|
|
|
|
פרק 4 - ראשית המאבק לחיים |
כשסיימתי את חוק לימודיי, ביוני 1932, שבתי הביתה עם הרבה שמחה בלב ועם תקוות רבות. אך עד מהרה נחתה האכזבה. נתברר לי, כי כל מה שלמדתי באוניברסיטה המצויינת של ליאז', אין בו כדי להכשיר אותי לעיסוק שבו אוכל לבסס עצמי מבחינה כלכלית. המשק של ארץ-ישראל בשנת 1932 היה מוגבל מעטים נזקקו כאן לבעלי תואר אקדמי בכלכלה. בפני בחור בן תשע-עשרה היו פתוחות שתי אפשרויות לתעסוקה - עבודה בחקלאות, או עבודה פקידותית. לא אהבתי את שני העיסוקים הללו, אך גם לא יכולתי, ולא עלה בדעתי, להיות נתמך על-ידי אבא. מצבו הכלכלי של אבא החל להתערער בגלל המשבר בפרדסנות באותה תקופה, עומס החובות והריבית שרבצו עליו (בשל הוצאות הלימודים שלי ושל אחותי) ומחלתה של אמא. הסרטן החל אז לכרסם בגופה של אמא, ועד שהלכה לעולמה, שבע שנים מאוחר יותר, הקדיש אבא כל פרוטה, כדי לסעוד אותה ולהקל על מכאוביה.
הואיל ואת ה חקלאות אהבתי עוד פחות מן הפקידות, חיפשתי עבודה כפקיד. לא היה קל למצוא עבודה, ומה עוד שלא הייתה לי ההכשרה הדרושה. ידיעת אנגלית ברמה סבירה הייתה אז תנאי הכרחי לקבלת עבודה. אני ידעתי צרפתית, אך שליטתי באנגלית לא הייתה מספקת. ניגשתי לבחינות קבלה למנהלת בתי הזיקוק בחיפה, ושם נתברר לי כי עלי לדעת גם את סימני כתב המורס הטלגרפי - עניין טכני מייגע, שבליאז' לא טרחו כלל ללמד. נכשלתי בבחינות ומצאתי עצמי מחוסר עבודה.
לא הייתה לי ברירה, אלא לחפש פרוטקציה - מפתח הקסמים להשגת עבודה בארץ. פניתי אל זלמן נתזון, שהיה מנהל בנק אנגלו-פלשתינה בחיפה, יו"ר לשכת המסחר, קונסול כבוד של שוודיה ואחד האישים הבולטים במשק ובחברה הארץ-ישראלית. את משפחת נתזון הכרתי באמצעות בתם, אהודה, שלמדה פסנתר בפאריס והייתה משתתפת בכנסי הפסח בגנט. נהגנו לנסוע ארצה יחד בחופשות, והרביתי לבלות בביתם בחיפה. זה היה בית מאיר פנים פתוח וחם. אמה של אהודה, שאהבה אותי כבן, הייתה בשלנית ממדרגה ראשונה, והשפיעה רבות על פיתוח טעמי הגסטרונומי ועל-ידיעותיי הקולינאריות.
נתזון מצא לי עבודה בחברה, שעסקה בייבוא חומרים וציוד לחשמל. בעליה היה יהודי הולנדי צעיר, ואן חלדר שמו, שעלה ארצה עם אישתו זמן קצר לפניכן. הוא היה בן למשפחה אמידה, ללא ניסיון רב במסחר. בזכות קשריו המשפחתיים ובעזרת הכספים שקיבל מהורי אישתו הקים כאן סוכנות והסכים להעסיק אותי כמנהל משרדו. אך תוך זמן קצר הגעתי להתנגשויות עמו, שהבהירו לי כי בעיית התעסוקה שלי איננה נעוצה רק במצב המשק הארץ-ישראלי. אלא גם באופיי שלי.
כאן עלי לסטות מסדר הדברים ולספר אפיזודה מימי ילדותי, שיש בה כדי להאיר פרקים רבים מתולדות חיי. באחד הימים הגיע לביתנו כירומנט, שהפליא בקריאת כפות הידיים של בני המשפחה. כשבחן את כף ידי, קבע מייד: יש לך נשמה, שחצייה של סוחר וחצייה של אמן. בני משפחתי, שהכירו את נטייתי הטבעית למוסיקה, פירשו זאת כהתייחסות לכך. אני עצמי לא ייחסתי חשיבות מרובה לאותה קביעה, ורק לאחר שנים, כשהעסקים והאמנות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי, הרביתי להרהר בה. פעם קראתי בספרו של ארתור קסטלר, "חץ לשמי התכלת", תיאור של אנשי עסקים גדולים שבהם פגש. קסטלר מספר, כי בילדותו סבר שאנשי עסקים הם מעין חנוונים מתוחכמים - דהיינו, יותר ערמומיים ויורת מפולפלים מן הסוחרים הקטנים. אך במרוצת הזמן גילה שאנשי העסקים הגדולים אינם דומים כלל לחנוונים, אלא הם אנשים שניחנו בעיקר בדמיון יוצר. ידידי הטוב, הצייר הנודע מרדכי ארדון, אמר לי פעם: "אפרים, אתה בעצם אמן, רק אין לך מכחול ביד ולכן אתה 'מצייר' יצירות באמצעות עסקים".
