|
|
|
באמצע שנת 1955, באחת מטיסותיי לאירופה בענייני מפעל "קייזר אילין", פגשתי במטוס ביהודה ("יודקה") נאור, בעלה של אסתר רזיאל-נאור, אחותו של דוד רזיאל. הכרתי את "יודקה" היכרות שטחית מתקופת פעילותי בארגון, אך לא היה בינינו קשר של ממש. החלפנו דברים על דא ועל הא, כשלפתע הוא אמר לי: "ידוע לך לבטח שמאשימים אותך בכך שהסגרת את דוד רזיאל לידי המשטרה הבריטית, בעת שטסתם יחד במטוס לחיפה. רואים בך גם אשר בנפילת המפקדה".
דברים אלה היכו בי כרעם ביום בהיר. הדגש בדבריו של נאור היה על "מאשימים אותך". דהיינו: זו האשמה תלויה ועומדת, לא איזו אינטריגה מן העבר. על החשדות, שהועלו נגדי בתקופת המחתרת, כבר סיפרתי בפרקים הקודמים. תיארתי גם את האווירה העכורה, שהולידה חשדות אלה: הוויכוח סביב השאלה אם להמשיך במלחמה בבריטים לאחר שפרצה המלחמה; ההאשמות ההדדיות בין מחנות שונים בתוך הארגון בעניין שיתוף-פעולה עם הבריטים נגד גורמים יהודיים; והעיקר: שנאת החינם והתהום, שנפערה בין אחים בעקבות הפילוג.
אך כל זה היה נחלת העבר. כך, לפחות, סברתי עד לאותה שיחה עם יהודה נאור. תנא המחתרת, האווירה החשאית והסכנה המתמדת יוצרים חשדות, במיוחד לאחר כל כישלון. לא מעטים שילמו בחייהם, על לא עוול בכפם, בשל חשדות שווא. ההאשמות נגדי היו בשעתן כה אבסורדיות, עד שלמעשה דחו על הסף עוד בימים ההם על-ידי דוד רזיאל ואברהם שטרן, כפי שציין יוסף קרבין בעדותו שהבאתי בפארק העשירי.
אמר על כך יצחק ברמן, בעדותו לספר זה: "במקרה פגשתי את אפרים ביום, שבו נעצר דוד רזיאל בשדה-התעופה לוד. וכך היה הדבר: באותה תקופה הייתי פעיל באצ"ל בירושלים, ובאתי לתל אביב כדי להיפגש עם דוד רזיאל. נאמר לי כי רזיאל עבר לכתובת חדשה, ואילין אמור היה למסור לי אותה. אילין התגורר אז בבית קטן בשדרות ח"ן. באתי אליו והוא מסר לי את הכתובת. זה היה בשעות הבוקר. לא הספקתי להיפגש עם רזיאל, כי עוד באותו יום, בשעות אחרי-הצהריים, הוא נעצר בשדה-התעופה. לא היה כל היגיון לחשוד באילין שידו במעצר רזיאל. אילין ידע את שתי הכתובות, הישנה והחדשה, של רזיאל. אילו באמת רצה להסגירו, לא היה לו כל צורך להתלוות אליו במסע לחיפה ולהסגירו בדרך. הרי הרבה יותר פשוט היה למסור לבריטים את הכתובת, והם היו עושים את המלאכה בעצמם. בדרך זו גם היה מסיר כל חשד מעצמו, שכן הכתובת של רזיאל הייתה ידועה לקבוצה שלמה של אנשים".
אותו חוסר-היגיון היה גם בחשד שווא אחר, שהודבק לי באותה תקופה: נפילת המפקדה, בעת שהתכנסה בדירה ברחובו אהרונוביץ 6 בתל אביב, דירה שנתבקשתי לשכור למען הארגון. על חשד זה אמר משה חסון (שהיה אז מזכיר מטה האצ"ל) בעדותו לספר זה: "יאיר הורה לי לזמן את חברי מפקדת האצ"ל לישיבה לרגל שובו של אחד החברים, חיים לובינסקי, משליחות באירופה. הישיבה נועדה לאותו יום עצמו, ואני אישית הודעתי לאנשי המפקדה על קיומה. אילין לא יכול היה לדעת על כך, ומשום כך אין לי שמץ של ספק כי הוא לא הסגיר את חברי המפקדה. באותה דירה התגוררו שני מפקדים של האצ"ל, שלא היו חברי המפקדה - רפאל סבאן ורפאל לבשטיין. גם שני אלה לא ידעו על הישיבה, העומדת להיערך בדירת. כשחזר לבשטיין לדירה מבלי לדעת דבר, נפל ישר לזרועותיהם של השוטרים ונעצר. סבאן, לעומת זאת, ניצל. כשהגיע לדירה, הייתה הדלת פתוחה והוא הבחין בכובעי השוטרים, שהיו תלויים על הקולב בפרוזדור, והסתלק בעוד מועד".
