|
|
|
|
בפתח הספר
באחד מימי 1965 פגשתי את שר-האוצר דאז פנחס ספיר בקבלת-פנים שנערכה בפאריס
בדירתה של אישיות יהודית רבת מוניטין. המסיבה נמשכה עד שעת לילה מאוחרת,
ולמחרת בבוקר עמד ספיר להמשיך בדרכו ללונדון ולניו-יורק. הוא ביקש שאתלווה
אליו למלונו "רויאל מונסו" ואשאר איתו כדי להסיעו לשדה-התעופה אורלי לאחר
עלותה שחר. בליל שימורים זה, בעודו נח במיטה ולוגם תה, ניסה ספיר למשוך
אותי בלשוני כאשר דיבר ללא הרף בגנותו של שמעון פרס.הוא ביקש שאצטרף אליו
בהשמצת יריבו הפוליטי והאישי, כפי שראה אותו באותם ימים.
היריבות והשנאה ביניהם (לא רק ספיר היה שותף לה. ידוע עד כמה
רדפה גולדה מאיר את פרס בכל הזדמנות) עברה מהמישור המפלגתי לממלכתי.
הניסיון להכשיל את פרס הגיע לשיאו כאשר יזם את בניין הכור הגרעיני
בדימונה. לצורך הקמת הכור היה צורך לגייס סכומים עצומים שקופת המדינה
התקשתה להשיגם. פרס יצא להשיג את המימון הדרוש מתרומות, אך כאן התערב ספיר
ולחץ על האוצר לבל יכיר בכספים אלה כתרומה, הזכאית לניכוי ממס הכנסה, ותבע
שיהיו כמו כל השקעת הון שאינה מוכרת לצרכי ניכוי מס. הכור קם בכל-זאת,
למרות המכשולים שנערמו בדרכו בידי יריבים מבית.
באותו לילה בפאריס, בבית-המלון, לא יכולתי להזדהות עם מצב רוחו
של ספיר. לא יכולתי שלא להיות ישר עם עצמי. "ספיר", אמרתי לו, "אתה חייב
לדעת מה ואיך עשה שמעון פרס בעיר הזאת למען המדינה". סיפרתי לו על בואו של
פרס עשר שנים לערך קודם לכן, בנובמבר 1955, כשהיה מנכ"ל משרד-הביטחון. בלי
ידיעת השפה, בלי קשרים ובפעולה מזהירה, תוך פחות משנה, עלה בידו להשתלב
במפה הפוליטית של צרפת. שר-ההגנה הצרפתי, מוריס בורז'ס מונורי, הפך לידידו
הקרוב ביותר (ידידות אישית חמה המתקיימת עד היום), ואת תרומתה של ידידות
זו לביטחון ישראל ערב מלחמת "קדש" - ציוד צה"ל בנשק צרפתי חדיש - ולאחריה,
כבר תיארו אחרים לפני בהרחבה. השפעתו הייתה כה עמוקה, עד שלא פעם נקרא פרס
לפעול באופן לא רשמי אפילו בעניינים צרפתיים פנימיים - רב כל-כך היה האמון
שרחשו לו מדינאים צרפתים מן השורה הראשונה. במאמר מוסגר אוסיף כי שנתיים
אחרי אותה שיחת נפש לילית עם פנחס ספיר, כאשר-החליט הגנרל דה-גול, לפרק את
הקשר-הישראלי-צרפתי בעקבות מלחמת ששת הימים, הוא נזקק ליותר משנתיים כדי
להתיר את כל הקשרים העמוקים והסבוכים ששמעון פרס הצליח ליצור בצרפת במהלך
הזמן.
את הסיפור בשבחו של פרס קיבל ספיר בפנים חיוורות מזעם ומאכזבה.
הרגשתי כי אותו לילה היה נקודת מפנה ביחסים בינינו. ידעתי שעשיתי את משגה
חיי (שקרוב לוודאי הייתה לו השפעה ישירה או עקיפה על פעילותי הכלכלית בכל
הקשור למשרדו), אבל כל זה לא הדאיג אותי בלילה ההוא. לא יכולתי אז לנהוג
אחרת.
אם דבקה בשמעון פרס תווית של "אי-אמינות", שאותה עמל קשה להסיר
עד שהגיע לראשות-הממשלה - חבריו למפלגה הם שהדביקו ל ואותה, ואני באתי
לגלות סיפור בלתי-ידוע זה כדי להוכיח בפעם המי-יודע-כמה עד לאיזו שפלות
יכולה להגיע אצלנו הקנאה וצרות-העין בהצלחתו של פרס או גורם זה או אחר;
אפילו הוא נמנה עם המחנה שלך, קל וחומר אם הוא שייך למחנה האחר. הכלל
היהודי ש"כל ישראל ערבים זה לזה" נדחק החברה הישראלית לטובת הכלל "תפוס
ככל יכולתך".
גולדה מאיר דיברה בזמנו על "סוציאליזם בימינו". לא התייחסתי
בשעתו ברצינות להכרזה חגיגית זו, ולא האמנתי ביכולת מימושה. היהודים, הלא
הם מטבעם עם של אינדיבידואליסטים. יש בסיס למימרה העממית "קח יהודי אחד -
ולפניך גאון; קח חמישה יהודים - ולפניך ציבור של אידיוטים". בגולה, בתור
פרטים, היו היהודים חלוצי היוזמה האישית בכל קצווי עולם. הם ידעו להפוך את
חריפות שכלם ואת ראיית העתיד הצלולה שלהם למנוף לקידום אישי, אשר תרם
תרומה מכרעת לשגשוג בכל ארץ שבה השתקעו. והנה דווקא כאן, בישראל, כשנתקבצו
יחד מאות אלפים, השתבש משהו. נוצר והתעצב כאן משטר שאיננו רואה בעין יפה
את יוזמת היחיד ואינו מניח לה לשגשג. לתומי האמנתי שהמשטר הרצוי לנו היה
זה אשר עוזר לקטן להיות גדול, ולא משטר העוזר לגדול להרוס את הקטן.