איני יודע אם אני ראוי לתואר אמן. כל מה שאני יכול להעיד על עצמי הוא שאם אני נתקל ביצירת אמנות המושכת את לבי, אני מסוגל לדחות עסקה חשובה ולהתמסר להנאה שבהתבוננות בה או לאמצעים לרכישתה. אשר לדרכי בעסקים, איני יודע אם ניתן לראות ביוזמה עסקית צד כלשהו של האמנות, אך אני יודע כי עסק שאין בו תעוזה ודמיון יוצר אינו עסק למעשה. אני, על-כל-פנים, איני מוצא בו טעם. ברור לי גם כי רוב העסקים שעשיתי לא היו יוצאים לפועל לולא אותו דמיון שהיה לי ואשר בעיני רבים נראה לא פעם כאוטופיה או כטירוף.
זהו הרקע להתנגשויות, שהיו ביני לבין מעבידי. התנגשויות אלה נבעו מהבדלי האופי שבינינו. ואן חלדר היה אמור להיות סוחר שמרני, ואילו אני הפקיד שלו. אך, למעשה, הוא היה בעל אופי של פקיד ואילו אני ראיתי בעיני רוחי את העסקים, שניתן לעשות אילמלא הוחמצו על-ידי מעבידי.
תפיסתו העסקים של ואן חלדר הייתה פשטנית ביותר. הוא היה שולח מברקים, מקיים שיחות טלפון ומחכה להזדמנות שיגיעו אליו. כשקיבל הזמנה מלקוח, היה מתקשר למפעלים בחו"ל, מזמין את הסחורה וממתין עד לבואה ארצה. כל הרווח שלו הסתכם בדמי העמלה, שהיו זעומים למדי. בדרך זו אי אפשר, כמובן, להרחיק לכת. במוצרים שבהם הנחושת, לדוגמה, היא מרכיב מרכזי, ומחירה נקבע בבורסה בינלאומית, היכולת להגיע ליתרון כלשהו על מתחרים הוא מצומצם ביותר. כששאל אותי מה, לדעתי, יש לעשות, השבתי לו: "עליך ליטול על עצמך סיכונים". אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות עסקים של ממש, עליו להזמין סחורה על חשבונו, כמובן תוך ניצול הזדמנויות של ירידת מחירים בשוק העולמי. כשהסחורה במחסניו, הסיכון להפסדים אמנם גדול יותר, אך גם סיכויי הרווח גדולים. בבוא העת הרי יוכל להציע ללקוחות בכוח הצעה זולה יותר ממתחריו וגם תנאי אספקה מהירים. החזקת מלאי פותחת אפשרויות רבות לא להיות תלוי בספק אחד, לגוון את ציבור הלקוחות וגם את מספר המוצרים.
השקפה זו, כי בלי סיכון אין למעשה עסקים, ליוותה אותי משך כל דרכי בעולם הכלכלה. עד היום, אם בא אלי מישהו בהצעה לאיזו עסקה ומנסה לשכנע אותי כי זו עסקה סגורה, ללא כל סיכון, אני משיב לו: או שטמון כאן איזה בלוף, או שאין כאן בכלל עסקה. ברור שסיכון אין פירושו הרפתקנות. צריך להפעיל מחשבה, לצמצם את הסיכון עד למינימום האפשרי, להכין מקדמי ביטחון, כך שאם אופציה אחת של העסקה לא תצא אל הפועל, תישארנה אופציות אחרות. את "חטאי" אני מזכיר, אם ניתן לקרוא לכך "חטא": בסוג אחד של עסקות מעולם לא עשיתי את שיקול - הכדאיות ולא קבעתי גבולות של סיכון. היה זה באותם מקרים, שבהם נתבקשתי לתת כל מה שביכולתי למען עם ישראל. ואין כוונתי דווקא לפעולות, שבהן נדרש סיכון פיסי אישי. כוונתי לעסקות, שבהן נדרש סיכון כספי. אילו הייתי עושה את חישובי הסיכון והכדאיות בעסקות עם הרומנים ועם היוגוסלבים, ייתכן שכלל לא הייתי ניגש אליהן, ומי יודע איך ומתי היה הנשק הצ'כי מגיע ארצה וכיצד היו מחלצים את יהודי רומניה.