ויעקב מרידור, בעדותו לספר זה, אומר: "צריך אדם להיות אידיוט מושלם כדי להכניס את המפקדה לדירה על שמו ואחר כך להסגיר אותה, או לנסוע לבד עם רזיאל ולהסגיר אותו".
אך נראה שלמרות שלא היה כל היגיון בחשדות, ולמרות שהחקירה אשר ערך קרמין הוכיחה מעל לכל ספק את חפותי, המשיך החשד לחלחל, אולי מפני שהיו גורמים שליבוהו. בעקבות התחקירים שערכתי במהלך כתיבת הספר הזה, נתגלה לי לראשונה, כי ב-1941 התכוון הלח"י להוציא אותי להורג, ורק עדותו של משה חסון מנעה זאת ואולי הצילה את חיי. סיפר על כך חסון: "ערב אחד, בשנת 1941, תאריך מדוייק איני זוכר, הגיע לביתי יוסף וייסלב, מאנשי לח"י. הוא ביקש לחקור אותי בעניין אילין. יצאנו לטיול על שפת-הים והשיחה נמשכה כמה שעות. מדבריו הבינותי שיש נטייה בלח"י להוציא גזר דין מוות נגד אילין, על רקע מעצרה של המפקדה. אמרתי לו כי לחשדות הללו אין כל שחר. הבאתי גם ראיות לכך. אז זכרתי, כמובן, פרטים רבים יותר משאני זוכר היום (עדות זו נגבתה ב-6 לינואר 1983, חודשים מספר לפני פטירתו של חסון - א.א.). נראה שההוכחות שלי היו מוחשיות יותר, ואולי יש לי חלק בכך שגזר-הדין לא הוצא אל הפועל. הרושם שלי מאותה שיחה הוא שהצלחתי לשכנע את האיש בחפותו של אילין".
נראה לי שחסון טעה לגבי המועד שבו בא אליו איש הלח"י. ב-1941 היה יאיר עדיין בחיים, ואין להעלות על הדעת שלאור יחסינו ולאור האמון המוחלט שהרחב אלי יעיר, הוציא עלי הלח"י גזר-דין מוות. מה שמתקבל יותר על הדעת הוא, שהפגישה הזו, בין חסון לבין שליח הלח"י, התקיימה בתקופה מאוחרת יותר, או אולי הייתה זו יוזמה פרטית של מישהו עוד מתקופתו של יאיר. עצם העובדה שהלח"י התכוון להוציא אותי להורג אינה מוטלת בספק. מסר על כך גם יעקב מרידור בעדותו בספר זה. הוא שמע כל-כך מפי שלמה פוזנר, איש אצ"ל שעבר ללח"י.
אך נחזור לפגישה במטוס עם יהודה נאור בשנת 1955. לא היה חידוש בדברים שאמר נאור וגם לא בדברים שאמרתי להגנתי. החידוש היחיד היה במועד, שבו נאמרו - מועד, שבו אמורים היו אותם חשדות שווא להיות בחזקת אפיזודה היסטורית. אך לתדהמתי שום נימוק לא שכנע את נאור בצדקתי. איזה היגיון היה בהאשמתי ב-1955 בדבר אשר בעת שהועלה לראשונה, שנים רבות קודם לכן, כבר היה ברור שהוא חסר-שחר? כיצד יכול יהודה נאור להטיח בפני האשמה זדונית כזו, בעת שגיסו, דוד רזיאל, המשיך להטיל עלי משימות רבות מתוך אמון מלא, הן בעת שהיה עצור והן לאחר שחרורו?
אך לא איש כיהודה נאור ישוכנע מנימוקים הגיוניים ומעובדות. הוא האיש, אשר בשבילו כאילו נולדה המימרה האנגלית "D'ONT CONFUSE ME WITH FACTS. MY MIND IS MADE UP". (דעתי קבועה, אל תביך אותי עם עובדות).
השיחה עם יהודה נאור הותירה טעם מר בפי. קשה לומר שמצאתי עצמי נפגע. נכון יותר לומר כי הדברים שאמר לי עוררו בי דחייה עמוקה, עד כדי הרגשת בחילה. מכל מקום, בעקבות אותה שיחה הגעתי להחלטה נחושה: לפעול בהקדם כדי לשים קץ לדברי הבלע הללו.
מייד עם שובי ארצה פניתי למנחם בגין, מנהיג "המשפחה הלוחמת", שהיה אז יו"ר תנועת "חרות" וראש האופוזיציה, ודרשתי במפגיע שייערך בירור פומבי בעניין העלילה הזאת. הצהרתי שאני מסכים מראש לכך, שאם בעקבות הבירור יימצא בי רבב קל שבקלים, אפילו אם יוכח רק אחוז אחד ממה שמאשימים אותי המעלילים, אהיה מוכן לראות עצמי אשם בכל. אך אני דורש בתוקף שייערך בירור, כי זהו המינימום שחייבת לעשות התנועה, הרואה עצמה כיורשת האצ"ל.
