|
|
|
למרות הניסיון שרכשתי באמנות, במשך שנים רבות, בעיקר כחובב וכאספן, נכנסתי למעשה לתחום חדש לגמרי. האמנות כתחביב אינה זהה לאמנות כענף עסקי. השיקולים אחרים ומערכת המושגים שונה. כתחביב, נהגתי לרכוש יצירות אמנות של המאה העשרים לאוסף שלי לפי תחושה אינסטינקטיבית. קניתי מה שאהבתי ממבט ראשון, והקשר ביני לבין התמונה או הפסל היה נרקם תוך שניות ממש. ברכישה לצורך השקעה, השיקולים צריכים להיות אחרים, כמובן.
לא פעם שאלו אותי ידידי מה כדאי לקנות - מהיבט של השקעה. תשובתי היא, שלא תמיד רצוי לנהוג לפי עצותיהם של מנהלי המוזיאונים או מבקרי אמנות. האזינו לחוות-דעתם, אך ברוב המקרים אל תסמכו עליהם. אילו ידעו המומחים הללו איזה יצירות כדאי לקנות כדי להרוויח כסף, הם היו מיליונרים. בפועל הם מתקיימים בקושי.
עובדה היא שמנהלי המוזיאונים באירופה, בעיקר בצרפת - ארץ שהייתה חוד-החנית של אמנות המאה העשרים, ושבה פעלו עשרות אלפי אמנים של זמננו - לא רכשו בזמנם אפילו תמונה אחת של ציירים כמו מונדריאן או ואן-דיזבורג, שאת תמונותיהם ניתן היה לרכוש בשנות ה-30 בעשרות פראנקים בעת שרעבו ללחם בפאריס. מונדיראן הוא אחד הציירים החשובים ביותר לש תקופתנו, אשר פתח את השערים לכל הציור המופשט. הוא הדין גם לגבי יצירות של אמנים מאסכולות האקספרסיוניזם האבסטראקטי האמריקני, כגון ג'קסון פולק, דה-קונינג, רוטקו ואחרים, או ציירים מהאסכולה האנגלית, כמו פרנסיס בייקון, דיוויד הוקני, הנרי מור ואחרים. כיום משלמים המוזיאונים מאות-אלפי דולרים עבור עבודות של הציירים הללו. תמונה של דה-קונינג מהסדרה "האישה", שצויירה בתחילת שנות ה-50, נמכרה לאחרונה במכירה פומבית למוזיאון מסוים ב-1,800,000$. זהו מחיר שיא עבור תמונה של צייר בעודנו חי.
מה מביא להכרה בין-לאומית באמן? מה גורם לעליית הביקוש ליצירות מסוימות, המתורגם לרבבות דולרים? אין תשובה אחת, חד-משמעית לשאלות אלה. אמן בעל כשרון גדול יגיע במקודם או במאוחר - בחייו או לאחר מותו - להכרה בין-לאומית. לא כולם זוכים בחייהם להכרה זו, אבל הכשרון הגדול מתגלה בסופו של דבר. אני מטיל ספק אם יש כשרונות גדולים, אשר תרמו ביצירותיהם להתפתחות האמנת, אשר נשכחו או נעלמו. השאלה היא רק מתי הוא יתגלה. לגבי האמן זו שאלה של חיים או מוות, לגבי האספן זו שאלה של יוקרה, לגבי המשקיע זו שאלה פיננסית.
מאנה כץ אמר לי פעם: "בצעירותי, כשלא היה לי כסף, סבלתי רעב. עכשיו יש לי כסף ואינני יכול ליהנות ממנו, כי יש לי אולקוס…". גורל דומה פקד הרבה ציירים, ביניהם חיים סוטין, אמאדיאו מודיליאני ואחרים. כמו שאין ודאות שאמן כשרוני יגיע להכרה בין-לאומית בעוד בחיים, אין ודאות שמשקיע באמן כשרוני יראה פירות בטווח קצר.
כל אסכולה חדשה מונה אלפי ציירים, אך בסופו של דבר נותרים חמישה-שישה נבחרים בלבד שהם בעצם חוד החנית של אותה אסכולה או תנועה, אלה שפרצו ופיתחו אותה. מאות האמנים האחרים נגררו אחריהם וחיקו אותם. דרושים ידע, תחושה והבנה להבחין ולקבוע, מי הוא היוצר ומי הוא החקיין, שיצירותיו אינן יותר מאשר טכניקה בלבד.