אך נחזור לעבודתי בסוכנות של ואן חלדר. ההתנגשויות בינינו הלכו ורבו מיום ליום עד שבשלב מסוים, היה זה לאחר שנה של עבודה, אמר לי מעבידי: "אפרים, נראה שלא ברור לך מי הבוס כאן, אם אתה כל כך מוכשר ומבין בעסקים יותר ממני, פתח לך עסק משלך ואני אעבוד אצלך כפקיד".
לא היה צורך ברמז עבה יותר כדי שאבין כי אין לי עוד מה לעשות אצל ואן חלדר. נפרדנו לשלום כידידים, ארזתי את חפצי וחזרתי לנס-ציונה.
עדיין לא הייתי בשל לקבל את עצתו של ואן חלדר וגם לא היו לי האמצעים המינימליים, שנדרשו כדי להקים עסק עצמאי. בנס-ציונה הייתה עבודה חקלאית רבה, אך זו דחתה אותי, כאמור, עוד יורת מן העבודה הפקידותית ואבא חיפש בשבילי איזה עיסוק אחר. לאחר זמן מה מצא לי עבודה ב"בנק אשראי", שמנהלו, רבינוביץ שמו, היה ידיד של אבא.
"בנק אשראי" היה בנק קואופרטיבי, שמשרדיו שכנו ברחוב לילינבלום, במקום שבו נמצא כיום הבניין של בנק ישראל. בעת שנתקבלתי לבנק, הוא היה מוסד פיננסי אגרסיבי ורב עוצמה, שמנהליו העזו ליטול על עצמם סיכונים רבים בעסקות מסובכות הם סיבכו עצמם בעסקות ספקולטיביות במקרקעין, ובסופו של דבר פשט הבנק את הרגל, בעקבות המשבר שבא עם פרוץ מלחמת חבש ב-1935. (באותה תקופה לא היה בנק ישראל, שיציל בנקים מפשיטות רגל. שלטונות המנדט הבריטי נתנו לבנקים להתמוטט, בלי לנקוף אצבע למענם).
עוד בטרם סגר הבנק את שעריו, נתנו לי מעבידי להבין כי יראו בעין יפה אם אקום ואעזוב. לא רק שלא הצטערתי על כך, אלא שחשתי הקלה רבה. חודשי עבודתי הספורים בבנק היו בעיני הגיהינום בהתגלמותו. עבדתי במחלקת השטרות ותפקידי היה להעתיק את הפרטים של כל שטר, שהגיע לבנק, למיין ולסדר. הייתה זו עבודה איומה ובכל יום חשתי מחדש כאילו אצבעות לופתות את גרוני וחונקות אותי.
שוב חזרתי לנס-ציונה. הפעם כבר לא חיפש לי אבא עבודה פקידותית ואילו אני עשיתי מאמצים לקיים עצמי בעבודה חקלאית. עבדתי בקטיף, במיון ובאריזה, ואף קניתי מומחיות מה במלאכות אלה. סגירת התיבה בלוחות עץ, שחוזקו במסמרים ובחישוקי עץ, הייתה אמנות מיוחדת. היית צריך לחודש, על פי עוצמת הדפיקה של הפטיש, אם כיוונת טוב והמסמר ננעץ בעץ, או שהחטאת. אם החטאת, עלולה הייתה התיבה להתפרק בדרך הארוכה לשווקים. היית עלול גם לפצוע את הפרי ולגורם בכך לריקבון התיבה כולה. הצלחתי להגיע למכסה של 120 ארגזים ביום, כשתפוקת פועל מקצועי הייתה אז כ-150 ארגזים. חשתי סיפוק מה בעבודה זו, בעיקר תודות לחברתם הנעימה של בני נס-ציונה. סייעתי לאבא גם בעבודות אחרות ובין היתר מצאתי ביטוי לחוש המסחרי שלי בקניית זבל. אבא היה רוכש זבל אורגני מידי הערבים לצורך זיבול הפרדסים והמטעים. הערבים נהגו להביא את הזבל טעון על גמלים והיה צורך להיכנס עמם בכל פעם למשא ומתן על העסקה. לא היו כלים למדידת הכמות של כל משלוח זבל, והאומדן נעשה בטביעת עין. מובן שהיה גם צורך להכיר את מנהגי המזרח, לעמוד על המקח, להוריד מן המחיר. על הצלחתה של כל עסקה ניתן היה לעמוד רק לאחר שנסתיימה ומטעני הזבל פורקו מן הגמלים אל תוך בור הזבל. רק אז נתברר אם איכות הזבל וכמותו שווים את המחיר ששולם. לאחר כמה עסקות מוצלחות סמך עלי אבא ומינה אותי אחראי על הנושא. בהיסטוריה האישית שלי אפשר בהחלט לרשום, כי את העסקות המוצלחות הראשונות בחיי עשיתי לאחר שקניתי מומחיות בכל הקשור לאיכותם של גללי צאן ובקר.
