|
|
|
|
פרק 3 - הימים היפים בליאז' |
כשסיימתי את לימודי בגימנסיה, בשנת 1929, הייתי בן שש-עשרה וחצי. ברוח הנעורים האופיינית לאותה תקופה ביקשתי לארוז צרור מיטלטלים בתרמיל ולעלות לאחד מקיבוצי הגליל. אך אבא התנגד. ה"מאורעות" שככו אמנם כמה שבועות לאחר שפרצו, אך אבא חשש ממה שאני עלול לעשות, והיו לו תוכניות אחרות לגבי עתידי. הוא החליט שאצא ללמוד בחוץ לארץ. לא עזרו לי טענותיי, כי מקומי בארץ ועכשיו הוא הזמן להגשים את האידיאלים. אבא היה תקיף ממני ושכנע אותי, כי עלי להמשיך בלימודים. הדרך היחידה שבה ביטאתי את מחאתי ואת סלידתי מן הבריטים, הייתה התנגדותי לכך שיתפור לי חליפה מבד אנגלי. התהלכתי אז עם מחשבות כיצד לארגן חרם על סחורות בריטיות (אז לא קל היה למצוא בד לחליפה, שאינו מתוצרת אנגליה).
תוך זמן קצר סידרו לי דרכון ו"העלו" אותי על האונייה הצרפתית "אנקור", שעגנה ביפו והפליגה למארסיי. על האונייה פגשתי קבוצה של צעירים וצעירות, שנסעו, כמוני, ללימודים. רובם נסעו לבלגיה, חלקם לגנט וחלקם לבריסל ולליאז'. צעירים רבים מן הארץ נמשכו אז ללימודים בבלגיה, בשל הוצאות המחיה ושכר הלימוד הנמוכים בהשוואה לצרפת ולאנגליה. הרוב העדיפות את גנט, שבה נדרשו רק ארבע שנות לימודים כדי לקבל תואר בהנדסה, בעוד שבליאז' נדרשו רק ארבע שנות לימודים כדי לקבל תואר בהנדסה, בעוד שבליאז' נדרשו חמש שנים. בגנט גם היו החיים זולים יותר מאשר בערים אחרות בבלגיה. אותי שלח אבא ללמוד בליאז' משום שבעיר זו למדה אחותי פסנתר בקונסרבטוריון, וגיסי עשה דוקטורט בכלכלה ובמסחר.
באונייה היו ארבע מחלקות. אבא, שנהג לפנק אותי, רכש לי כרטיס במחלקה השלישית. חשתי שם לא בנוח, הואיל ויתר הצעירים שיצאו כמוני ללמוד בבלגיה רכשו את הכרטיס הזול ביותר, שהקנה להם את הזכות להימצא רק על הסיפון. עזבתי, איפוא, את המחלקה המיוחסת ועשיתי את רוב הדרך על הסיפון, יחד עם הצעירים האחרים. ביניהם היה אברקשה שכטרמן, שיצא ללמוד הנדסה בגנט, ואשר-הכרתיו עוד מתקופת פעילותנו המשותפת בקבוצת ירמה בתל-אביב הנסיעה למארסיי בחבורה כזו יכולה הייתה להיות נעימה למדי, לולא הים הסוער ומחלת הים שכולנו לקינו בה.
ממארסיי יצאנו ברכבת לפריס וכאן ציפתה לי קבלת פנים חמימה. ידידים של אבא, בני משפחת אלבינסקי, שהיו לנו כבני משפחה ואשר לא ראיתים מאז עזבנו את רוסיה, המתינו לי בתחנת הרכבת ואירחו אותי בביתם. היה להם בן, מבוגר ממני בשלוש שנים, וולודיה שמו, שנטל על עצמו את התפקיד לארח אותי ולהציג לפני את פאריס.
פאריס של 1929 לא נראתה כפי שנראית פאריס של היום. כך, למשל,אני זוכר, שבשאנז-אליזה לא הייתה אף לא חנות אחת, ואף לא בית קפה או קולנוע. אך זו הייתה פאריס של "חגיגה בלתי פוסקת", כהגדרתו של ארנסט המינגווי. עיר של אורות מרצדים ושל שכיות חמדה; עיר של סטודנטים עליזים ואמנים, שהיום היינו מכנים אותם "זרוקים"; עיר שתססה בכל שעות היום ואף יותר מכך בלילה; עיר שלעולם אינך שבע ממראותיה ואינך רווה ממקצב החיים התוסס, שהיא מזריקה לדמך. פאריס של 1929 הייתה פאריס של פיקאסו, שאגאל וסוטין; פאריס שבה האסכולה האמנותית של מונפארנאס הלכה וגברה על האסכולה של מונמארטר; פאריס שבה הגיעה התנועה האקספרסיוניסטית של הציור הצרפתי לשיאה. בחוגים הבוהמיים התחילו לדבר בהערכה על מודליאני (שמת אלמוני ב-1920) והכל שחו בהתאבדותו הטראגית של ז'ול פאקסן. זו הייתה פאריס של אנדרה מאלרו ושל ליאון בלום, פאריס של אמנים ישראלים כמו חנה אורלוב; פאריס שנכבשה על-ידי הבלט הרוסי של דיאגילב (שפיקאסו היה צייר התפאורות שלו ואישתו הראשונה, אולגה, כיכבה בו כפרימה באלרינה). פאריס של 1929 הייתה גם פאריס של פליטי המהפכה הרוסית. רוב נהגי המוניות בעיר היו אז קצינים, וביניהם אף גנראלים, מהאצולה הלבנה. רחובות רבים נראו כפרברים של מוסקווה. באותה תקופה התעשרה השפה הצרפתית במלות עגה רוסיות. המילה "ביסטרו", למשל, הנשמעת כצרפתית למהדרין, היא רוסית במקורה ומשמעותה "מהר". נהגי המוניות הרוסיים כינו כך את בתי הקפה הקטנים בהם היו קונים כריכים או חוטפים במהירות ארוחה בשעת עבודתם. הם היו מזמינים את הארוחה הקלה "ביסטרו", וכך דבק השם הזה לאחד המוסדות החשובים של צרפת, ככינוי לקפה או למסעדה קטנה.