אין ספק שבנוסף לכשרון, השכלה ותרבות כללית, ישנם גורמים רבים אחרים, המסייעים לפרסומו של האמן, כמו יחסי ציבור, חיי חברה, קשר עם מבקרי אמנות, סוחרי אמנות, אספנים וכו'. מעל הכל נחוץ גם הרבה מזל…
אביא דוגמה אחת, המוכרת לי מקרוב, של יעקב אגם, מראשי האסכולה הקינטית, אמן בעל כשרון מובהק, אשר-הגיע להכרה בין-לאומית. בראשית שנות ה-50, בהמלצתו של הצייר מרדכי ארדון, נתקבל אגם ללמוד ציור באקדמיה של הצייר איטן בציריך, שהיה ידידו של ארדון עוד מתקופת ה"באוהאוז" בגרמניה. אחר כך, כשבא אגם לפאריס, כצייר אלמוני, נאבק לא מעט על קיומו. באותה תקופה התגוררה אצלנו כלילה, בת-אחותה של צפירה. כלילה הרבתה לבלות בחברתם של ציירים ישראלים במונפארנאס, הכירה את יעקב והשניים החליטו להינשא. הואיל וביום שנקבע פרצה מערכת קדש, החליטה צפירה לערוך טקס נישואין צנוע, בחברת קומץ קטן של קרובים וידידים. בין המוזמנים היה גם מאנה כץ (שכמעט לא הכיר את אגם ולא ידע לאיזו מסיבה הוא מוזמן. על מדרגות ביתנו פג שמאנה באגם ושאל אותו: "גם אתה מוזמן לכאן?"….)
מאחר שבני-הזוג התגוררו בביתנו בפאריס כשנה, יכולתי לעקוב מקרוב אחר התפתחות כשרונו, ומידת היכולת גם לסייע לו. ערכתי היכרות בינו לבין ידיד האספן ויליאם ויינטראוב מניו-יורק, שרכש ממנו עבודה חשובה, וזה קישרו עם אספנים אחרים, ביניהם סטנלי מקרוס מדאלאס (טקסס), וכן עם פרנק לויד, בעל גלריות במלבורו, בלונדון ובניו-יורק. הגלריה דניס רנה בפאריס, שהתמחתה בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 במכירת יצירות אמנות מהאסכולה הקינטית, הציגה את אגם בקביעות, ועזרה לא מעט להחדרת יצירותיו לאוספיהם של אספנים, שחיפשו תגליות חדשות לאחר המלחמה.
יום אחד התלוננה כלילה בפני שחברת "צים" מזמינה לאונייה "שלום" יצירות מאמנים ישראליים רבים ואף צייר מקסיקני, אך מתעלמת מאגם. כלילה ביקשה את עזרתי. התקשרתי עם ד"ר נפלתי וידרא, יו"ר מועצת המנהלים של "צים", שעמו קיימתי יחסי ידידות וקשרי מסחר הדוקים. מר וידרא הכיר בסמכותי האמנותית ולא חלק על הערכתי שאגם אכן ראוי שיצירותיו ייכללו ברכישות "צים" עבור אניותיהם. אך בבחירת הציירים - אמר לי - עוסקת ועדה מיוחדת. אם הוועדה תמליץ, הוא ישמח לחתום על הצ'קים, ולשלם.
נתברר שהוועדה מורכבת ממבקר האמנות ומנהל מוזיאון תל אביב, ד"ר חיים גמזו, הצייר מרדכי ארדון, שהיה מנהל מחלקת האמנות במשרד-החינוך, איש הסוכנות אליהו דובקין ועוד כמה אישים. התקשרתי עם ידידי חיים גמזו והבעתי את דעתי, כי מן הדין להזמין לאניות "צים" יצירות של אגם, מה עוד שעבודותיו, יותר מכל צייר ישראלי אחר, מתאימות לאמנות קיר. גמזו היה אז כנראה באחד ממצבי הרוח התוקפניים שלו והגיב בגסות: "ממתי הפכת למומחה באומנות?" אינני נשאר חייב תשובה במקרים כאלה, והשבתי לו: "הפכתי מומחה לאמנות מאז אתה מונית למנהל מוזיאון תל אביב…"
לאחר שראיתי שעם גמזו לא אוכל להגיע לכלל הבנה, פניתי למרדכי ארדון בירושלים והוא הצהיר מייד: "אתה צודק - פשוט שכחתי על אגם, אין לי ספק שהוא צייר מוכשר, כוח עולה, וראוי ש'צים' תרכוש מיצירותיו". ארדון צלצל מייד לדובקין, ולאחר מספר ימים בה דובקין אלי במיוחד לחיפה, ראה בביתי יצירות של אגם, התרשם מאוד, ולבסוף הזמינו אצלו יצירות לא רק עבור האונייה "שלום", אלא גם עבודה גדולה, לתקרת הטרקלין ב"בנייני-האומה" בירושלים.