באותה תקופה קיבלתי את ההחלטה, שהייתה אולי החשובה ביותר במהלך חיי, לשאת לאישה את צפירה לבית ענטין. אני אומר שזו הייתה החלטה שלי, הואיל וצפירה מספרת עד היום כי כשביקשתי ממנה את ידה הייתה נבוכה והשאירה את ההחלטה בידי. אני יכול להעיד, שאם אכן זו הייתה החלטה שלי, הרי שמאז ואילך קיבלה היא את ההחלטות החשובות בחיינו המשותפים ואילו אני עניתי אחריה אמן.
כפי שכבר סיפרתי, הכרתי את צפירה עוד בעת שלמדנו בבית-הספר התיכון של ראשון לציון. היא למדה שתי כיתות מתחתיי ומשכה את תשומת לבי ביופייה, שבלט אפילו על רקע יופיין של בנות רחובות, אשר שמן יצא בכל הארץ. אך באותה תקופה לא היה בינינו קשר מיוחד וגם לאחר שחזרתי ארצה מליאז' לא נפגשנו. התחלתי לחזר אחרי צפירה רק לאחר נשף הפורים ברחובות, שבו נבחרה למלכת הנשף.
נשפי הפורים של רחובות היו בשנות השלושים מאורע לאומי והשתתפו בהם מאות צעירים וצעירות מכל חלקי הארץ. השתייה הייתה כדת, הכיבוד כיד המלך, והשמחה והעליצות לא ידעו גבולות. הנשף לא נערך בחג הפורים עצמו, אלא שבוע ימים לפניו, והאירוע המרכזי בו הייתה בחירת הנערה היפה ביותר כ"מלכת אסתר".
לנשף הפורים הרחובותי של שנת 1933 הגעתי כמעט במקרה. בעת שהתקיים הנשף נמצאתי בנס-ציונה, כשלפתע הופיע בביתנו בחור, שחיזר אז נמרצות אחרי צפירה. שמו היה עמנואל בקר והוא היה מצוייד במשהו אשר שבה את לבותיהן של בנות - אופנוע רעשני ("מוטורסייקל" בלשון אותם ימים), שבאמצעותו יכול היה לנוע במהירות ובקלילות בדרכי הארץ המשובשות. עמנואל הזמין אותי לרכוב על המושב האחורי של אופנועו ותוך שעה קלה נכנסנו לקלחת הרעשנית והעליזה של הנשף הרחובותי.
הנשף התקיים במבנה גדול של בית אריזה. על השולחנות הערוכים היה מכל טוב. הייתה גם תזמורת, שהנעימה במוסיקה לריקודים, הייתה רחבה, שבה רקדו זוגות את ריקודי אותה תקופה, בעיקר ואלס, טנגו ופוקסטרוט אשר-היה אז בחזקת חידוש מלהיב.
במהלך הנשף לא הבחנתי בצפירה, שהייתה מטבעה צנועה, ביישנית ונחבאת אל הכלים. גם כשנערכה הבחירה של מכלת הנשף לא נראתה על הבמה, שכן לא עלה כלל על דעתה שעליה להציג את מועמדותה. בעיצומו של תהליך הבחירה החליט אחד מחבריה של צפירה, גדעון מוסקוביץ שמו (אביו היה רופא רחובותי ידוע), לאלץ אותה להתמודד על התואר. הוא נטלה בידיו, ממש בכוח, והעלה אותה על הבמה. צפירה התנגדה ונמלטה על נפשה, אך הבחירה כבר נעשתה. חבר השופטים ועמו הקהל כולו, שליווה את ההחלטה במחיאות כפיים, פסק שצפירה היא היפה בבנות. אני הסכמתי בכל לב עם הפסיקה הזו, ובאותו רגע גמלה בלבי ההחלטה לחזר אחריה.
תקופת החיזור הייתה תקופה של התקרבות ביני לבין צפירה, שבה היינו שיכורים מאהבה, שמחים על כל פגישה ומתגעגעים מייד עם כל פרידה. בילינו במקומות הבילוי שהיו אז - בתי הקולנוע "עדן" ו"אופיר" בתל-אביב, או הקולנוע של רחובות. ראינו סרטים עם צ'ארלי צ'אפלין ג'קי קגן ובאסטר קיטון. לעיתים היינו נוסעים לראשון לציון, שבה נערכו חגיגות רבות סביב היקב. אך תקופת החיזור הייתה גם תקופה של התנגשויות וויכוחים קשים עם אביה של צפירה, מאיר ענטין.
מאיר ענטין היה יהודי מיוחד במינו, ומבחינות רבות היה היפוכו הגמור של אבא, אף שלשניהם היה הרקע המשותף של יהדות רוסיה. אבא בא לחקלאות מן התעשייה, וככזה נהג ליטול על עצמו סיכונים, לקחת הלוואות וליזום חידושים. מאיר ענטין, לעומת זאת, היה טיפוס מובהק של חקלאי, גאה על כך שמימיו לא חתם על שטר ועד יומו האחרון עבד קשה בשדותיו, למרות שעושרו יכול היה לאפשר לו קיום ללא עמל.