הכל היה בה, בפאריס של אז, פרט לדבר אחד - כסף. פעמוני המשבר הגדול של 1929 כבר החלו לצלצל. כדי לראות את פאריס היה צריך אז, כמו גם היום, כסף רב. לא יכולתי להרשות לעצמי לרכוש כרטיסי כניסה למקומות הבידור היוקרתיים. במחירו של הכרטיס הזול ביותר יכול היה סטודנט להתקיים במשך שבועיים. אך וולודיה מצא דרך להציג לי את מכמניה של פאריס גם ללא כסף רב. הוא השיג כרטיסי עמידה זולים לפולי ברז'ר, לקאזינו דה פאריס ולמקומות בידור אחרים והטעים אותי מעט מטעמה של עיר האורות. לימים נעשה וולודיה רופא, ובפרוץ המלחמה גוייס לשורות הצבא הצרפתי ונפל בקו מאז'ינו. משפחתו של וולודיה, שהייתה משפחה ציונית חמה, לא הצליחה להגיע ארצה. רק האם זכתה לעלות לישראל בשנות החמישים, ואז גם העבירה ארצה את עצמותיהם של בנה ובעלה. לפני שנפטרה, הספיקה להקים חדר על שם בנה בבית החולים "תל-השומר".
פאריס של 1929 לא הייתה רק פאריס של "חגיגה בלתי פוסקת". היא הייתה גם מרכז של פעילות פוליטית סוערת, עיר שנתנה מקלט לגולים ומורדים ממדינות רבות. עוד לפני שיצאתי מן הארץ ידעתי שבפאריס נמצא זאב ז'בוטינסקי והחלטתי שלא להחמיץ את ההזדמנות ולהיפגש פנים אל פנים עם האיש, שהשפיע השפעה כה עמוקה על חיי.
איתרתי את כתובת השבועון "ראסבייט", שבו נהג ז'בוטינסקי לשבת בשעות היום, ובלב פועם עשיתי דרכי למשרדי המערכת. איני זוכר כיום היכן בדיוק שכנה המערכת, אך אני זוכר שזה היה בניין צנוע, וכדי להגיע למשרד-היה צורך לעלות בחדר מדרגות צר. מייד כשנכנסתי לחדר הבחנתי בדמותו המוכרת של ז'בוטינסקי. מקרוב הוא נראה לי שונה מכפי שנחרתה דמותו בזיכרוני באותה אסיפה בגימנסיה "הרצליה". הפעם הוא נראה רזה מאוד ופניו, שבעת האסיפה בלטו בנוקשותם חמורת הסבר ואפילו המכוערת, קרנו לבביות אשר-הפיגה מעט את התרגשותי. יחד עמו בחדר היו אישה אחת ושני גברים, אך ז'בוטינסקי הוא שפנה אלי. הצגתי עצמי בסגנון טלגארפי: אני אפרים אילין, בית"רי מארץ-ישראל, אני בדרכי לליאז' שבבלגיה ובאתי לכאן כדי לדווחעל הנעשה בארץ. הבאתי עמי גם תצלומים מהטבח בחברון. במבט לאחור נראית לי עצם הופעתי במערכת "ראסבייט" כחוצפה שלא תיאמן. אחרי הכל הייתי רק ילדון בן שש-עשרה וחצי, שבפעם הראשונה בחייו לבש מכנסיים ארוכים. אך ז'בוטינסקי לא נתן לי אף לרגע אחד להרגיש שאני מפריע או מטריד וכי אינו זקוק לשיחה עם נער כדי לדעת מה נעשה בארץ. להיפך, מן הרגע שבו פתח את פיו הקסים אותי בכבוד הרב שחשתי כי הוא רוחש לי. הוא דיבר אלי בגוף שלישי, ומפיו נשמעו הדברים טבעיים לגמרי.
הוא התבונן בתצלומים מן הטבח בחברון, שהבאתי עמי מהארץ במיוחד כדי שישמשו לי אמתלה לצורך הפגישה, והעיר: "את אלה לא נפרסם בעיתון. הם ירתיעו את יהודי הגולה". בתצלומים נראו הרוגים ופצועים, דם רב ומראות זוועה. לאחר מכן שאל אותי על מעשיי ועל תוכניותיי. כשסיפרתי לו על השתתפותי בהפגנת הכותל, חקר אותי ביסודיות על האירועים, שהייתי עד להם. תיארתי בפרטי פרטים את אירועי הימים הללו. חשתי ששאלותיו של ז'בוטינסקי לא נשאלו מתוך נימוס גרידא. הוא הקשיב לדברי בתשומת לב ורשם כמה הערות בפנקסו. לאחר מכן שאל אם הייתי רוצה שדברי יפורסמו; אם אני רוצה לכתוב אותם בעצמי בו במקום, או שאני מעדיף כי מישהו מחברי המערכת יישב עמי ואני אספר לו את הדברים שבפי.