באותה תקופה צריך היה לבחור אמן ישראלי, אשר ייצג את המדינה בביאנאלה בסאן-פאולו שבברזיל. ארדון, שהיה בין הקובעים העיקריים בנושא זה, תמך באגם. ד"ר גמזו, שנהג לפי הכלל "אם אינך יכול ללחום בו, הצטרף אליו", השלים עם הבחירה, וכך נבחר אגם לייצג את ישראל בביאנאלה, וישראל זכתה בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה, ועד כתיבת שורות אלה, גם האחרונה - בפרס הראשון.
במקרה אחר, ניתנה לי ההזדמנות לסייע לראובן רובין לממש חלום של ציירים רבים: שתמונתו תיכלל באוסף האמנותי הקבוע של הוותיקן.
הרעיון להביא יצירה של אמן ישראלי גדול לאוסף הוותיקן עלה במוחי בעת שביקרתי את ראובן רובין בביתו בקיסריה. הוא היה חולה מאוד, וסברתי כי רכישת יצירה שלו על-ידי הוותיקן עשויה לעודד את רוחו. העליתי תחילה את הרעיון בפני רעייתו, אסתר, ואחר-כך שוחחנו על כך עם ראובן, שהביע שמחה רבה. בחרנו בתמונת "הדייג המופלא", המתארת את פטרוס הקדוש נושא את רשת הדייגים על רקע נופי הכנרת. נטלתי עמי צילום צבע של התמונה, ובעת שחזרתי לאירופה התעכבתי במיוחד ברומא, כדי למסור אותה למזכירו הפרטי של האפיפיור, מונסיניור מאקי, יחד עם חומר על ראובן רובין - האיש והציין.
את מאקי הכרתי באמצעות קומנדטור מרנדה, שהיה בא כוחה וותיקן בהנהלת "מודארקו". הוא הפגיש בינינו בשנת 1974, וכבר בפגישה הראשונה נרקמו בינינו יחסי הבנה וידידות. מאקי היה איש שיחה מלבב, ספוג תרבות ובעל ידע נרחב באמנות. כתב ספרים רבים, ביניהם על מיכאל אנג'לו ועל ליאונרדו דה-וינצ'י, שאותם נתן לי במתנה עם הקדשה מיוחדת.
פגישה רדפה פגישה, ובאחת מהן אמר לי מונסיניור אקי, כי הוותיקן מוטרד מהעובדה שביצירות האמנות של דורנו הולך ונעלם הנושא הרוחני. הגענו למסקנה, שעל הוותיקן ליזום הקמת אוסף של אמנות מודרנית, דבר שיעודד את האמן לחזור לנושאים רוחניים, או דתיים. משיחותינו נולדה יוזמה להקמת האוסף - שמשכנו בקאפלה הסיסטינית, ושהוצג בה כבר כמה פעמים. כמה חודשים לאחר מכן, בהיותי בז'נווה, קיבלתי הודעה מן הוותיקן, כי הוחלט לרכוש את תמונתו של רובין. מיהרתי להודיע על המאורע לאסתר בטלפון לתל אביב ודמעות עמדו בעיני מרוב התרגשות.
תודות למעמדי בחברת "מודארקו", הייתה לי הזכות לסייע גם בפרסומו של וויליאם דה-קונינג, צייר יליד הולנד, שהיגר לארצות-הברית ב-1926. דה-קונינג הוא בין היוצרים של האסכולה של האקספרסיוניזם המופשט האמריקני. לדעתי הוא הושפע מהאקספרסיוניזם הצרפתי, ובעיקר מסוטין, וספג גם משהו מן האור של ואן-גוך, המורגש פה ושם ביצירותיו. אל דה-קונינג התוודעתי באמצעות ידידי המנוח הארי אברמס, מייסד הוצאת ספרי האמנות היוקרתית והגדולה בעולם, וכן באמצעות סם האנטר - פרופסור לאמנות מאוניברסיטת פרינסטון, ניו-ג'רסי. פרופסור האנטר כתב ספרים רבים על האמנות המודרנית. ספרו על האמנות והארכיטקטורה המודרנית האמריקנית של זמננו הוא הטוב ביותר בנושא זה.