כאן עלי לציין, כי בשנים שחלפו מאז פרישתי מהמחתרת התרחקתי מרחק רב-חברתי, נפשית ואידיאולוגית - ממה שקרוי "המחנה הלאומי". נשארתי נאמן לתורתו של זאב ז'בוטינסקי, שאני רואה בו את גדול המנהיגים, שקמו לעם ישראל בדור הזה. אך ב"חרות" לא ראיתי תנועה המגשימה את תורת ז'בוטינסקי, וגם לא ראיתי צידוק אידיאולוגי לקיום מפלגה פוליטית, הממשיכה כאילו את המחתרת. ההרכב האנושי של המחתרת כלל את כל הקשת החברתית של ארץ-ישראל - בני עשירים ומחוסרי כל, דתיים וחילוניים, משכילים יותר ופחות. הדבר היחיד שאיחד את כולם הייתה השאיפה לשחרר את המולדת מן הכובש הבריטי ולפתוח את שערי הארץ לעלייה. לאחר הקמת המדינה כל אחד הלך לדרכו.
לא תמיד הסכמתי עם השקפותיו של בגין. הייתי גם רחוק מרחק רב מן ההשקפות החברתיות של אותו חלק ב"חרות", שראה בתנועת-העבודה אויב. מבחינות רבות הייתי קרוב יותר בהשקפותיי לתנועות פרוגרסיביות, ולא פעם נתתי לכך ביטוי פומבי בדיבור ובמעש, בין היתר בעת שניסו מנהיגי מפא"י לשבור את שביתת פועלי "אתא".
נוכח ריחוקי מ"חרות" לא קל יה להניע את גלגלי המפלגה כדי לטפל בנושא, והדבר ארך מספר שנים. רק ב-1960 מינה מנחם בגין סוף-סוף ועדה לבדיקת הפרשה. בראש הוועדה הועמד ד"ר יוחנן בדר, ועם חבריה נמנו עורכי הדין אליהו לנקין ואליהו מרידור. הבעתי נכונות שהוועדה תחקור עדים כראות עיניהם, גם שלא בנוכחותי, ובלי שאדע את זהותם. התחייבתי לקבל את פסיקתה ללא ערעור. אמרתי לד"ר בדר: "גם אם תמצאו לנכון להטיל בי צל של ספק, אני מוכן לקבל את הדין. אך למען האמת ההיסטורית ולמען ילדיי אני דורש מסקנות ברורות וחד-משמעיות".
מה היה בדיוק בדיוני הוועדה לא ידעתי, והדבר נודע לי רק לאחר שנים, בעת עריכת התחקירים לספר זה. באותה תקופה נמסרה לי רק ההודעה, שנמצאתי חף מכל פשע.
זמן מה לאחר מכן הוזמנתי לפגישה בביתו של יעקב מרידור ברמת-גן. השתתפו בה, בין היתר, מנחם בגין ורעייתו עליזה; ד"ר יוחנן בדר ורעייתו; חיים לנדאו ורעייתו; בנימין זרעוני, שהיה חבר המפקדה של האצ"ל; שלום רוזנפלד, מעורכי "מעריב" והעיתונאי אביעזר גולן מ"ידיעות אחרונות" (שייצג את העורך, ד"ר הרצל רוזנבלום, אשר נבצר ממנו לבוא). אני הבאתי לפגישה את שני בניי, ארנון ורמי (ששירת אז בצה"ל וקיבל חופשה מיוחדת כדי להשתתף בפגישה). צפירה נעדרה מהארץ.
בגין ומרידור הכריזו בפגישה, כי להאשמות נגדי אין כל שחר ושאני ראוי לאמון כחבר טון ונאמר. מרידור, שלא הספיק להופיע בפני הוועדה, מסר בו במקום עדות ממקור ראשון. הוא קרא את העדות בכתב, וזה תוכנה: "אני יעקב מרידור, מפקד הארגון הצבאי הלאומי מקיץ 1941 ועד סוף 1943, קצין המפקד הראשית של האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל ומפקד מחוז תל אביב, הנני להעיד בשבועה כי כחצי שנה לפני מותו של דוד רזיאל הבאתי לפני המפקד הראשי את השמועות והלחישות הנוגעות לאפרים אילין, ולהתנהגותו בקשר למקרה מאסרו של המפקד הראשי בלוד, כשטס בלווייתו של אפרין אילין, וכן את מאסר המפקדה הראשית בדירה, שהייתה קשורה בשמו של אפרים אילין ברחוב אהרונוביץ. דוד רזיאל, המפקד הראשי, שמעני בריכוז… לאחר שגמרתי את הדברים הנ"ל, הגיב דוד רזיאל בזו הלשון: "'שלא יפטפטו שטויות. אין שחר לכל השמועות. אפרין אילין הוא בחור טוב ומסור'". במכתב, שנלווה לעדות זו ואשר-הופנה לד"ר יוחנן בדר, כתב מרידור עוד: "אינני רשאי לשתוק ולהחזיק את עדותי לעצמי, כשאדם המרגיש שנעשה לו עוול גדול זועק לטיהור שמו. סבורני כי מילאתי את חובתי כלפי האמת וכלפיה חיים".