שנים רבות הרהרתי שוב ושוב בפרטי אותה פגישה. בסך הכל הייתה זו פגישת חולין עניינית, בלי פאר והדר. אף-על-פי-כן יצאתי ממנה בתחושה עמוקה של הערצה כלפי האיש הזה. דומה שגדולתו נבעה דווקא מן הפשטות שבה דיבר עם נער מארץ-ישראל, מן הכבוד האמיתי שרחש לכל אדם באשר-הוא אדם. אך מעל לכל הקרינה אישיותו איזה קסם מגנטי, שאין להסבירו. הקסם הזה של הפגישה פנים אל פנים, שונה מאוד מן ההשפעה שהייתה לז'בוטינסקי באסיפות המוניות. אמנם גם כשדיבר לפני אלפי אנשים היה לו הכוח לתת לכל אחד מן הנוכחים את ההרגשה כאילו הוא מדבר אליו ישירות ואליו בלבד. אך בפגישה פנים אל פנים, דווקא בשיחת חולין שאין בה מן הפאתוס, חשת את מלוא העוצמה של אישיותו והרגשת שאתה יושב מול מנהיג בעל שיעור קומה.
שיחתנו נסתיימה בלחיצת יד חמה. ז'בוטינסקי אמר לי, שלא אהסס לבוא למערכת בכל עת שאחפוץ, אם אזדמן שוב לפאריס, ואם יהיו בפי חדשות, תמיד ישמח לשמוע אותן מפי.
לאחר הפגישה עם ז'בוטינסקי לא מצאתי עוד עניין בפאריס ורציתי להגיע במהירות האפשרית לליאז'. אך כאן נתקלתי בבעיה. באותה תקופה היה צורך באשרה כדי להיכנס לבלגיה, וזו לא הייתה בידי. לאחר בירורים והתרוצצויות נאמר לי, כי עלי להמתין לאשרה עשרה ימים. דבר שעלה לי לאחר מכן בטרדות לא מעטות, עד שהסדרתי את מעמדי החוקי בבלגיה.
העיר ליאז', שמנתה אז כמאה אלף תושבים, שוכנת בעמק הנהר מז שבמזרח בלגיה. קסמה של העיר נעוץ בשילוב הנדיר של עתיק-חדש, של מוסדות תרבות ואמנות בצד מפעלי תעשייה, של פעילות כלכלית דינאמית יחד עם אירועי תרבות ובידור.
אופייה המיוחד של העיר נובע ממיקומה הגיאוגרפי ומכשרונותיהם של תושביה. בהיותה צומת תחבורה חשוב, המקשר בין גרמניה צרפת והולנד, התפתחה העיר למרכז תעשייתי, אשר-התבסס על מרבצי הפחם העשירים שבסביבתה ועל הפוטנציאל ההידרו-אלקטרי הטמון בנהרות ובתעלות החוצים אותה.
בליאז' צמחו תעשיות ברזל ופלדה, מפעלי מכונות, נשק, ציוד תעשייתי, קרונות רכבת, כימיקלים, טקסטיל, זכוכית, חרסינה ועוד. בצד התעשייה התפתחה מערכת חינוכית ומחקרית ענפה - בתי ספר טכניים, מעבדות, מכוני מחקר ואוניברסיטה יוקרתית, שנוסדה עוד ב-1817, ובה פקולטה להנדסת חשמל על שמו של מונטיפיורי. מיקומה הגיאוגרפי של העיר הקנה לה גם את מעמדה בתחום התרבות. לעיר הגיעו כל המופעים החשובים וכל התערוכות הניידות, שעברו בין בירות אירופה. כך צמחו בה בתי ספר לאמנות, קונסרבטוריון מלכותי למוסיקה ועוד.
האוניברסיטה המלכותית של ליאז', שבה למדתי לקראת תואר ראשון בכלכלה ובמסחר, הנהיגה סדרי לימודים, שהם חלום בלהות לכל תלמיד. בכל שנה נדרשו התלמידים לעמוד בתריסר בחינות ויותר. הנוהל חייב את התלמיד לעבור את כל הבחינות בכתב ובעל פה. אם נכשלת באחת מהן בלבד, חייב היית לגשת מחדש לכל הבחינות. ובבחינות נדרשה מן התלמיד ידיעה מוחלטת של אינסוף פרטים ונתונים. בשביל טיפוס אוהב חיים כמותי עלולים היו הלימודים באוניברסיטה זו להיות גיהינום של ממש, לולא ניחנתי, למזלי הרב, בזיכרון פנומנלי. זיכרון זה אפשר לי להקדיש זמן מועט יחסית ללימודים והותיר בידי פנאי לעיסוקים האחרים. חילקתי את שנת הלימודים לשלושה חלקים. בחלקה הראשון - בין אוקטובר לינואר - נהגתי רק לבוא להרצאות. עד חודש אפריל הייתי נכנס איכשהו לתלם - אך גם זאת בלי לוותר על העיסוקים האחרים. רק לקראת הבחינות, אחרי חג הפסח, נהגתי ללמוד ברצינות. הייתי יושב ימים ולילות ובולע חומר ברעבתנות. בשעתי עוררתי שערורייה כשהצלחתי ל עבור את הבחינה הקשה במקצוע "תולדות המסחר" בציון 19/20, כלומר 95 אחוז. במקצוע זה נכשלו למעלה מ-75 אחוז מן התלמידים, ומי שקיבל ציון 10/20, שנחשב לציון עובר, היה מאושר. שנים רבות לאחר תום לימודי נותר לי סיוט מאותן בחינות. הייתי חולם עליהן בלילות ומתעורר מכוסה זיעה קרה ומלא חרדה - הנה מתקרב חודש יולי, חודש הבחינות, ואני איני מוכן עדיין.