ביליתי זמן רב בחברתו של דה -קונינג, ורכשתי ממנו, עבור "מודארקו", 84 תמונות שמן וכ-40 רישומים. זכורני שתמורת האוסף הזה שילמתי כ-750 אלף דולר. ארגנתי תערוכה בין-לאומית נודדת של דה-קונינג והפרופסור האנטר סייע לנו כשליווה אותה במתן הרצאות ובהקרנת סרטים. התערוכה עברה מיפן להולנד, לבלגיה ולצרפת. במרוצת הזמן נתגלתה רכישה זו כהשקעה בלתי רגילה, ואולי הטובה ביותר שקניתי אי פעם עבור "מודארקו". בשנת 1984 ניסיתי לשחזר ולהעריך את האוסף הזה והגעתי למסקנה שתמונות דה-קונינג, אילו היו כיום באוסף של "מודארקו", היו שוות יותר מ-19 מיליון דולר.
אך יש גם דוגמאות הפוכות של אמן בעל כשרון גדול שלא זכה לתהילה. כזה הוא אלפרד האברדם. האמנתי כל חיי, ואני מאמין עד היום, כי הוא אחד מטובי הציירים של דורנו. הפסלת חנה אורלוב הייתה שותפה לדעתי, ופעם אמרה לי: "האברדם הוא בעיני גויה של זמננו". נראה שגם פאבלו פיקאסו הערך את כשרונו. סיפרו לי שבאוסף של פיקאסו מצאו לאחר מותו כמה תמונות של האברדם. עובדה זו ראויה לציון, הואיל ופיקאסו רכש מעט מאוד עבודות של ציירים.
האברדם נולד בפולין. בשנות העשרים, למד ועבד ב"באוהאוז" בברלין יחד עם ארשיפנקו ולאחר מכן עקר לפאריס. היה לו אופי קשה ומוזר - לא אהב חיים, לא ישב בבתי קפה ובוודאי שלא ידע מה הם יחסי ציבור או חיי חברה. ציריו הם בעלי אופי מיתולוגי מיסטי, וכך היה גם האדם. צבעיו כהים ועצבות שרויה בהם.
בפעם הראשונה הציג האברדם בארץ ב-1949, ובסוף שנות ה-50 ארגנתי לו תערוכה נוספת בתל אביב, בירושלים ובחיפה. הוא מכר את כל העבודות שהציג, ובכסף שקיבל נסע לאיטליה לעבור טיפול ולנוח. כמה חודשים לאחר מכן נפטר. רוב יצירותיו מוחזקות בידי שניים-שלושה אספנים, ולאיש אין זמן לטפל בקידומן. מאז מותו הלך ונשכח. אין לי ספק שיום אחד ייזכרו בו, ואז יחפשו את יצירותיו בנרות.
כל עוד הייתי אספן וחובב לא ערבבתי מסחר עם אמנות. עם כניסתי לתפקיד נשיא "מודארקו" ידעתי שעלי לנהוג לפי קריטריונים חדשים. מחוייבותי לבעלי המניות הייתה לרכוש את היצירות, אשר יניבו את הרווח האפשרי הגדול ביותר בטווחי זמן סבירים.
מה הם השיקולים שיש להביא בחשבון על מנת להגיע להחלטה הנכונה בקטגוריית חשיבה כזו? בראש ובראשונה יש להביא בחשבון את יסוד התפוקה. אמן ממוצע מייצר משך חייו בין אלף ל-5,000 תמונות. אך יש גם יוצאים מן הכלל - ג'ורג' סרה, שמת בגיל 31, ייצר פחות ממאה תמונות. בזן, מראשוני האסכולה האימפרסיוניסטית, צייר כמה עשרות תמונות בלבד. פיקאסו לעומת זאת הוציא מתחת ידיו למעלה מ-50 אלף עבודות, ומארק שאגאל מתקרב לפיקאסו בתפוקתו. האלמנט השני שיש להביא בחשבון הוא של האיכות. תהייה אשר תהייה תפוקתו של האמן, אין הוא מסוגל להוציא מתחת ידיו מדי שנה אלא מספר קטן של יצירות מטיב מעולה. חלים כאן איפוא הכללים הכלכליים הנוקשים של היצע וביקוש. יצירות המסווגות כ- MASTER PIECES יש מעט, ואין להן תחליף ומחירן לכן גבוה מיצירות בינוניות של אותו אמן או של אמנים אחרים.