באותה פגישה פרקתי את כל המטען, שהעיק על לבי במשך שנים. אמרתי כי דרשתי את הבירור למען ההיסטוריה ולמען ילדיי. תיארתי את דרך הייסורים שעברתי עד שזכיתי לכך שהאמת ראתה אור, ועמדתי על הכאב שגרמו לי המעלילים ועל העוול שעוללו לי ולבני-משפחתי. בעת שדיברתי, ראיתי דמעות זולגות מעיניה של עליזה בגין.
באותה עת חשבתי שבהכרזה הדרמטית של בגין ומרידור באה לקצה הפרשה האומללה הזאת. אך לא חלפו שנים מעטות ושוב צפה העלילה ועלתה מחדש. על מנת להבין כיצד יכול היה דבר זה להתרחש, יש לחזור לנסיבות שבהן פעלה הוועדה ואשר יש בהן לשפוך אור הן על מקור העלילה והן על אופיים של המעלילים.
בזיכרון-הדברים ששלח אלי ד"ר יוחנן בדר, בספטמבר 1981, הוא מסכם את השתלשלות האירועים, שהביאה לזיכויי הפומבי מפיהם של בגין ומרידור. לאחר שהוא מתאר את העובדות, הקשורות במעצר דוד רזיאל ובמעצר המפקדה, כותב ד"ר בדר: "… בשנת 1960, מינה אותי מנחם בגין, המפקד לשעבר של אצ"ל, להיות יושב-ראש ועדה, שתבדוק מחדש (או ביתר הדיוק בפעם הראשונה) את הפרשיות הנ"ל ותמסור לו את מסקנותיה. בגין הודיע לי בשעת המינוי שחברי הוועדה יהיו עו"ד אליהו לנקין ועו"ד אליהו מרידור, לשעבר בעלי תפקידים חשובים בארגון הצבאי הלאומי. שניהם היו יודעי העניין, כי היו בארץ ובאצ"ל בשעת המעצרים הנ"ל; אני כאמור עליתי ארצה רק בסוף שנת 1943; בגין מינה אותי להיות יושב-ראש הוועדה, כנראה מכיוון שבימי המחתרת מילאתי את תפקיד השופט של המטה, או שופט עליון של האצ"ל. מכל מקום ניהלתי חקירות ומשפטים.
"אחרי שקיבלתי את התפקיד, הבנתי שעלי ליזום קודם כל את הישיבה של הוועדה, שמנחם בגין מינה אותה, וכן השתדלתי לבדוק מי עשוי להופיע בפני הוועדה, בתור עד או קטגור, כשי שהוועדה תוכל להתחיל בבירור הפרשיות. אך מייד נתקלתי בקשיים,. דיברתי עם אליהו לנקין ועם אליהו מרידור, עם כל אחד מהם לחוד, והם הסבירו לי שאינם מוכנים להשתתף בוועדה וכי אין טעם בחקירה כי לא נמצא אף עד אחד שיוכל למסור לנו ידיעה לביסוס החשדות נגד אילין, או לטובתו. כי כל השמועות נגד אילין היו מעין ערפל באווירת חשדנות כללית ותו לא. לדידם לא יהיה זה נראה אם נכנס ישיבה ונוציא מסקנות על-פי המצב, שאין מאשימים ועדים.
"בשלב מסוים נפגשתי לשיחה ארוכה עם אפרים אילין עצמו במטרה לקבל ממנו שמות עדים, שהוועדה תוכל להזמינם. הוא לא היה יכול להגיד לי מי הם האנשים, שהפיצו את השמועות עליו בקשר עם המאסרים הנ"ל. אך הוא וגם אליהו מרידור סיפור לי מי הם חברי המפקדה, שתפקדו בשנת 1939. ובכן, נפגשתי עם שלושה אישים, אשר על פי מידע שהשגתי היו יכולים להיות עדים נגד אפרים אילין. דיברתי עם כל אחד מהם לחוד, וכל אחד אמר לי שאינו מוכן להופיע בתור עד, ואין לו שום מידע לביסוס החשדות נגד אילין. יחסם לאילין לא היה ידידותי - מטעמים כלליים שאין להם קשר עם הפרשיות הנ,ל. כולם, או שניים מהם, דרשו ממני שכל הדברים שנאמרו בשיחותיי עמם 'יישארו בינינו', כלומר שלא אספר על מה שהם אמרו ועל עצם השיחות עמם. אחד או שניים מהם אמרו לי בפירוש: ' למה שאני אעזור לאילין לטהר את שמו?' משיחותיי עם השלושה (עם כל אחד מהם לחוד9)יצאתי בהרגשתי בלתי נעימה. הן לא הוסיפו לי דעה טובה עליהם.