הלימודים באוניברסיטה, סייעו לי לא מעט בגיבוש דרכי בחיים. שנים רבות לאחר שסיימתי את חוק לימודי, כשישבתי למשא ומתן עם היוגוסלבים אשר ביקשו כי נסייע להם להקים תשלובת ענקית של פלדה בזרניצה (בתמורה לשירותים שסיפקו לישראל, בימים הגורליים שקדמו להקמתה) היו בני שיחי משוכנעים, כי אני מומחה לתעשיית הפלדה. מסתבר שאותה "גירסתא דינקותא", שספגתי באוניברסיטה, לא נשכחה ממני, וסייעה לי באחת העסקות החשובות ביותר שעשיתי בשירותה של מדינת ישראל. אותו ידע, שרכשתי באוניברסיטה, עמד לי גם בעת העסקה שעשינו עם הרומנים אחרי הקמת המדינה - יהודים תמורת צינורות וציוד לקידוחי נפט (על כך יסופר בהרחבה בפרקים הבאים). גם כאן נדרש ממני ידע רב מעבר למה שיש לסוחר המוכר סחורות מזדמנות. את כל הידע הזה רכשתי בקורסים האינטנסיביים, שהיינו חייבים לעבור במסגרת לימודינו. כך, למשל, נדרשנו ללמוד בשנה הראשונה כימיה אורגנית ואנאורגנית, כולל תורת הגבישים, כדי שנוכל להבין את תהליכי הייצור, שלמדנו במקצוע "ייצור תעשייתי" בשנה השנייה. הקורס כלל את רוב התעשיות, שהיו אז בבלגיה, החל במטלורגיה וכלה בתעשיות כימיות, טקסטיל ועוד.
הלימודים באוניברסיטה גם השפיעו לא מעט על השקפת העולם החברתית שלי. למדנו כלכלה מדינית, בעיקר את משנותיהם של הכלכלנים מן האסכולה הליבראלית, כמו אדם סמית, שארל זייד, פרדינאנד לסל ואחרים. הלימודים בנושאים העיוניים לא היו מנותקים מן המציאות החברתית והאינטלקטואלית של אותם ימים. נושאי הלימוד השתלבו באורח טבעי בנושאי הפוליטיקה, שהתווכחנו עליהם ימים ולילות. אני זוכר אירוע, שהרתיח אז את דמי והשפיע על השקפותיי בכיוון הסוציאליזם. אחד המנהיגים הסוציאליסטיים הבולטים של אותה תקופה, ואן דר ולדה, הצהיר בתום ויכוח נוקב בפרלמנט הבלגי, כי הוא שוכנע שלאור המצב הקיים, עבודת הכפייה בקונגו הבלגית היא הכרחית ובלתי נמנעת. דברים אלה הוציאו אותי מכלי, כפי שהסעירו סטודנטים רבים אחרים, ומצאתי עצמי מתקרב בהשקפותיי דווקא לחוגים השמאליים הקיצוניים יותר. אחד המנהיגים האהודים עלי באותה תקופה היה הנרי ברביס, מראשי המפלגה הקומוניסטית, שקנה את לבי בזכות יושרו האינטלקטואלי ומלחמתו למען נושאים, שנראו בעיני צודקים.
הרבינו, כמובן, לקרוא ספרים. אחד הספרים המסעירים היה "הקפיטאל" של קארל מארכס. עם כל נטייתי להשקפות חברתיות של השמאל (נטייה הקיימת בי עד היום), לא שוכנעתי מן הדברים שכתב האב הרוחני של הקומוניזם.
לא שוכנעתי, למשל, מגירסתו בדבר חלקה של העבודה בערך המוצר. מארכס טען, כידוע, כי ערכו של מוצר נקבע לפי כמות העבודה, הנחוצה לייצורו מבחינה חברתית. לדעתי, לא התחשב מארכס בשני גורמים אחרים, הקובעים את ערכו של מוצר ואת מחירו - תרומת הטבע ותרומת השיווק. הבאתי אז כדוגמה אפשרות, שרובינזון קרוזו ייצר על האי שלו שני שולחנות - האחד עשוי עץ מהגוני, והאחר עץ לבן פשוט. בשני השולחנות הושקעה אותה כמות עבודה, אך שוויו של האחד מוערך בסכום גדול יותר. לא רק כמות העבודה קבעה את מחירי השולחנות, אלא הטבע שהקנה למהגוני תכונות אחרות מאלה של העץ האחר. אני י ודע שמארכסיסטים ישיבו לי, כי בדברו על מרכיב העבודה בערך המוצר, התכוון מארכס לכמות העבודה הנחוצה מבחינה חברתית, ובמשל שלי נקבע ערכו של שולחן המהגוני לא על סמך היתרון הנובע מטבעו של העץ, אלא בשל הערך החברתי שמייחסים לו. אותי הם לא שכנעו. לא חזרתי בי מהדעה בדבר המשקל שיש לשני הגורמים האחרים בערכו של המוצר - הטבע והשיווק.