אביו של מאיר ענטין, סבה של צפירה, היה קבלן לבניית מסילות ברזל והגיע לעושר מופלג ברוסיה שלפני המהפכה. לאחר שנפטר, מצאנו בין ניירותיו הזמנה לסעודה חגיגית, שנערכה באחד המלונות המפוארים של ראשית המאה, לרגל גמר הנחתה של מסילת ברזל. ההזמנה הודפסה על נייר מעולה, שעליו הופיע סמל הפירמה של הסבא, ונכתבה בסגנון רוסי עתיק, שנהוג היה להשתמש בו בהזמנות לאירועים מפוארים. ההזמנה כולה אמרה הידור ועוצמה, וממש פלא הוא כיצד הגיע יהודי אדוק במצוות כענטין למעמד כזה, בתקופה שעצם קיומם של היהודים בקושי נסבל ברוסיה.
מאיר ענטין לא הלך בדרכי אביו. במשפחה נהגו לומר, שהוא עשה שני דברים בניגוד לרצון אביו - ניגן על כינור (ובעיני יהודי אדוק במצוות כסבא ענטין ניגון על כינור היה מעשה של "כליזמר") והיה ציוני. מאיר ענטין לא היה ציוני במשמעות המקובלת של המילה וביקורו בארץ, בשנת 1901, היה מעין מרד נגד אביו ונגד כל מה שייצג. כמה שנים לפני שמאיר ענטין בא לארץ, נפטר אביו, בעת שהיה בווינה, אליה נסע כדי לקנות רהיטים. בהגיעו ארצה, נסע מאיר ישר לרחובות והתרשם מאוד מן המושבה, שנוסדה תריסר שנים קודם לכן. בעיקר הושפע ממשה סמילנסקי, החקלאי והסופר (שהיה עורך "בוסתנאי"), הנערץ על ציבור האיכרים במושבות. הוא חזר לרוסיה כדי לקחת את חלקו בירושה, ושב ארצה עתיר אמצעים. את רוב כספו השקיע ברכישת אדמות ברחובות ובמקומות אחרים (חלק ממכון ויצמן שוכן על אדמותיו) ותוך זמן קצר הפך לחקלאי, שניהל חיים ספארטאניים. עבד קשה בימים, שמר בלילות כשהוא רכוב על סוסה אצילה והמותרות היחידים שהרשה לעצמו ולבני משפחתו, היו רכישת דליז'אנס פרטי, שבאותם ימים נחשב ל"רולס רויס".
ההתנגשויות ביני לבין מי שעתיד היה להיות חמי היו בעיקר על רקע אידיאולוגי. אני הייתי רביזיוניסט "שרוף" ואילו הוא היה "ציוני כללי" מובהק. הוא היה חבר התאחדותה איכרים, גוף מדולדל וחסר אונים, שלא יכול היה להתמודד עם תנועות השמאל ובראשן ההסתדרות, אשר-הלכו והשתלטו על כל מערך החיים בארץ. במיוחד זכורה לי פרשה אחת, שכמעט הביאה לקרע בינינו. להסתדרות היה אז מונופול על חלוקת העבודה, ולא היה אפשר לבנות דבר ברחובות בלי הסמכתה וללא פועלים החברים בה. אחד מחברי, איש התנועה הרביזיוניסטית, נהג בקואופרטיב לתחבורה, החליט לבנות לעצמו בית ומסר את העבודה לקבוצה קבלנית של הסתדרות העובדים הלאומית. ההסתדרות הכללית ארגנה קבוצת בלעי אגרוף, שהרסה את הבית, כשכבר היה על סף השלמתו. אנחנו הבאנו בחורים שלנו לשיקום ההריסות ולשם הגנה על הפועלים. התפתח קרב דמים, שבו לא בררו הצדדים באמצעים. היו פצועים, הוזעקה המשטרה ורחובות הייתה כמרקחה.
היו לנו ויכוחים פוליטיים רבים מאז התחלתי לבקר בביתה ענטינים. אך הוויכוח, שפרץ בינינו בעקבות פרשת הבית ההרוס, הגיע לטונים גבוהים ולעלבונות הדדיים. מעולם לא הייתי צמחוני בהתבטאויות ולולא חוכמתה של צפירה, אינני יודע להיכן היו הדברים מגיעים. צפירה תמיד עמדה לצדי מול משפחתה, אך השכילה גם להסיט את הוויכוחים, עיגלה את הקצוות המחודדים, יישרה את ההדורים, ומריבה צעקנית הייתה מסתיימת בחיוך ובלחיצת ידיים. להוציא את הוויכוחים הסוערים עם אביה של צפירה, היו הביקורים מלאי נועם. אמה של צפירה, מינה, הייתה אשת חיל. אפתה בעצמה את הלחם בתנור הפרימיטיבי שעמד בחצר, חלבה במו ידיה את הפרות, הכינה גבינות ומוצרי חלב למיניהם ותפרה לשלוש בנותיה (צפירה, אביבה ומירצה) שמלות, שהיו לשם דבר ברחובות.
