליה בלונדון ושר-החוץ של מוסוליני. התמונה נמסרה למכירה על-ידי המשפחה, לאחר שירדה מנכסיה. הגלריה ביקשה תמורתה עשרת אלפים דולרים. היום שווייה שני מיליון דולר אם לא יותר. לא הייתה לי בעיה כספית לרכוש את התמונה, אך היה לי מעצור פסיכולוגי. לא הייתי מסוגל לעשות עסקה עם משפחה פאשיסטית, שידיה אולי מגואלות בדם יהודים.
אכן הייתה זו תקופה של הזדמנויות רבות לרכוש יצירות יקרות במחיר זול. אך הייתה זו גם תקופה שבה עלול הייתי להיכשל בקניית רכוש אשר נגזל מידי יהודים, או נגנב ממוזיאונים. וכך אמנם כמעט קרה במחצית הראשונה של שנת 1948, בעת שעסקתי בענייני רכב ביוגוסלביה. קופת הרכש בז'נווה הייתה תמיד ריקה והפעילות מומנה לעיתים בכספי גמילות חסדים וגם בעסקות אפלות שונות של הברחה. אחד האנשים, שסייעו לנו בעסקות יוגוסלביה ורומניה, היה גרמני, אוטו ליפיג שמו. הוא היה נוהג להבריח גבולות באמצעות דרכון צ'יליאני מזויף, רוכש ומוכר דולרים בשוק השחור, משיג מוצרים נדירים ומבצע כל שירות שנתבקש. הוא טען כי לא היה לו קשר לנאצים, אך לא האמנתי לו. מדי פעם, כשהיה נכנס לחדרי במלון בבריסל ומכריז "שלום, הר אילין", כשהוא וקפץ לדום בנוסח הוורמאכט, הייתי אומר לו, ספק ברצינות ספק בהלצה: "נו, אוטו, אמור כבר הייל היטלר".
באחד הימים בא אלי ליפיג וסיפר, כי גילה בגרמניה מקום, שבו ניתן לרכוש כמות גדולה של יהלומים בזיל הזול. נראה היה לי שזו הזדמנות, שבה יכולים אנשי הרכש להרוויח כמה מאות אלפי דולרים. ביודעו את חולשתי לדברי אמנות סיפר כי יש לו מקור שהציע למכירה תמונות של ואן גוך, רמבראנדט, דלקרואה, רובנס ואחרים. בתמימותי לא חשדתי במאומה. סברתי שהמחיר הנמוך של האוצר הזה נובע מן הפער שבין מחיר הדולר השחור לרשמי, שהיה באותה תקופה גורם מרכזי באינסוף של עסקות. (הדולר השחור נמכר ב-22 מארק והשער הרשמי היה 2.80 מארק לדולר בלבד). מיהרתי להתקשר עם משרד-הרכש בז'נווה ודיווחתי לשאול אביגור ולפינו גינצבורג, כי יהלומים ודברי אומנות נמכרים בזול ואם נרכוש אותם, נרוויח את הכסף, הדרוש לנו כל-כך. קיבלתי אור ירוק לבדוק את העניין.
במקרה פגשתי בבריסל בידידי, ז'אק דויטשר, שלפני המלחמה היה גדולי הסוחרים ומלטשי היהלומים באנטוורפן. הוא היגר לארץ-ישראל לפני המלחמה (לאחר שנפרד מאישתו), הקים משפחה חדשה והיה בין חלוצי תעשיית היהלומים בארץ. הכרתי את דויטשר שנים רבות והיו בינינו קשרי ידידות. את כל תכשיטי היהלומים שקניתי לצפירה רכשתי אצלו. בתקופת המלחמה ביקש ממני, בעת שיצאתי לאחד ממסעותיי לטורקיה, לברר מה עלה בגורל גרושתו ובנו (נשאר יחד עם אמו באנטוורפן). הוא היה מוכן לתת את כל רכושו כדי להצילם, אך בירור שערכתי העלה, כי נשלחו מזרחה. לבטח עלו בעשן ארובות אושוויץ, כמו מיליוני יהודים אחרים שנשארו בתופת.