באותה תקופה היה נושא השיווק עדיין בחיתוליו, הן מבחינת מעמדו בעולם האקדמי והן בפועל, בעולם המסחרי. אמנם, כבר היה אז פרסום באמצעי התקשורת, בכיכרות וב"מטרו", אך חשיבותו של הנושא השיווקי במכלול המערכת הכלכלית לא נתפסה עדיין. באחד השיעורים סיפר הפרופסור על בעיה, שהציגו לפני סטודנטים בארצות-הברית: מי משלם את מחיר הפרסום, הנכלל, כמובן, במחירו הסופי של המוצר - היצרן, או הצרכן? התנהל ויכוח נוקב והדעות נטו לכאן ולכאן. כשקיבלתי את רשותה דיבור, אמרתי כי לדעתי נושא במחיר הפרסום לא היצרן המפרסם ולא הצרכן, אלא אותו יצרן שאינו משקיע בפרסומת ובסופו של דבר מפסיד בשל כך לקוחות. תשובתי זכתה למחיאות כפיים ולציון לשבח מפי הפרופסור.
אך החיים בליאז' לא היו לימודים בלבד. הפעילות העיקרית הייתה מחוץ לאוניברסיטה - בחדר המגורים, במקומות הבילוי ובאסיפות הפוליטיות. אבא לא היה מעז לשלוח אותי לבד לחוץ לארץ, לולא ידע כי יימצא מי שישגיח עלי. בזמן הראשון לשהותי בליאז' התגוררתי עם אחותי. בתיה, ועם בעלה, מוניה גורן (שנקרא אז גרינשטיין). גיסי המנוח היה אדם שונה לגמרי ממני. הוא למד באורח אינטנסיבי, כל ימות השנה ולא רק ערב הבחינות, וכל יחסו לחיים היה רציני יותר מאותה קלות דעת של נעורים, שבה נהגתי. הוא הרבה לעזור לי בלימודים, אך היו לנו לא מעט התנגשויות על רקע רצונם של גיסי ואחותי להשגיח עלי כעל ילד, הנתון לטיפולם ולאחריותם.
במבט לאחרו אפשר להבין את המגבלות שביקשו להטיל עלי, ללא הצלחה יתרה. הייתי בסך הכל ילד, שכניסתו לחיים הסטודנטיאליים בעיר כליאז' העמידה בפניו פיתויים רבים. המפגש עם ליאז' לא היה רק מפגש עם תרבות, טכניקה ומדע. היה זה גם מפגש עם מציאות, שנער בן שש עשרה וחצי מן הראוי שלא יכירה. סטודנטים עשירים ומושחתים מסין, מהודו-סין ומאיראן, שהיו מסוגלים לבזבז בלילה אחד - על פרוצות, על קלפים, על משקאות - סכום שהשתווה להקצבה השנתית, שאבא שלח לאחותי ולי לצורך קיומנו. אך אני לא יכולתי לקבל את המרות שביקשו להטיל עלי. בניסיון להידמות לאדם מבוגר התחלתי לעשן. ניסיתי לשתות ויסקי ללא הצלח היתרה. ניסיתי גם לגדל שפם, אך השערות גרמו לגירוי בעור פני. בתקופה זו קניתי את הרגל העישון, שרק כעבור שנים הצלחתי להיגמל ממנו.
במהלך לימודיי היו לי כמה וכמה רומנים סוערים, שהדירו שינה מעיניהם של אחותי וגיסי. אחד הרומנים היה עם צעירה בלגית לא יהודייה, אודט, שאביה היה סוכן נשק של חברת פ.ן. בסין. פגשתי את הנערה ב"דנסינג", מקום בילוי של ימי ראשון, שבו אפשר-היה לבלות בשתייה ובריקודים תמורת כמה פרנקים. למקום זה היו באים סטודנטים כדי לצוד טרף קל, ואימהות באו עם בנותיהן בתקווה, שיצליחו לצוד חתנים. חיזרתי אחרי אמה של הנערה, במטרה להשיג את הבת. כלומר, תחילה רקדתי עם האם ולאחר מכן כבר הייתה הדרך אל הבת פתוחה. הרומן עם אודט - נערה תכולת עיניים, בלונדית, שגובהה היה בערך כגובהי - נמשך כמה חודשים. בעלת הבית, שאצלה התגוררתי, "שיתפה פעולה" ואפשרה לי להביא את אודט אל החדר בלי לעורר בעיות. כשהשכנות העירו את אוזנה על המעשים שעושה הדייר שלה, הייתה אומרת: זה לא ייתכן, אפרים לא עושה דברים כאלה.