מניסיוני ב"מודארקו" למדתי שהשקעה ביצירות מופת יקרות משתלמת יותר מאשר רכישת יצירות בינוניות ומטה. ליצירת המופת יש ביקוש גדול והיצע מועט, ואילו ליצירות בינוניות יש היצע גדול וביקוש קטן - ובהתאם לכך נקבע, כמובן, המחיר. החוכמה היא, כמובן, לבחור ביצירותיהם של אמנים פחות ידועים, שההשקעה ביצירותיהם נמוכה יחסית, אבל עתידם לפניהם. כדי לעשות זאת צריך ידע וניסיון רבים אך בעיקר איזו תחושה שקשה ללומדה ולהגדירה. במבט לאחור נראה לי שלא טעינו בבחירת האמנים והתמונות, והדבר בא לביטוי בהישגים הכלכליים של "מודארקו". האוסף של "מודארקו", שהושקעו בו ב-1972 כ-10 מיליון דולר, ואשר ממכירותיו שילמה החברה לבעלי המניות כ-15 אחוז דיווידנד לשנה, היה שווה 25 מיליון דולר בשנת 1974. היום, לו נמצא בידי החברה היה שוויו כמאה מיליון דולר, ויותר.
פעילותי ב"מודארקו" נתנה לי סיפוק רב. היא הרחיבה את אופקי, אפשרה לי להכיר אישית אמנים רבים ולהתיידד איתם, והעלתה אותי על המפה הבין-לאומית של אספנים וסוחרי-אמנות. אולם בשנים 1976-1975, התחולל המשבר הכלכלי בא בעקבות משבר האנרגיה, והדבר פגע קשות בשוק האמנות. עקב כך נתגלעו חילוקי דעות ביני לבין השותפים, שהיו בנקאים, והבנתם באמנות מוגבלת מאוד. הם דרשו ממני לחסל לפחות מחצית מהמלאי, ולהופכו מייד למזומן, גם אם נמכור את התמונות במחירי הפסד. התנגדתי למדיניות זו. ניסיתי להסביר להם את ייחודיותה של היצירה האמנותית כשהשקעה, בהיותה נכס שאין לו תחליף, בניגוד לכל נכס חומרי. אם מחירי המגרשים בשדרה החמישית בניו-יורק מרקיעים שחקים ניתן להקים מרכזי קנייה ומסחר במקומות אחרים. כשאין קרקע אפשר לייבש את הים, כפי שעשו בהולנד. אם יש מסחור במתכות יקרות, ניתן למצוא מתכות אחרות. אפשר אפילו להפיק זהב ממי הים, וזו רק שאלה של מחיר. לא כן ביצירת אמנות. מספר היצירות של אמן, לאחר מותו, הוא סופי, וגורם הנדירות סופו שיעלה את המחיר מעלה-מעלה.
שותפיי לא רצו להשתכנע שעיסוק באמנות כפרוייקט מסחרי מחייב לא רק ידע ומומחיות, אלא גם שאר רוח וסבלנות, ושאלה אינן תכונות של בנקאים. לכן רק בנקים מעטים מקבלים יצירה אמנותית כביטחון להלוואה. זאת, למרות שיצירות אמנות הוכיחו עצמן כשהשקעה הרווחית ביותר, השורדת בכל תהפוכות הזמן. הוכחה לכך "צ'ייס מנהטן בנק" בניו-יורק, שתודות לאחים רוקפלר הוא בעל אוסף אמנותי בלתי רגיל, והתמונות שבמרתפיו נחשבות לרזרבות כספיות בטוחות. דוגמה מובהקת לאי הבנתם של בנקאים בנושא האמנות, יכולה לשמש פרשת יוסל'ה רוזנזאפט - ניצול השואה, שנהפך לבעל אוסף נפלא ביו-יורק, בעיקר של תמונות שאגאל ופיקאסו. כשמת, הותיר אחריו חובות עצומים, בגלל הסתבכותו בהימורים. לאחר מותו התברר, כי אחת התמונות - "אמא וילד", של פיקאסו משנת 1921 - הופקדה בבנק לאומי בניו-יורק כביטחון להלוואה בסך 500 אלף דולר. יעצתי ליו"ר מועצת המנהלים של הבנק לא לממש את הפיקדון ולשמור את התמונה, כי זו השקעה טובה ובטוחה. אך הבנק מיהר לממש אותה וקיבל עבורה 400 אלף דולר בלבד, הואיל ונמכרה בשיאו של המשבר בשוק האמנות. כיום שווה התמונה לפחות 3 מיליון דולר, ואולי אף יותר.