פגשתי בדויטשר במלון "פאלאס", שבו התאכסנתי, וביקשתי ממנו לבוא עמי לגרמניה כדי לבדוק את אוצר היהלומים המוצע למכירה. דויטשר, יותר מכל אדם אחר, יכול היה לקבוע בדייקנות את ערכה של הסחורה ואת כדאיות רכישתה. כששמע מפי לאיזו מטרה מבקשים לרכוש את היהלומים, נענה ללא היסוס. בגרמניה הגענו לבית כפרי, בין קלן לדיסלדורף, שהיה מעין ביקתת ציידים מהודרת, אשר קירותיה מקושטים בפוחלצים של בעלי חיים. המוכר הציג בפנינו שני כובעים שחורים מלאים ביהלומים וכן תמונות מגולגלות, ללא מסגרת וגם בלי תושבת הבד המחובר למסגרת, שעליו מודבקת התמונה. דויטשר נתן מבט אחד ביהלומים ותגובתו הייתה קשה ביותר. הוא היה אחוז התרגשות, מלמל מילים בלתי ברורות ואיבד את ההכרה. לאחר מכן הסביר כי זיהה את היהלומים, על פי צורת הליטוש שלהם: הם נשדדו מיהודי אנטוורפן. עזבתי את המקום בלי להסתכל כלל בתמונות. דויטשר לקה כתוצאה מן המקרה בהתקף לב והתאושש רק כעבור זמן. לי נדרשה כשנה וחצי עד שהתאוששתי מהלם המפגש הזה. בכל פעם שהוצעה לי יצירת אומנות, רדף אותי הסיוט. זמן רב חלף עד שחזר אלי ביטחוני העצמי.
הסכנה של רכישת יצירת אומנות גנובה קיימת עד היום הזה, ואין ערובה נגד כישלונות. אבל בפאריס של אז היו שתי גלריות גדולות, שממש התמחו במכירת תמונות גנובות, ולא היה זה סוד. אחד ממכרי, יליד זיכרון יעקב שהיגר לצרפת וברח לאנגליה ערב המלחמה, גילה בשנות החמישים תמונה של הצייר גרובר, שאותה השאיר אחריו בצרפת עם בריחתו. הוא אמר זאת לבעל הגלריה, שהציג אותה למכירה, והלה השיב את הגניבה לבעליה בלי להניד עפעף.
לרך הכספי של תמונה לא היה משקל בעיני. לא פעם חשתי שלא בנוח כשמומחים למיניהם העריכו את שוויין של היצירות שרכשתי. ברור שאין להתעלם מן הערך הכספי של יצירה. אני רכשתי ניסיון בתחום זה עוד שנים רבות בטרם יזמתי את הקמת "מודארקו". למדתי לאתר הזדמנויות במכירות פומביות, והיה לי סיפוק רב כשהצלחתי לגבור על מתחריי ולקנות טוב מהם. אך במרוצת הזמן למדתי לדעת לא אני ולא מתחריי טעינו בקניותינו. טעה זה שהמיר את תמונתו בכסף. סוחר אומנות אמיתי מרוויח מהתמונות שלא מכר. מפחידה אותי לפעמים המחשבה שאי פעם ימכרו יורשיי את אוספי ובקטלוג המכירה ייכתב "מאוסף אפרים אילין".
בראשית שנות החמישים, גיליתי אמן אצלי בבית. אישתי צפירה החלה לצייר, ותמונותיה הלכו והשתפרו, עד שקנתה לעצמה מעמד אומנותי בזכות עצמה.