רומן אחר, שהיה לי באותה תקופה, עורר גם הוא את חרדת אחותי. אך לא לגורלי חרדה, אלא לגורל הנערה. קראו לה פרידה והיא הייתה יהודייה, שבאה ללמוד טכנאות שיניים בליאז'. לא הייתה סיבה הגיונית לבוא דווקא לליאז' ללמוד טכנאות שיניים. המטרה האמיתית, שלשמה נשלחה על-ידי הוריה, הייתה למצוא חתן. לא היו לי תוכניות להינשא ולא השליתי את פרידה בעניין זה. אך הרומן נמשך ונמשך וקשרינו נותקו רק לאחר שכבר שבתי ארצה. לאחר המלחמה ניסיתי לאתר אותה, אך העליתי חרס ונראה שנספתה בשואה.
ה"שידוך" ביני לבין אחותי וגיסי לא החזיק מעמד זמן רב ולאחר תקופה קצרה עברתי להתגורר לבד. אבא נהג לשלוח לי אחת לשבועיים סכום של ארבע לירות שטרלינג ולאחר פיחות השטרלינג הגדיל את הקצבה לחמש לירות. לאבא עלה הדבר במאמצים מרובים, שהרי היה צריך לתמוך גם באחותי ובגיסי בשעה שעסקי הפרדסנות בארץ לא שגשגו. אך חינוך הילדים היה חשוב בעיניו יותר מכל. יחסית לסטודנטים אחרים, שפרנסתם הייתה על הוריהם, היה מצבי טוב למדי. באומרי "סטודנטים אחרים" איני מתכוון, כמובן, לסטודנטים הווייטנאמיים, שניהלו חיי הוללות, אלא לסטודנטים ממעמדי. רוב הסטודנטים הארץ-ישראלים קיבלו סכום של שלוש-ארבע לירות שטרלינג בחודש - דהיינו, מחצית מן הסכום, שקיבלתי אני. למרות הסכום הגדול יחסית שקיבלתי, סבלתי תמיד ממחסור במזומנים. יומיים לאחר קבלת הכסף כבר היו כיסי ריקים. חלק מן הכסף הוצא על סיוע לחברים. זו הייתה הנורמה אז - אינך יכול לאכול כשחברך מסתובב עם בטן מקרקרת מרעב. אך הייתי גם בזבזן גדול ולא ידעתי לשמור על הפרוטה. על מצבי הכספי יכלו לעמוד כל אלה שהכירוני על פי סוג הסיגריות שעישנתי. במועד סמוך לקבלת הקצבה הדו-שבועית עישנתי סיגריות "דאוורוס" - בין היקרות ביותר, ואט-אט הייתי עובר ל"בול" - הזולות ביותר, אלה המיוצרות מטבק שחור והמעלות צחנה בעת שמעשנים אותן.
התגוררתי בחדר, שלא היה שיא הנוחיות, אם להשתמש בלשון המעטה. לא הייתה בחדר הסקה מרכזית ועל אמבטיה לא היה מה לדבר. בית השימוש היה בחצר, וכשרציתי להתרחץ, הייתי צריך ללכת לבית המרחץ הציבורי. בעלת הבית אהבה אותי והתייחסה אלי כאל בן. לכן השלימה עם הפיגורים שלי בתשלום שכר הדירה. במהלך שנת הלימודים הייתי צובר חובות, ולקראת נסיעתי לחופשה השנתית הביתה, בחודש יולי, הייתי מתחבט בשאלה מניין להשיג את הכספים שאני חייב. תמיד הייתה נחלצת אמא לעזרתי. הייתי כותב הביתה שאני סובל מכאבי שיניים, שנחוץ לי מעיל חורף ועוד סיפורים דומים. התגובה הייתה תמיד זהה - אבא היה שולח מה ששולח ואמא הייתה מוסיפה משהו בצנעה, וכך היה התקציב שלי מתאזן, פחות או יותר. פעם שלחתי ארצה שני מכתבים - האחד נועד לחברה מהגימנסיה והאחר לאבא. מאבא ביקשתי, כרגיל, לשלוח כסף. במכתב לחברה הבעתי את אהבתי אליה והזכרתי לה את לילות הירח, שבילינו על הגורן. בטעות החלפתי את המעטפות. אבא הגיב בהומור והשיב לי, כי אינו זוכר שבילה עמי על הגורן. החברה לא הגיבה.
פעם אחת הסתכסכתי עם אבא ובמשך תקופה קצרה של כשבועיים חשתי את הטעם של חיים מיגיע כפיים. הודעתי לאבא שאינו זקוק לקצבתו, שלחתי את הכסף חזרה והלכתי לעבוד בחפירת מנהרה לרכבת התחתית. האחראי לפרוייקט זה - מנהרה באורך של שבעה-שמונה קילומטרים מליאז' לשארל-רואה -היה מהנדס ארץ-ישראלי, ריגאי שמו. הוא למד הנדסה בליאז' ועם תום לימודיו נתקבל לעבודה במקום. לא סיפרתי לו על סכסוכי עם אבא, כי חששתי שיסרב לסייע לי אם יידע שזו הסיבה לענייני בעבודה. (אז הייתה עבודה מצרך מבוקש מאוד ומקום עבודה שניתן לאחד, נגזל מן האחר). סיפרתי לו שאני חייב לסייע לקרובים ברוסיה וקצבתי מאבא אינה מספקת. מנהל העבודה היה צרפתי, שלא אהב אותי מן הרגע הראשון והרבה להתעלל בי. שבועיים של עבודת פרך הספיקו לי כדי להשלים עם אבא ולהמשיך לקבל את הקצבה, שאפשרה לי חיים נוחים ונעימים.