"אוסיף כי בתקופה ההיא, מאז שעליתי ארצה, הפיצו אנשי לח"י האשמות נגד מנהיגים של המפלגה הרביזיוניסטית ונגד האצ"ל כאילו שיתפו פעולה עם השלטונות הבריטיים, או אפילו עם הבולשת. באווירה זו היו יכולות להיוולד שם דברי הרכילות נגד אילין, בפרט בששת 1939 קרובה לשנת הפילוג באצ"ל, ולגל ההאשמות ההדדיות השונות כרגיל בתקופה זאת.
"הגעתי אישית למסקנה שנעשה לאפרים אילין על-ידי השמועות הנ"ל, שלא יהיה להן שום יסוד - עוול עמוק. הצטערתי שלא אוכל למלא את התפקיד שהוטל עלי, כיוון שהרכילות מעדיפה להישאר אנונימית. ובכן, הודעתי למנחם בגין שלא אוכל להפעיל את הוועדה שמינה מן הטעמים הנ"ל. זמן-מה אחר-כך הוזמנתי לפגישה. היו נוכחים מנחם בגין, יעקב מרידור, שלום רוזנפלד ועוד. בפגישה זו מסר בגין או מרידור (בשם שניהם), שהגיעו לדעה ברורה שבאשמות הנ"ל נגד אילין אין שום יסוד ושהוא ראוי לאמון כולנו כחבר טוב ונאמן. אני שותף לדעה זו. ד"ר יוחנן בדר, 1.9.81".
עד כאן דברי ד"ר בדר בזיכרון-הדברים, שמסר לי בכתב-ידו ובחתימתו.
במהלך התחקירים, שנערכו לצורך ספר זה, מסר ד"ר בדר עדות, השופכת אור נוסף על המעלילים. סיפר בדר בעדותו: "איכשהו הגעתי לשני אנשים, שיכלו להיחשב לעדים אפשריים. אחד מהם אמר לי: 'טוב שתהייה חקירה. אני אגיד את שלי על אפרים אילין'. אבל אחר כך, כשנפגשתי איתו כדי לגבות את העדות, הסתבר כי הוא לא יודע שום דבר. האם השני צריך היה - בתוקף תפקידו במחתרת - דעת משהו על הפרשה. אך הוא אמר לי: 'איני רוצה להעיד'. היו לו נימוקים לכך, אבל אני לא יכולתי לקבל אותם. אני יכול לומר לך שלא התרשמתי לטובה משני האנשים האלה".
ד"ר בדר סירב לגלות מי הם ה"עדים", שאומץ לבם לא עמד להם להשמיע בפומבי את העלילה שליבו במשך שנים. במהלך התחקירים שנערכו לצורך ספר זה, הצלחתי לגלות מי הם ומה דמותם, אך גם אני לא אחשוף את זהותם. אוכל רק לומר כי מורך לבם בא לידי ביטוי גם בעת המלחמה בבריטים כשהסגירו עצמם לכבוש. אחד מהם אמר לתחקירן: "הזמינו אותנו פעמיים למסור עדות ולא הסכמנו. התייעצנו בינינו ואמרנו לבדר, כי מאתנו אילין לא יקבל הכשר. אין לנו מסמכים שיוכיחו את אשמתו של אילין, אלא רק עדויות מסיבתיות ואלו אינן לטובתו".
מה הניע את המעלילים מוגי הלב ללבות את האש נגדי? מה דחף אותם להפיץ את הרעל הזה? קשה להשיב על שאלות אלה. אולי הייתה כאן קנאה על הישגיי העסקיים ועל מעמד החברתי. אולי המניע נעוץ בתסכול עמוק של אנשים, אשר בתקופה מסוימת מילאו תפקידים בכירים במחתרת, הפעילו אנשים וקבעו גורלות. והנה חלפו הימים ועמם חלפו התהילה והכוח, והם נותרו בשולי ההיסטוריה - בודדים, אלמונים ולא פעם גם לא-יוצלחים בחיי היומיום.
תהא אשר תהא הסיבה שהניעה את המעלילים, הנה אין ספק שהיעדרותי הממושכת מן הארץ בשל עסקי הקלה מאוד על ליבוי העלילה נגדי. היעדרות זו מנעה ממני להשיב מנה אחת אפיים למעלילי. ברוב המקרים נעלמו ממני פרסומים משמיצים ורק חלק קטן מהם הגיע לידיעתילאחר שנים.