צפירה גילתה נטייה לציור ולמלאכת כפיים עוד מגיל צעיר. אך רק בהשפעת המפגש המרתק עם עולם האומנות של ניו-יורק היא נפתחה לתת ביטוי לעצמיותה ולדמיונה. הדבר התחיל בתקופה, שניהלתי את המשא ומתן עם אנשי "קייזר" על הקמת המפעל בארץ. באחד הימים ביקרנו בביתו של ויליאם ויינטראוב, איש יחסי הציבור של החברה אשר גופו רחב הממדים הזכיר לי את שחקן הקלנוע הנודע וולס בירי. ויינטראוב, סופר אינטליגנטי שנמנה עם מייסדי כתב העת היוקרתי "ניו-יורקר", היה יהודי מתבולל, אתאיסט למחצה (הוא ציווה שישרפו את גופתו לאחר מותו), אך עם זאת חש גאווה על השתייכותו לעם היהודי ואהד את ישראל. אישתו, סוזן, קתולית ממוצא איטלקי, הייתה בעלת טעם לא רגיל באומנות. שניהם היו אספנים נלהבים, והשילוב בין החוש, התרבות והאמצעים הכספיים שלו לבין הטעם של סוזאן הניב את אחד האוספים היפים שראיתי עד אז.
צפירה הוקסמה כמוני מן האוסף של משפחת ויינטראוב, ובמיוחד התרשמה משתי תמונות של שאגאל, האחת על רקע כחול והאחרת על רקע אדום. תגובתה הייתה, ספק ברצינות: "גם אני יכולה לעשות זאת". בשובנו למלון החלה לצייר, ומאז בילתה שעות רבות מול כן הציירים. תחילה עסקה ברישומי עיפרון ולאחר מכן עברה לצבעי מים, גואש ושמן. את כל השעות הארוכות, שעשיתי במשא ומתן המייגע עם פרקליטי הקייזרים, היא הקדישה לציור.
אני חייב להודות כי לא עודדתי אותה בדרך החדשה, שבחרה ללכת בה. אמרתי לה: "ציירת גדולה לא תהיי". אך צפירה המשיכה לצייר מתוך דחף פנימי עמוק, שהוא מסימניה של יצירת אמת.
על אותה תקופה ביצירתה של צפירה כתב לימים מנהל מוזיאון תל אביב א. קולב: "הדבר, שהתרחש אצלה לפני שנים אחדות, היה בבחינת התפרצות פתע של כשרון טבעי. לפתע-פתאום, בלי שנתנה אי פעם קודם לכן את דעתה לציור, נטלה את המכחול בידה וכבר בעבודותיה הראשונות נתגלתה יישותה בכל רעננותה. מורה-הדרך היחיד שלה מאז ועד היום הזה (הדברים נכתבו בשנת 1957 - א.א.) הוא החוש שלה. והמקור היחידי שממנו היא שואבת בעוז וללא הרהורים מרובים - זוהי חדוותה התמימה, שהיא מפיקה אותה מן הביטוי עצמי הבלתי-אמצעי, בחומר הצבעוני ובצורה הזורמת בקלות".
אולי בשל קרבתי לצפירה, לא מיהרתי להבחין באיכותה של אותה "התפרצות פתע של כשרון טבעי" כהגדרתו של קולב. זרים הקדימו אותי בכך והראשון שבהם היה צייר יהודי ממוצא בולגרי, פרץ שמו, שברח מהקומוניסטים. כשבא לביתו וראה את ציוריה של צפירה, הביע התפעלות ועודד אותה מאוד. הוא הציע לה לבקר באיטליה (גארנד שומייר) שבמונפארנאס, שם נמצאו דוגמנים לרישום וניתן היה להכיר מקרוב אומנים רבים. גם מבקר האומנות היהודי ארונסוןו, עמד בשלב מוקדם על חשיבות יצירתה של צפירה. ארונסון היה עורך מדור אומנות בעיתון אידי קומוניסטי בפאריס וכתב ספר חשוב על האומנות היהודית במונפארנאס.