ואם אני מדבר על חיים נעימים, איני יכול שלא להכיר את בעלת הבית שלי, שממנה רכשתי את ידיעותיי הקולינאריות. ביתם של בני משפחת דלרואל, שאצלם התגוררתי, היה בית פועלים בלגי טיפוסי, שהדיף חמימות וריחות נעימים של מאכלים וקפה. הייתי יורד למטבח מן המיטה בנעלי בית, יושב שם שעות רבות, לומד, קורא ונהנה מן הפינוקים, שבעלת הבית הרעיפה עלי. היא הייתה אישה מבוגרת למדי, ששלושת ילדיה נישאו ועזבו מכבר את הבית. אותי אהבה כאילו הייתי בנה. מדי יום שאלה אותי: מה לבשל לך היום? ואני הייתי מתקשה לבחור. שכן, כל תבשיל היה מעדן. בחורף הייתה מבשלת אספרגוס ברוטב של חמאה מומסת עם ביצה קשה וחרדל. את טעמו של מאכל זה אני חש בחכי עד היום הזה. את האספרגוס היו מביאים לליאז' ממלין הסמוכה שבה גידלוהו בחורף בחממות. לאספרגוס זה יצאו מוניטין בעולם כולו. מעדן אחר, הזכור לי, הוא צלי ארנבות בתפוחי עץ. מבעלת הבית שלי למדתי את סוד הרטבים של המבטח הבלגי, וביניהם את המיונז, שלא היה ידוע כלל בארץ. באחד מביקורי בארץ הטעמתי את בני משפחתי מן המעדן הזה. בעל מסעדת רצקי, ששכנה אז ברחוב אלנבי בקרבת רחוב ביאליק, אשר שמע על החידוש, ביקשני להדריכו כיצד להכינו - ונעניתי לבקשתו. למדתי אז גם את תורת התיבול הנכון, את תורת השימוש ביין בבישול ועוד סודות שחשיבותם בחיים אינה נופלת מן הדעת שקניתי באוניברסיטה.
באוניברסיטה הממלכתית של ליאז' למדו באותה תקופה כשנים עשר אלף סטודנטים, מהם כשלושת אלפים סטודנטים יהודים. היינו, בנוסף לאחותי וגיסי, רק ארבעה ארץ-ישראלים. השלושה האחרים היו צבי הריסון, שלימים היה לסוחר בחיפה; שמואל גלמונד, מעובדי "כרמל מזרחי" וכן המהנדס ריגאי שכבר הזכרתי. הסטודנטים היהודים היו ברובם ממזרח אירופה - בעיקר מפולין, רומניה ובסרביה. המפגש עם יהדות נפלאה זו הדהים והסעיר אותי מן הרגע הראשון. פגשנו ביהודים, שדיברו עברית טובה מזו שהייתה בפינו, שידעו ספרות עברית טובה משידענו אנחנו, שלבם היה חם לכל נושא יהודי. במרוצת השנים למדתי להכיר את גדולתה של יהדות מזרח אירופה ולהבין איזו אבידה נוראה איבדנו עם רצח ששת המיליונים. לא פעם אני חושב לעצמי שאילו זכינו, ויהדות זו הייתה נשמעת לקריאתו של ז'בוטינסקי ובאה לארץ בהמוניה כשעוד אפשר-היה, כל פני ההיסטוריה היהודית היו שונים.
למרות שאנחנו, הסטודנטים הארץ-ישראלים, היינו מיעוט מבוטל בתוך ציבור הסטודנטים, הצלחנו להטביע את חותמנו על החיים היהודיים הציבוריים בקמפוס. שום אסיפה ציונית לא יכלה להתקיים בלעדינו. אנחנו היינו המחסום בפני ניסיונות של סטודנטים אנטישמים או קומוניסטים, שמספרם לא היה מבוטל, לשבש את האסיפה. הסטודנטים היהודים מאירופה היו טובים מאתנו בספרות עברית ובתנ"ך, אך אנחנו יכולנו ללמד אותם פרק במסכת מכות. והגויים האנטישמים ידעו זאת ונזהרו. זה אשר לא ידע מתי להיזהר, קיבל מנה שלא שכח אותה בוודאי זמן רב. היה זה אחד מחברי הלהקה הקוזאקית ז'ארוב, להקה מפורסמת מאוד באותה תקופה, שהופיעה בליאז' בדרכה מפאריס לברלין. אחרי ההופעה באנו, קבוצת סטודנטים יהודים, למסעדה רוסית לטעום משהו. בכניסתנו הבחנו בקבוצה של חברי הלקה, שכבר היו שיכורים. אחד מהם פלט את המילה "ז'יד" בלי שהתכוון כלל אלי (בחזותי החיצונית לא נראיתי כיהודי ותמיד חשבו אותי לגוי). העלבון הוציא אותי מכלי ובלי לחשוב הרבה תפסתי בקבוק וודקה והנחתתי אותו על ראשו. פניו כוסו דם, המשטרה הוזעקה ואני הוחזקתי בכלא במשך הלילה. למחרת היום יצאו חברי הלהקה את העיר כשהם מוקפים משמר שוטרים. אותי שחררו וסגרו את התיק.