כך, למשל, הופיעה ב"העולם הזה", בשנת 1950 (גיליון 867) כתבה על דוד רזיאל, ובה הפסקה הבאה: "אחרי שהמטוס הקטן המריא, שם רזיאל לב שהוא סוטה מדרכו, טס ללוד. שם נאסר, הועבר ישר לבית הסוהר המרכזי בירושלים. כיצד קרה הדבר? רבים ממנהיגי הארגון הטילו האשמה על אפרים אילין, מי שהיה אז אחד מראשי שירות הריגול של הארגון ונציבו החשאי של בית"ר, כיום אחד ממנהלי "קייזר-פרייזר". לפי סברה זו, אילין הוא שיעץ לרזיאל לטוס. בלוד כבר חיכו האנגלים למטוס. סברה זו התחזקה כאשר נאסרו כל שאר חברי המפקדה כעבור חודשים מעטים בחדר ברחוב אהרונוביץ בתל אביב, שגם הוא נשכר על-ידי אילין. רק אילין לא נאסר. משום-מה, הצליח להפוך לסוחר משגשג תחת שלטון ממשלת המנדט, התעשר. אנשי הארגון ביקשו את רזיאל לערוך משפט נגדו, אולם רזיאל לא שוכנע. לעומת זאת דן אותו לח"ילמוות".
פסקה זו היא דוגמה אופיינית למעשה העלילה: סירוס עובדות, הטלת בוץ מרושעת והסתתרות המעלילים מאחורי אנונימיות פחדנית.
בעת שפורסמה אותה כתבה ב"העולם הזה" נעדרתי מן הארץ ועל תוכנה נודע לי רק לאחר זמן רב. מי שיצא אז להגנתי היה משה חסון, שלא יכול היה להבליג נוכח גילוי בוטה כזה של צביעות, שקר והכפשה.
במכתב למערכת "העולם הזה" כתב חסון בין היתר: "… שלא כאמור בכתבה, אפרים אילין לא היה אחד מראשי שירות הריגול של הארגון, וכמו-כן לא היה נציב בית"ר, חשאי או גלוי. אפרים אילין היה נספח למטה לתפקידים מיוחדים. ובאשר לפסקה, שרבים ממנהיגי הארגון הטילו את האשמה על המאסרים עליו, אמנם זמן-מה לאחר הפירוד החלה להישמע השערה בין אנשי לח"י, ובמידת-מה גם בין אנשי אצ"ל, שאפרים אילין הוא זה שמסר אותם למשטרה. וכאן רוצה אני לפרט את הדברים, כפי שאני ראיתי אותם וכפי שמסרתים לא אחת גם לאנשי לח"י וגם לאנשי אצ"ל, ששאלוני על כך בזמנו וגם לאחר מכן. נכון הדבר שדודו ז"ל נאסר בלוד בעת טיסתו לחיפה בחברת "מנשה" (אפרים אילין). אבל באותו זמן דוד לא נהג לנסוע בלי ליווי לשום מקום,מאחר שהיה מבוקש, ובכל הנסיעות ההכרחיות שעשה לווה על-ידי אילין. כגון: נסיעתו לפגישה עם העיתונאי ניקרבוקר באחת ממושבות השרון; נסיעתו, משך למעלה משעה, ברחובותיה של תל אביב, ביום ההפגנה נגד השלטונות, שנתסיימה בחבלה במשרדי העלייה; וכן עוד נסיעה או שתיים, שאת תעודתן ומטרתן איני זוכר. נכון הוא שהמפקדה נאסרה ברחוב אהרונוביץ 6 בדירה שנשכרה על-ידי אפרים אילין, אבל אפרים אילין, כמו מר שפר בזמנו, היה בין היחידים שתפקידם היה להשיג דירות למטה ולמפקדה ובין הדירות שהוא היה שוכר, הייתה גם דירתו של יאיר הי"ד בסביבות כיכר דיזנגוף. אבל ברור דבר נוסף. אילין ידע איפה גר דוד רזיאל, כמו שידע את מקומות מגוריהם של רבים מראשי הארגון שאיתם היה במגע. היה מבאי ביתו התדירים של רזיאל וידע על כל תנועותיו ואין להניח שהיה בוחר למסור את דוד דווקא זמן שהוא היה איתו… בכל אופן, אחרי מאסרו של רזיאל, ועם שובו של יאיר ארצה, לא הורחק אילין והוא המשיך בתפקידיו המיוחדים, בין היתר נסיעה לסוריה לשם משלוח דואר חשאי ביום 2.8.39, כלומר מספר חודשים אחר מאסרו של רזיאל. אין להניח שהמפקדה, שיותר מתמיד הייתה זהירה, לא חקרה בעניין מעצרו של דוד, ואם אילין הושאר בתפקידו, הרי בוודאי שלא חשדו בו…"
בהמשך מכתבו מפרט חסון את נסיבות נפילתה של המפקדה ואת האבסורדיות של הטלת החשד בי באותו עניין וכותב: "איש מהמפקדים האחראים, שדירתו הייתה ידועה לאפרים אילין ושימשה לעיתים קרובות למקומות מפגש לא נאסר בביתו, וגם כאן קשה היה להניח שאדם שפעל בשירות הבריטים יתפור את מזימותיו בחוטים כה גסים בזמן שכל הנתונים שהיו בידיו שלא להשאיר עקבות. בכל אופן, לאור כל האמור לעיל, רוצה אני לחזור על הדברים שאמרתי, שבאותו זמן ובחודשים הבאים עד לאחר הפירוד לא הטילו מנהיגי אצ"ל את החשד על אילין".