נישאנו ב-9 בינואר 1934. הצעתי לצפירה להינשא לי בעת שישבנו על האדמה החרושה בגן הפרי שליד בית הוריה. הדבר היה במוצאי-שבת, והקול היחיד ששמעתי בתגובה על הצעת הנישואין שלי היה אוושת הרוח בין עצי הגן. פירשתי את שתיקתה של צפירה כהסכמה, וכשבאו ההורים הביתה (באותה שבת התארחו אצל ידידים בירושלים) הודענו להם על החלטתנו.
החופה נערכה בבית הוריה של צפירה. למרות שירד גשם שוטף, באה כל המושבה לחתונה. לא הייתה תזמורת, גם צלם לא היה (באותה תקופה זה לא היה ב"מודה"), אך היו שמחה רבה וכיבוד עשיר.
כשיצאנו לירח דבש, היו בכיסי שש או שבע לירות. את הלילה הראשון בילינו במלון "סאן רמו" המהודר שברחוב הירקון בתל-אביב. כשיצאנו לטייל בעיר, קניתי לצפירה ארנק שמצא חן בעיניה. המשכנו לחיפה, אך כאן נתברר שיש לנו אמנם ארנק, אך ללא כסף. בלית ברירה קיצרנו את ירח הדבש מעשרת הימים שתיכננו לשלושה ימים בלבד וחזרנו הביתה.
התגוררנו ברחובות, בדירה שכורה, שהוריה שלצפירה השיגו לנו. למרות שזה היה, בעצם, בית משופץ, נהנינו מאוד מן הבית ומן החצר הצמודה, שהפכנו אותה לגינה, והיינו מלאי אופטימיות לקראת העתיד המצפה לנו.
האמת היא שלא היה במציאות חיינו באותה תקופה כדי להשרות אופטימיות. חלפו כבר שנתיים מאז חזרתי ארצה ועדיין לא מצאתי דרך להתפרנס. המשכתי אמנם לעבוד עם אבא וקיבלתי ממנו משכורת, שהספיקה איכשהו לקיום, אך ידעתי שלא על החקלאות תהייה תפארתי. מדי יום הייתי יוצא לפרדס של אבא בנס-ציונה, עושה את המוטל עלי ולאחר מכן הייתי נוהג לצאת לתל-אביב ולחפש עיסוקים אחרים, שיהלמו יותר את אופיי ואת נטיותיי.
תחילה ניסיתי לשלוח ידי במסחר מן הסוג הפשוט. אביה של צפירה היה סוכן של חברת ICI, והוא אפשר לי למכור באמצעות הסוכנות שלו זבל כימי לחקלאים ברחובות ובנס-ציונה. העסקים, שניתן היה לעשות בדרך זו, לא היו מזהירים. החקלאים נזקקו לזבל בקיץ, אך יכלו לשלם א תמורתו רק בחורף, עם הקטיף. לא הייתה לי סבלנות להמתין שישה חודשים לפדיון, אך לא הייתה לי ברירה ונאלצתי להסתפק ברווח הזעום, שנורת לי מעסקות אלה.
בנובמבר 1934 נולד בננו הבכור, ארנון, ובעיית הפרנסה הפכה להיות חריפה יותר. אך משום מה, צפירה ואני לא היינו מודאגים. נהנינו מביתנו הקטן, שהי המרוהט בנוחיות ותמיד היה מלא ידידים, שבילו אצלנו עד השעות הקטנות של הלילה בשיחה ובשירה, במאכל ובמשקה. האמנו שמצפה לנו עתיד ורוד.
זמן מה לאחר לידתו של ארנון נראה היה, כי עולה זיק תקווה באופק חיינו. בראשית 1935 יצאתי לווינה לקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, כציר מטעם המפלגה הרביזיוניסטית. בקונגרס פגשתי יהודי ברלינאי, הירשפלד שמו, שסיפר לי כי בדעתו לחסל את עסקיו בגרמניה ולעלות ארצה עם משפחתו. הוא ביקש להקים משק חקלאי ולארגן כמה מחבריו שיתיישבו יחד עמו, כך שהיוו קבוצה בעלת השפעה בכפר שבו יתגוררו.