אט-אט הרחיבה צפירה את מעגל ההיכרויות שלה וכמה מגדולי הציירים, שחיו אז בפאריס, או עברו בה, הפכו לבאי ביתנו. ביניהם היו מאנה כץ, חנה אורלוב, מארק שאגאל, פוני לונסקו, גרומר ורבים אחרים. הצירוף של בוהמה פאריסית, המתכנסת בביתו של איש-עסקים, היה מוזר במקצת. מה עוד שבחברת הציירים לא הייתה צפירה אישתו של אפרים אילין, אלא אפרים אילין בעלה של צפירה.
היה זה בעיקר מאנה כץ, שעמד על כשרונה ודחף אותה להציג את יצירותיה. פעם אמר לי: "היא עצמה אינה יודעת עד כמה ציוריה טובים". פעם אחרת אמר: "אני מושפע מהצבעים החזקים של צפירה. היום ציירתי בצבע האדום שלה".
לאחר כמה שנים של יצירה העלה מאנה כץ את הרעיון שצפירה תציג את עבודותיה בפומבי. צפירה היססה, ואף תקפה אותה חרדה. מאנה כץ לא הסתפק בדברי עידוד וזימן לביתנו את ז'אן קאסו, שהיה אז מנהל המוזיאון לאומנות מודרנית בפאריס, ונחשב לסמכות באומנות המודרנית. קאסו התפעל ואף הציע לכתוב מבוא לקטלוג של תערוכה, דבר שהיה מחווה נדירה מאוד.
התערוכה נפתחה באמצע שנת 1956 בגלריה מארסל ברנהיים בפאריס. הוצגו בה שלושים תמונות, וקאסו כתב עליה את הדברים הבאים: "הצורות, הצבעים והחפצים עולים על הבדים של צפירה אילין, ושרוי עליהם חן שובה-נפש של המזרח. עולמה - עולם של פרי, של פרחים ושל חפצי יומיום, שהיא מקבצת אותם בתמונות הקרויות טבע-דומם, וכן השמיים של ישראל, הכתלים הלבנים של בתים ערביים, הדקלים - כל העולם הזה מתעצב וקם לתחייה בתוך גבולותיה, אבל בעוז ורגש רב, בהשפעת כוח מלא חיות: הפרחים נוטים בכל דף אל כיוון הבהירות הקישוטית; כלי החרס, או האריגים, מוכיחים את קיומם בחושניות מקסימה. שום דבר אינו מרוכז, שום דבר אינו מורכב בהצגתו. הדברים עומדים אלה מול אלה, נפגשים אלה עם אלה. אפשר לומר שזוהי ערבוביה, שזוהי יד עילגים - אבל זוהי גם כנות וטבעיות".
התערוכה זכתה לביקורות טובות שונה לאחר מכן הציגה צפירה גם במוזיאון תל אביב ובחיפה. גם כאן, למרות הלשונות הרעות והולכי הרכיל, זכתה להערכה.
השנים הבאות, כפי שכבר סיפרתי, היו שנים של פעילות אינטנסיבית, כשהמפעל ממלא את כל יישותי וגוזל את רוב זמני. אך תמיד נשארה לי פינה חמה בלב לשיחה משובבת-נפש עם אומנים; תמיד מצאתי זמן לבקר במוזיאונים ולשאוב עוד ועוד מן היופי הנשקף מן הקירות; וגם מצאתי זמן, כסף ומרץ כדי להעשיר את אוספי.
מצוייד בניסיון וברגע זה, באתי אל המשקיעים ב"מודארקו" והצעתי להם את רעיוני. הם התלהבו ממנו, כי ראו בו אמצעי חדש לפיזור השקעות ולצבירת רווחים. שותפי גם קיבלו את המלצתי להקים, אט-אט, אוסף יוקרתי, שלא יעמוד למכירה וייועד לתערוכות בלבד.
|
|
|
|
|