אולם שותפיי לא הסכימו לעבור לפעילות של "אש קטנה", למרות שהסכמתי לוותר על דמי הניהול שלי (התניתי זאת בכך שאם יוותרו על העמלות שלהם, שלמגרי לא היו צנועות). הצעתי גם שנשקיע סכום כסף נוסף, וננצל את ההזדמנויות הנפתחות במצבים כאלה, אך הם לא קיבלו את דעתי. כמו כל הבנקאים, הם רצו לחזור אל הכסף מהר ככל האפשר. מאחר שלא עמדו לרשותי האמצעים לקנות את חלקם של שותפיי, נאלצתי למכור את חלקי בחברה. מבחינתי תמה פרשת חיים נוספת. תמה ולא נשלמה. עזבתי את "מודארקו", אך לא את האמנות - והיא לא נטשה אותי. האמנות הייתה בעיניי תמיד חלק בלתי-נפרד מן החיים, ולעיתים - החיים עצמם.
חלום חיי היה לעודד סגנון חדש - אמנות פונקציונלית. התחלתי בכך עוד בתקופת פעילותי ב"מודארקו", וקראתי לו סגנון החיים של שנת 2000". הפילוסופיה שמעדה מאחורי הרעיון הזה הייתה, כי יש לשלב את האמנות בחיי היום יום ברוח תקופתנו. בימי הביניים ובתקופת הרנסנס היו הנגרים, הצורפים, האורגים וכו', לא רק בעלי מלאכה, אלא גם אמנים, שיצירותיהם שוות היום הון עתק. אך באותה תקופה הם עבדו בעיקר בשביל האצולה ובית המלוכה או הכנסייה, ולכן היה היקף פעילותם מוגבל.
כיום אנו חותרים לקראת חיים של שוויון והיעדר מעמדות. תקופתנו הולידה את המכונית, שהיא מכשיר עממי, המצוי ליד כל בית. לולא הייתה המכונית אמצעי תובלה עממי, לא הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה. אך האמנות לא התאימה עצמה למציאות של המאה העשרים. גם בימינו היא נחלתו של מיעוט ושל בני המעמדות העליונים. הרעיון היה, איפוא, לעודד יצירות שיושק בהן פרי רוחם של אמנם גדולים, ולנצל את הטכנולוגיות של המאה העשרים, כדי להעתיקן במסגרות גדולות ולהופכן שוות לכל נפש. אין כל סיבה כי השולחן שלידו אנו יושבים, המיטה שעליה אנו ישנים, וכל חפץ המקיף אותנו, לא יהיה יצירת אמנות.
למרות פשטותו של רעיון זה, לא היה קל לשכנע בנחיצותו. "התלבשתי" על כמה אמנים, שהיו לי עמם יחסי ידידות, ולבסוף התלהב מן הרעיון אחד הגדולים בימינו - מאקס ארנסט. "מעטים יכולים לרכוש תמונה שלך, העולה מאה עד חמש-מאות אלף דולר", אמרתי לו, "אבל אם תעצב חפצי אמנות פונקציונליים, ואלה יופקו בסדרות (שהן חתומות ומסופררות על ידך), תגיע יצירתך לבתים רבים, ותשתלב בסגנון החיים שלהם". כששאל אותי ארנסט מה אני מציע לו לעצב, השבתי מתוך דחף פנימי "מיטה". ובו במקום נימקתי את ההצעה: "המיטה היא חפץ חשוב מאוד בחיי האדם. הוא נולד בה, בלה בה חלק נכבד משעות היממה בשינה, במנוחה, ובאהבה, וגם מסיים בה את חייו…"
תחילה לא ידע ארנסט כיצד "לאכול" את הרעיון. מעולם לא חלם על כך שיעצב מיטה. אך נימוקיי מצאו חן בעיניו, והוא אמר: "כדאי לך אולי לבקש מאיזה משורר שיכתוב פואמה על ערכה של המיטה בחיי אנוש". זמן-מה לאחר מכן החל לעצב את המיטה, כשהוא נעזר במומחה צרפתי לייצור מ ודלים, שהכניס אותו בסוד הטכנולוגיה של בניית רהיטים. בתוך עשרה חודשים עיצב ארנסט מיטה, שהמבקרים הגדירו אותה "המיטה הרומנטית ביותר בעולם". כשהצעתי אותה בפעם הראשונה ביריד האמנות בקלן, היא הפכה לסנסציה. המשטרה נאלצה להציב משמר לידה כדי לשמור עליה מפני הקהל שהתפרץ לראותה. לאחר מכן הוצגה המיטה בגלריה יוקרתית בשדרת מדיסון בניו-יורק, והרוכש הראשון שלה בשנת 1974 היה נלסון רוקפלר, סגן נשיא ארצות-הברית, שחיפש דרך לרהט את דירת השרד שלו בבית האדמירליות בוושינגטון, בסגנון חדשני שיסמל את אישיותו כשוחר אמנות. רכישת המיטה על-ידי רוקפלר עוררה הד גדול בעולם וכל אמצעי התקשרות דשו בו. הנושא לא ירד ממסך הטלוויזיה בארצות-הברית חודש ימים. ב"ניו-יורק הראלד טריביון" אף הופיעה בדצמבר 1975 קריקטורה, שבה נראו רוקפלר ואישתו שוכבים במיטה האמנותית וחולמים על הנשיאות.