עם שובי ארצה נודע לי על התארגנותה של קבוצה, ביוזמת משה איכילוב מתח תקווה, ששמה לה למטרה לרכוש אדמות מידי ערבים ולהקים עליהם ישובים יהודיים. קבוצת איכילוב, שנקראה "מענית", פעלה בקווים דומים לאלה של קבוצה אחרת, אשר-הוקמה ביוזמת גד מכנס ועובד בן-עמי - "הנוטע", שהייתה חוליה כלכלית של "בני בנימין". קבוצת "הנוטע" הייתה מעין תנועה חלוצית של בני האיכרים להמשך ההתיישבות בשטחים חדשים. איכילוב לא נכלל בקבוצה זו מטעמים אישיים, והחליט להקים את קבוצתו, כדי שזו תפעל בקרב הציבור הרביזיוניסטי. כשבא הירשפלד ארצה, לאחר כמה חודשים, הצגתי אותו בפני איכילוב. בעקבות מגע זה התחלתי להתעניין במעשיה של קבוצת "מענית" והבעתי רצון לקחת חלק בפעולותיה.
נכנסתי כשותף לקבוצת "מענית" כשהשקעתי מסתכמת בכ-100 לירות, שקיבלתי בהלוואה מאבא. באותה תקופה זה היה סוכם נכבד למדי (כרטיס נסיעה לחוץ-לארץ באונייה, לדוגמה, עלה שש-שבע לירות). משה איכילוב שאף אז להיבחר לראש עיריית פתח-תקווה וחיפש מישהו, שינהל את ענייני הקבוצה במקומו. נתקבלתי, איפוא, לחברה כמנהל כללי, חבר הנהלה ובעלי מניות. על הפרק עמדה אז תוכנית להקמת שני כפרים יהודיים - כפר נורדאו על אדמות תל-אל-ספי שליד מסמיה בדרום, ורמת שרה (על שמה של שרה אהרונסון) על אדמות סומסום, כעשרים קילומטרים צפונית לעזה. באותה תקופה היו עסקי המקרקעין כרוכים בסיכון לא קטן. הרכישה נעשתה ללא קושאן והיה צורך לשלם דמי קדימה גדולים, מבלי שתהייה ודאות כי עצם העסקה תצא אל הפועל. הרבה היה תלוי במוכתרים של האזורים, שבהם נרכשו הקרקעות, ביכולת לארגן את כל המשפחות שם, את תעודות הירושה הנוגעות בדבר וכדומה. לא היו אז מפות מדוייקות ונאלצנו להעסיק מודדים פרטיים ולדאוג לכך שתוצאות המדידה ייכללו במיפוי הבריטי הרשמי.
לקחתי את אבא כמומחה לאדמות, שאותן עמדנו לרכוש, והוא אישר את טיבן. עקרון הפעולה של החברה היה לרכוש אדמות, לפתח אותן ולמכור חלקות מפותחות או אפילו משקים מוכנים. את הוצאות התפעול של המשרד כיסינו מן ההכנסות, שהיו לנו מלקוחות אשר שילמו דמי קדימה על חשבון הרכישה. הכל היה תלוי בכך שהעסקות תסתיימנה במועד, שהלקוחות יעמדו בתשלומים ושהעברת הקרקע תיעשה כדין.
הצלחנו להשלים את הרכישה ולהעביר את הקושאנים של חלק מאדמות כפר נורדאו, כשלפתע ניחתה עלינו מהלומה. ארבעה קידוחים שעשינו באזור ואשר עלו כסף רב, היו יבשים. המוביל הארצי עדיין לא היה אז והסיכוי להקים ישוב באזור, שאין בו מים, היה כסיכוי להקים כפרים על הירח. איש לא היה אשם בתקלה הזו מלבד הקדוש ברוך הוא, שהחליט להותיר דווקא את האזור שבו עשיתי את עסקי הראשונים, יבש ממים. אך כשמפסידים - תמיד מחפשים אשמים. כל אחד מן השותפים האשים את האחרים. הנשים נכנסו אף הן לקלחת והשותפות התפוררה במריבה גדולה. כל אחד נטל עמו את חבילת החובות, שהיה ערב להם אישית, ואני יצאתי מן הפרשה עם מועקה רבה, עם תחושה צורבת של כישלון, ועם עול כבד של חובות, ששילמתי אותם עוד במשך שנים רבות.
חמורה מעול החובות הייתה הטראומה שהייתה לי מן הכישלון הזה. זו ליוותה אותי זמן רב. הייתי דל אך גאה, ולא הייתי מוכן להשפיל עצמי ולהודות לפני בני משפחתי עד כמה רע המצב. בבית כמעט שלא היה מה לאכול, אך לא הייתי מסוגל לבקש עזרה מבני משפחה או מידידים. גם מצפירה הסתרתי את המצב לאמיתו (רק לאחר שנים נודע לי, כי הוריה של צפירה היו מגניבים מדי פעם לביתנו מתוצרת המשק שלהם, ובכך הקלו במעט על מצוקתנו).