המשטר שהתפתח בישראל העדיף קונצרנים גדולים, אנונימיים, בין אם
הם בבעלותה מ דינה, ההסתדרות ובין בבעלות פרטית. הוא מאפשר להם שלטון
כלכלי כמעט בלתי-מוגבל, אשר חונק יוזמות אישיות בריאות, אך בלתי-מאורגנות.
זה משטר אשר-העניק לממשלה סמכויות להתערב יותר מדי בכל מהלך משקי, ואשר
טרק דלתות בפני כל מי שלא היה לו ה"קשרים" הנכונים בחלונות הגבוהים.
הבנקים, למשל, נהנו כאשר-הממשלה אפשרה להם לגייס הון עתק מן
הציבור בלי שיצטרכו, כמקובל בכל ארץ נאורה, לשתף את ציבור בעלי המניות
בניהול עסקיהם. למעשה, נטלו את כספו של הציבור והשקיעו אותו במפעלים,
המתחרים במשקיעי הכספים המשוללים זכות הצבעה לגבי ניצול הכסף. הבנקים
הנפיקו עוד ועוד מניות, שהיו, למעשה, פיסות נייר ללא ערך ממשי, ללא כל
ריסון ממשלתי. כשפרץ המשבר בסתיו 1983 ונחשף ה"בלוף" ברגע שבו לא יכלו
יותר לתמוך במניותיהם, נטלו את כספו של הציבור והשקיעו אותו במפעלים,
המתחרים במשקיעי הכספים המשוללים זכות הצבעה לגבי ניצול הכסף. הבנקים
הנפיקו עוד ועוד מניות, שהיו, למעשה, פיסות נייר ללא ערך ממשי, ללא כל
ריסון ממשלתי. כשפרץ המשבר בסתיו 1983 ונחשף ה"בלוף" ברגע שבו לא יכלו
יותר לתמוך במניותיהם - שוב נחלצה הממשלה לעזרתם, כביכול כדי להגן על
ציבור המשקיעים, אך בפועל - על גבו ועל חשבונו של הציבור הזה. כן, מה
פירושה של הערבות הממשלתית לרוב ערכן של מניות הבנקים? כלום לא תיאלץ
הממשלה לשלם בוא העת את התמורה המובטחת באמצעות כספי המסים שתגבה מאותם
בעלי מניות? הלא הצעד הטבעי המתבקש היה לאלץ את הבנקים להקנות לבעלי
המניות גם זכויות הצבעה ושליטה בבנקים, שמלכתחילה נמנעו מהם שלא כדין. צעד
כזה היה מעלה את ערך המניות בשוק, בלא כל צורך לתמוך בהם בכספי ציבור.
זו רק דוגמה אחת המאפיינת את דרך החשיבה הכלכלית-חברתית של
השלטון בישראל, אשר מרתיעה יהודים רבים מלעלות ארצה. הם אינם מוכנים לוותר
על מרחב הפעולה הכלכלי המובטח להם בארצות המערב. כל-כך אנחנו מנסים
להידמות לארצות-הברית, ורק שוכחים אילו חוקים חמורים חוקקו האמריקנים נגד
התעצמות קונצרנים וקרטלים כדי למנוע מהם לבלוע חברות קטנות מתחרות
וזריזות. אנו זקוקים לחקיקה דומה - לפני שמעודדים משקיעים זרים או יהודים
וישראל להעדיף את ישראל.
מעולם לא הייתי פסימיסט, וגם היום - חרף כל מה שעבר עלי ועל
יוזמותיי ועסקיי - אני עדיין מאמין ביכולתו של האדם והיהודי ללמוד
משגיאותיו לשפר את ביצועיו. אני מאמין בצורך לטפח את תחושת השותפות,
השייכות להזדהות שלכל דם בישראל, כי רק תחושת הסולידריות - אותה אחווה,
רעות ותמיכה הדדית - הצילה את העם היהודי בכל הדורות. על-כן צריך להאמין
כי בסופו של דבר יתגברו השכל הישר ויצר הקיום כדי לשנות גם את התפיסה
החברתית-כלכלית בישראל. מוטב ששינוי ערכים זה יבוא בהקדם, מתוך רצוננו
ותבונתנו, ולא מתוך כפייה בעקבות משבר כבד או לחץ חיצוני.
הסיכויים פתוחים לפנינו להיות יותר חזקים, יותר מפותחים, יותר
למודי ניסיון, אם רק נאפשר לכל פרט למצות תוך עצמם את מיטבו, לא ללכת בתלם
השגרה.
לא מכבר שאל אותי הנשיא החמישי של ישראל, יצחק נבון, מה אהבתי יותר מכל,אם אני מתבונן לאחור על כל פעולותיי הרבות בכל שנות חיי.
"יותר מכל", עניתי לו ספונטנית, "אהבתי לשחות נגד הזרם..."
(הספר המודפס "על החתום" יצא בהוצאת מעריב - הד ארצי, תשמ"ו, 1985. הספר נכתב ונערך בידי זאב גלילי כסופר צללים. המהדורה הדיגיטלית הועלתה לרשת לבקשתו של מר אפרים אילין ז"ל, טרם מותו).
|
|
|
|
|
בפתח הספר