למרות ההצלחה הראשונית של המיטה, היא לא הגיעה לתפוצה שיוויתי לה. היו לכך גורמים רבים - בראש ובראשונה משבר האנרגיה והמשבר הכלכלי. אך היו לכך גם סיבות פסיכולוגיות וסוציולוגיות. ייתכן שבחירת המיטה כפרוייקט ראשון של האמנות הפונקציונלית לא הייתה מוצלחת. היו שאמרו כי זהו פריט אינטימי, שאנשים אינם רוצים להציג בפומבי. היו שאמרו כי האופי האירוטי של המיטה מרתיע את הנשים, הקובעות בסופו של דבר מה הבעל קונה. ייתכן שחשבו על מה שיקרה במיטה, כשהן מבלות את החופש עם הילדים מחוץ לבת. בסך הכל נמכרו 18 מיטות, במקום הסדרה של 99 שרצינו לייצר. כל מיטה נמכרה ב-30 אלף דולר. עד היום המיטות הללו הן יצירות אמנות לכל דבר. ב-1983, לאחר מותו של נלסון רוקפלר, נמכרה מיטתו במכירה פומבית בניו-יורק ב-70 אלף דולר. לכן הוסיף רעיון האמנות הפונקציונלית להעסיק אותי ולמלא את עולמי. האמן הצרפתי-אמריקני ארמאן עיצב ביוזמתי מערכת של כלי כסף בנושא הכינור, סכו"ם ההופך את שולחן האוכל לחג לעין ולנשמה. אנדרה מסון עיצב לפי הזמנתי פסל מנורה, הנקרא אישה-עץ. הפסל סזאר עיצב עבורי ידיות לדלתות, וידי האמן מנשה קדישמן עיצב שולחן אוכל הנמצא ביתי שעל הכרמל. שולחן זה הוא פסל, אך משמש גם כרהיט הישיבה לידו נוחה מאוד והיא מהווה גם חוויה אסתטית מרשימה.
האמנות הפונקציונלית אינה רק ביטוי לדרך חיים, היא יכולה להיות גם ענף כלכלי תרבותי משגשג, כפישניתן ללמוד מן המפעל לשטיחי קיר אמנותיים שבנצרת עילית. הקימותי מפעל זה לפי בקשתו של שר-האוצר, לוי אשכול, לאחר ביקורו במפעלנו באשקלון בשנת 1960. אשכול התרשם מן המפעל, ובמיוחד מבית-הספר להכשרת עובדים, שהקמנו לידו. הוא סיפר לי על התוכנית להקמת נצרת עילית, כדי לתקוע יתד יהודי בלב האוכלוסייה הערבית של הגליל. הוא שאל אותי אם יש לי רעיון לתרום לחיזוק הישוב שיוקם. הצעתי להקים מפעל לשטיחי קיר אמנותיים, שבלשון היום-יום נקראים גובלנים. אמנות הייצור של שטיחים אלה היא עתיקת יומין (הראשונים שהחלו באמנות זאת היו הקופטים במצרים במאה השלישית) והיא אחד הביטויים היפים של האמנות הפונקציונלית.
בביקורי הבא בפאריס, פניתי לידידי, הצייר הנודע ז'ן ורסה, אשר-הצליח להחיות את המסורת העתיקה של אריגת השטיחים באובוסון שבצרפת בשיטה חדשה ומודרנית. הזמנתי אותו ואת אישתו סימון לבלות את חג המולד ביתנו שבחיפה, ובאותה הזדמנות ארגנתי לו שורה של הרצאות, בעיקר לפני ציירים, על הטכניקה לציור הקרטון עבור אריגת שטיחי קיר. לורסה התרשם מן הארץ ותושביה (במיוחד הרשימה אותו מצדה, שלפסגתה טיפס ברגל, למרות שרק כמה שבועות לפני ביקורו בארץ לקה בהתקף לב), והוא הסכים לסייע בהקמת המפעל החדש. בשלב הראשון הקמנו בנצרת בית-ספר להכשרה מקצועית של העובדים. לורסה מצא לי מ שפחה מאובוסון, שהיה להם מפעל לאריגת שטיחים. בני המשפחה - אב, אם ושני ילדיהם - באו לנצרת והדריכו את 40 העובדים והעובדות, אשר נבחרו על ידנו לשמש גרעין ראשון. הציוד והמפעל עצמו נבנו על פי תוכנית שקיבלתי בעזרת לורסה. מאוחר יותר הבאתי ארצה מומחה יהודי מפאריס לנהל אותו. המומחה, גולדשטיין שמו, למד מן הצייר גרומר את הטכניקה המסובכת של הריגה. את החוטים היינו חייבים לייבא מצרפת הואיל וסוד צביעת ה צמר בכל הגוונים המיוחדים נשאר עד היום בידי משפחה אחת מאובוסון. הם מעבירים את הסוד מאב לבן ואינם מגלים אותו לזרים.