בניגוד לדרישתו המפורשת של חסון, לא פרסם "העולם הזה" את מכתבו במלואו. אני לא ידעתי בזמנו לא על פרסום הכתבה ולא על המכתב שנועד להזימה, והעלילה המשיכה לחלחל.
לאחר שבגין ומרידור זיכו אותי באותו מעמד רשמי שתואר למעלה, סברתי לתומי כי הפרשה הכאובה באה לסיומה ושוב לא יהין איש להטיל בי את העלילה הזדונית. אך זו הייתה תמימות לחשוב כך. בשנים, שבהן נעדרתי מן הארץ, הופיעו פרסומים שונים, שהטילו בי שוב ושוב את הבוץ. כל אחד הפרסומים הללו, שנעשה ב-1973, נודע לי באקראי רק בסוף שנות ה-70. באחד הימים הופיע אצלי ההיסטוריון אורי מילשטיין, ושאל אותי בין היתר: "מה יש לך להגיד על האשמותיו של ד"ר אלי תבין נגדך?"
עד אז לא ידעתי על עצם קיומו של אלי תבין ולא שמעתי על ספרו. טרחתי והשגתי את הספר ("החזית השנייה") וכשקראתיו, חשכו עיני. הזיכוי כאילו לא היה ולא נברא. בעמוד 200 מצאתי כתוב: "נוכח הודעותיו של ליסטנברג על אפשרויות הרכש בארצו, והצעתו של אילין, שהובנה כרצון להחזרת שמו הטוב בגין ההאשמה שהוטחה נגדו שהסגיר בזמנו את דוד רזיאל לידי השלטונות הבריטיים, החליט המטה בפאריס לשגר לאיטליה בהזדמנות הראשונה איש מוסמך שיטפל בבעיה".
פרקליטי, עורך הדין רם כספי, פנה אל תבין בתביעה שיתנצל על הפרסום וכן שיתחייב להשמיט את הפסקה האמורה במהדורה חדשה של הספר, אם תצא אי פעם לאור. תבין הסכים לכך ואף הודה, כי לא היה לו כל בסיס עובדתי לאותה שמועה זדונית.
מאוחר יורת פנה עורך הדין כספי לראש-הממשלה, מנחם בגין, כמי שאמון על עקרונות הצדק והיושר, כפי שפיקד על האצ"ל, וכמי שמינה את ועדת הבירור שלא תפקדה, בבקשה ש"אתה אישית תכריע בסוגיה זו לכאן או לכאן, ואם תמצא זאת לנכון תזמן את ד"ר א. תבין ואת אפרים אילין אליך, על מנת שיוצא סיכום בכתב, סיכום שיישא את הכותרת לא רק של מפקד האצ"ל אלא גם של ראש ממשלת ישראל, סיכום שאפרים אילין יוכל להציגו לפני בניו ונכדיו לדורות".
בתשובה כתב מנחם בגין: "… קראתי את הפסקה בספרו של מר א. תבין, ואינני מוצא בה עילה להגשת תלונה. אין מר תבין כותב כי מר אילין 'הסגיר' את דוד רזיאל וגו' אלא הוא מדבר על רצונו להחזרת שמו הטוב, בגין ההאשמה שהוטחה נגדו. אין פה אישור לאותה האשמה. חברי ואני, מר כספי הנכבד, עשינו בעניינו של מר אילין ויש גבול למה שאנחנו מסגולים לעשות, בדיעבד, כאנשים אשר לא היו בהנהגת הארגון הצבאי הלאומי בימים ההם, או אף לא היו בארץ (כמוני). בודאי שאין לעניין הזה כל קשר לתפקידי כראש-הממשלה… והנה במכתב זה הריני יכול לשוב ולאשר, במלואה, את המסקנה הסופית שאליה הגיע ידידי הטוב, ד"ר יוחנן בדר. למען הבהירות אעתיק את דברי המסקנה: 'נעשה לאפרים אילין על-ידי השמועות הנ"ל - שלא היה להן שום יסוד, עוול עמוק. הצטערתי שלא אוכל למלא את התפקיד שהוטל עלי כיוון שהרכילות מעדיפה להישאר אנונימית. הודעתי למנחם בגין שלא אוכל להפעיל את הוועדה שמינה מן הטעמים הנ"ל. זמן-מה אחר-כך הוזמנתי לפגישה. היו נוכחים מנחם בגין, יעקב מרידור, שלום רוזנפלד ועוד. בפגישה זו מסר בגין או מרידור (בשם שניהם), שהגיעו לדעה ברורה שבהאשמות הנ"ל נגד אילין אין שום יסוד, שהוא ראוי לאמון כולנו - כחבר טוב ונאמן. אני שותף לדעה זו'. בכבוד רב ובברכה, מנחם בגין".