הטראומה הייתה קשה, אך היה ברור לי כי עלי להמשיך במאבק ויהי מה. שכן לא הייתה לי דרך נסיגה. לעבודה בחקלאות או בפקידות לא אחזור. שבעה מדורי גיהינום עברתי עד שהצלחתי לעמוד שוב על רגלי. החובות העיקו והטרידו, ולפעמים אף איימו עלי בפקודת מאסר, אם לא אשלם את חובותיי. בבית היו אישה ותינוק - והכנסות אין. איני יודע עד היום כיצד הצלחתי לעבור את התקופה הזו, אך עברתי אותה בראש מורם. וכפי שקורה בחיים, אם אתה מעז ומנסה, עד מהרה נופלת לידך ההזדמנות. באורח מקרי נודע לי על אפשרות לקנות שטח קרקע מעבר לירקון, באזור הידוע היום כ"תכנית ל'". ארגנתי קבוצה של רופאים מ"הדסה" לרכישת השטח, והצלחתי לעבור את כל התהליך המסובך של משא ומתן עם המוכרים הערבים, העברת החלקות בטאבו, הפרצלציה ודפיקות הלב והחרדות עד שנחתם אחרון המסמכים ושולם התשלום האחרון. בשלב מסוים חסרו לי כמה עשרות לירות והדבר היה עלול לסכל את העסקה כולה. בצר לי פניתי לידיד המשפחה, מר מיקולינסקי, שלימים היה לבעל חנות הנעליים הידועה ברחוב אלנבי. אמרתי לו כי אני מוכן למשכן כל מה שיש לי (והאמת שלא היה לי מה למשכן), אם יעמיד לרשותי הלוואה. בלי להניד עפעף ובלי לבקש שטרות או ערבויות, שלף מכיסו את הכסף ומסרו לידי. לאחר שנים סיפרה לי אלמנתו של מיקולינסקי, כי על מיטת חוליו, לפני שנפטר, אמר לה: "דעו לכם כי בכל עת שתהיו בצרה, תוכלו לפנות אל אפרים אילין והוא יעזור". אני לא ידעתי על הצוואה הזו, אך כשנפלה לידי ההזדמנות לגמול למשפחה עשיתי זאת בהרבה שמחה וסיפוק.
מאז אותה עסקה מוצלחת, עשיתי בחיי עוד הרבה עסקות טובות. אך גם ידעתי לא מעט הפסדים וכישלונות. אחת העסקות, שבהן לא ליקקתי דבש, נעשתה כמה שנים לאחר מכן, זמן מה לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה. פרוץ המלחמה עורר ביקוש גדול למצרכי מזון לסוגיהם, וכאשר-הוצע לי לרכוש כמות גדולה של דבש, הייתימוכן להשקיע סכום ניכר. האיש שהציע לי את העסקה היה יונה גורביץ, דודה של בעל אחותה הבכירה של צפירה. יונה גורביץ היה בן למשפחה אמידה מאוד מחדרה, שהיו לה מפעלים ונכסים רבים, ואפילו זיכיון לכריית זהב בקפריסין. הוא הציע לי מאה פחי דבש, בני 20 קילוגרם כל אחד, מן המכוורת שלו בחדרה, ואני שילמתי בתמורתם כמחצית מכל ההון, שהיה לי באותה תקופה. כשבאתי לקבל את הדבש, נדחיתי בלך ושוב. חלפו חודשים ולא קיבלתי לא כסף ולא דבש. הדברים הגיעו לדיון משפטי, שבו נאלצנו לעשות את הכביסה המשפחתית בפומבי. הואיל ולא היו לי שום מסמכים להוכחת טענותיי, יצאתי בשן ועין גם מן המשפט. הפרשה גרמה למריבה, שנמשכה שנים ונסתיימה בפיוס רק ליד קברו הפתוח של אבא ענטין.
העסקה המוצלחת, שעשיתי בקרקעות מעבר לירקון, היוותה נקודת מפנה בחיי. ראשית, הוכחתי לעצמי כי אני מסוגל ליטול יוזמה, לבצע עסקה מסובכת ולעשות רווחים - ושוב לא מאיימת עלי הסכנה שאיאלץ לחזור לעבודה הנוראה בפקידות, או לשיממון הכרוך בעבודה החקלאית. שנית, הסכום שנותר בכיסי נתן לי תחושה של עצמאות ורווחה וגם שימש קרש זינוק לעסקות נוספות. אך החשוב מכל, העובדה שמצאתי עצמי לפתח עצמאי מבחינה כלכלית בגיל כה צעיר, אפשרה לי להתפנות לעסקי המחתרת ולהקדיש זמן ומאמצים בלתי נלאים למה שנראה בעיני אז כעיקר. אותה עסקה גם הפגישה אותי לראשונה עם אחד האישים המרשימים של תקופתנו, אברהם שטרן, "יאיר", שהיה אז ממפקדיו הבכירים של הארגון הצבאי הלאומי ולימים הקים את הלח"י.
|
|
|
|
|