השטיח הראשון, שיצא מן הנולים ונמצא ראוי למכירה, תיאר את מעיין הבתולה בנצרת. הדבר היה בעת ביקורו של האפיפיור בישראל. מונסיניור חכים, שהיה ממונה על הכנסייה הקתולית, אפשר לי להגיש את השטיח כשי לאפיפיור והוא נכלל כיום באוסף האמנות המודרנית בקפלה הסיסטינית שבוותיקן.
מפעל האריגה בנצרת התפרסם עד מהרה בעולם כולו. פנו אלינו מן המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק להשאיל להם שבעה שטיחים לתערוכה בין-לאומית נודדת. הופענו בביאנאלה של שטיחי קיר אמנותיים בלוזאן שבשוויץ ומוזיאון ישראל הציג בקביעות את השטיחים שלנו. המפעל נתן גם תנופה לציור הישראלי, ובין האמנים שהוזמנו לארוג את יצירותיהם היו ארדון, אגם, רובין ורבים אחרים. תוך שנתיים עלינו על המפה הבין-לאומית של הארצות האורגות שטיחי קיר.
אך עד מהרה נתברר לי כי גם מפעל שכזה אינו פטור מקלקלות הכלכלה הישראלית. בנוסף לבעיות האובייקטיביות הכרוכות בהקמת כל מפעל - ובמיוחד מפעל כה ייחודי ורגיש - שוב חזרתי ונתקלתי בקיר הביורוקרטיה האטום. לא רצו להתחשב בתרומת המפעל לקידום האמנות הישראלית, ולא התחשבו באופיו המיוחד ובבעיותיו. המסים שהוטלו על מוצריו למכירה מקומית היו זהים לאלה המוטלים על שטיחי רצפה רגילים המיוצרים במכונות, בו בזמן שהצייר יכול היה למכור תמונה מקורית בלי כל תוספת מס. הגיעו דברים לידי כך ששטיח קיר שלצייר ישראלי עלה יותר מתמונה של אותו הצייר (בלי מס). מצאתי עצמי טרוד בבעיות טכניות, ארגוניות, ניהוליות ופיננסיות, שלא נפלו מאלה הכרוכות בטיפול במפעל גדול עם אלפי עובדים. הגעתי למסקנה שאין ברירה אלא לפרק את המפעל. בכל-זאת נותר לי סיפוק שכן הזרעים נבטו ונשאו פרי. רוב העובדים נקלטו בבית אריגה צנוע שהקים גולדשטיין בירושלים ובמפעל קטן שהקים איצ'ה ממבוש בעין-הוד. רבות מן היצירות שיצאו מן המפעל בנצרת מהוות נכס אמנותי רב-ערך עד היום. בספרות הבין-לאומית לאמנות שטיחי קיר מוזכר שמי כמייסד המפעל הישראלי, וגם זה מקור לסיפוק.
אני מאמין, כי האמנות הפונקציונלית תוסיף ותקנה אחיזה בחיי היום-יום, תהפוך לחלק בלתי-נפרד מן הסביבה המודרנית ותממש בעצם קיומה את אמונתי באמנות כאחת הפונקציות המרכזיות של החיים. שורשי אמונה זו נעוצים, אולי, בהשפעה של חסידות חב"ד עלי. החסידות מטיפה, כידוע, ל"בכל דרכיך דעהו". דהיינו - את הקשר לאלוהים ניתן להרגיש לא רק בפולחן הדתי, אלא בכל פינות החיים, כולל הגשמיות ביותר. כמו החסידים, גם אני מאמין שאין פינה בחיינו, הנסתרת מן השגב שבאמנות, שכן האמנות היא החיים עצמם.
|
|
|
|
|