במהלך התחקירים לקראת כתיבת ספר זה ביקשתי לדעת מה הביא את תבין לכתוב מה שכתב. נתברר כי מדובר היה בסתם שמועה קלוטה מן האוויר, חסרת כל בסיס עובדתי. על מידת החובבנות של תבין ועל חוסר-האחריות וחוסר-הרצינות של כתיבתו, יעיד הדו-שיח הבא, שניהל תבין עם תחקירן שנשלח מטעמי.
שאלה: "על מה ביססת את המשפט, המופיע בספרך ומטיח האשמה כה חמורה באפרים אילין?"
תבין: "לא יצאתי בהאשמות נגד אילין. הבאתי רק צילום מצב. במפקדה בפריס הילכו אז כל מיני שמועות כאלה. שמועות - לא האשמות".
שאלה: "האם תוכל להיזכר בשמותיהם של אנשים, שהיו קשורים בשמועות אלה?"
תשובה: "לא, וגם לא ייחסתי לכך כל חשיבות כאשר כתבתי את הספר. אך עובדה היא שהיו שמועות".
שאלה: "האם ניסית לחקור או לבדוק את אמיתות השמועות הללו?"
תשובה: "לא. מחקרי לא עסק בתקופה זו. לכן לא היה זה ענייני לחקור זאת".
שאלה: "האם בתקופה שלאחר מעצר רזיאל הגיעו גם אליך שמועות?"
תשובה: "לא הייתי מעורה אז באותו חוג מצומצם. אבל מאוחר יותר הגיעו השמועות גם אלי. השמועות פשוט רחשו".
שאלה: "במבט לאחור, אתה מאמין שאילין היה קשור בהסגרתו של רזיאל לידי הבריטים?"
תשובה: "באמת אינני יודע. לא היו האשמות ברורות נגדו, היו רק שמועות. לפני כשנה (העדות נגבתה ב-28 ביוני 1983) הוא בא בטענה שהמשפט הזה בספרי הוא בגדר הוצאת דיבה נגדו. הייתה בוררות אצל עורך דין גצלטר, והסכמתי שבמהדורה הבאה של ספרי יוצא המשפט הזה".
כשאני קורא דברים אלה אינני יודע אם לצחוק או לבכות על אטימותם של בני אדם ורשעותם. אני מנסה להיכנס לעורו של אדם כמו אלי תבין, אדם המתיימר להיות חוקר, היסטוריון ומחנך, ואיני מצליח להבין את אורח מחשבתו ודרך פעולתו. מגיעה אליו שמועה על אדם, שלכל הדעות עשה משהו למען העם והמדינה. פרסום שמועה זו כמוה כשפיכת דמו של האיש. היא הופכת אותו מפטריוט, שמסר נפשו למען האומה, לבוגד ומשתף פעולה. וכשמגיעה שמועה כזו, אין ה"היסטוריון" והמחנך בודק אותה, אינו חוקר, אינו מאמת. בשרבוט אחד של עטו הוא חורץ דין. ובידי אדם כזה הפקידה הנהלת הסוכנות את תיק החינוך, ואוי לו לחינוך המסור בידיים כאלה.
מאז ספרו של אלי תבין הופיעו עוד כמה ספרים ופרסומים, שכל אחד מהם חזר על העלילה בצורה זו או אחרת, ומאס לי כבר להתריע ולעלות על במה בשער בת רבים. אני יכול להתנחם רק, אם יש בכך נחמה, בדברים שאמר ד"ר יוחנן בדר על הפרשה הזו: "יש נזקים שאינם ניתנים לתיקון. אתה הולך ברחוב, מישהו מניח מכשול בדרכך, אתה מחליק ושובר רגל. כולם מתנצלים על התקלה, רבים מוכנים לעזור. אך אתה נשאר עם רגל שבורה". ועוד אמר בדר, במכתב ששלח אלי: "נעשה לך עוול על-ידי גורמים אנונימיים, ובצער סבורני שאיש לא יכול לפצותך על הסבל הנפשי שנגרם לך".
|
|
|
|
|