מדי שנה, בחג הפסח, היינו נוסעים לגנט לכינוס של כל הסטודנטים הארץ-ישראלים באירופה. הנסיעה לגנט והשהייה שם היוו חוויה נהדרת.
פעם החלטנו לעשות את הדרך מליאז' לגנט - מרחק של כ-180 קילומטרים - רכובים על אופניים. על האופניים תלינו שלטים: "תל-אביב - ליאז' - גנט". הגענו לגנט כששרירינו כואבים, אך היינו מלאי סיפוק. בגנט עצמה למדו כ-ארבעים-חמישים סטודנטים ארץ-ישראלים, ובפסח היו באים עוד כמה עשרות סטודנטים מערים אחרות באירופה. המפגש בגנט נועד לעריכת סדר פסח משותף לכל הארץ-ישראלים, אך היווה גם מוקד לפעילות חברתית ופוליטית. הסדר עצמו היה רחוק מלהיות על טהרת הכשרות. אמנם אכלנו מצות ושתינו ארבע כוסיות, אך נהנינו ממטעמי הגויים, כמו חסילונים ומעדנים אחרים. היו אלה ימים של ויכוחים אינסופיים ושל בילוי חברתי מהנה. הוויכוחים נסבו, במובן, סביב בעיות העם היהודי וארץ-ישראל.
באותה תקופה היו רבים מן הסטודנטים היהודים, והארץ-ישראלים בכלל זה, נגועים בנגע השמאלנות הקיצונית. נטייה זו לעבר השמאל, שפשתה כסרטן בקרב הציבור היהודי, נבעה מחוסר אמונה בעתידו של המפעל הציוני, אך הייתה גם תוצאה של המשיכה הטבעית, שנמשך אז כל צעיר וטוב, לאידיאולוגיה של השמאל. אני, כמי שמטבעו נוטה להשקפות החברתיות של השמאל, טענתי בוויכוחים שאין לראות במפלגה הרביזיוניסטית מפלגה "ימנית" במשמעות החברתית של המושג. המטרה היחידה שלנו, כך אמרתי, היא לסלק את הבריטים מן הארץ ולהקים בה מדינה יהודית. לאחר מכן ננהל בינינו ויכוח על דמותה של המדינה. אך לא רבים קיבלו את דעתי זו. בין הסטודנטים שלמדו בפאריס, היה גם ראובן בורשטיין, שלימים עברית את שמו לראובן ברקת והיה יו"ר הכנסת. הוא לא היה שמאלני, אלא איש הממסד המאורגן והממושמע של תנועת העבודה. עם קבוצתו של ברקת נמנה אברשה שכטרמן (שבהיותי בגנט התארחתי בדירתו). הוא נהג כך אולי מטעמים של כדאיות ואולי מתוך נטייה להיות מקורי. אני זוכר שבאחד הוויכוחים עם שכטרמן כמעט איבדתי את קולי מרוב צעקות ואמרתי לו: "אתה תוקע לנו סכין בגב".
מי שהיטיב לראות את הסכנה שאיימה על העם היהודי, הן מצד השמאל הקומוניסטי והן מצד הפאשיזם הנאצי, היה זאב ז'בוטינסקי. אנחנו, הסטודנטים הרביזיוניסטים, ידענו שאם ברצוננו להשפיע על ציבור הסטודנטים היהודים, לא נוכל לסמוך על כוח השכנוע שלנו ועלינו לארגן את בואו לליאז'. בתוקף תפקידי כיו"ר המפלגה הרביזיוניסטית בליאז', נטלתי על עצמי את ארגון האסיפה, הזכורה לי עד היום כחוויה מרגשת וכאירוע בעל משמעות היסטורית. הבאת ז'בוטינסקי לליאז' לא הייתה מבצע פשוט כל עיקר. ז'בוטינסקי הרבה לנאום במקומות רבים וניצל את הביקוש הרב לנאומיו כדי למלא את הקופה הריקה של המפלגה. לארגון נאומיו העסיק ז'בוטינסקי אמרגן מיוחד, יהודי רוסי שאני זוכר כי היה צולע. פניתי לאמרגן והוא הבהיר לי, כי עלינו להבטיח מראש את התשלום עבור הנאום. הסיכון היה גדול מדי בשביל דלפוני כמונו, אך החלטנו לסמוך על כוח המשיכה של ז'בוטינסקי, ושילמנו את הסכום הנדרש.
מסתבר שההימור היה כדאי. הצלחנו למכור את כל הכרטיסים לאולם בן 500 המקומות ששכרנו והיה לנו מספיק כסף כדי לממן את שהותו של ז'בוטינסקי במלון המפואר ביותר של ליאז', "הוטל דה סואד". מלון זה שכן ליד בית האופרה של ליאז', וכל אימת שהייתי בא לראות הצגת אופרה או לשמוע קונצרט, הייתי מסתכל במלון המפואר וחושב בלבי: כשאהיה עשיר, אתגורר במלון זה. (חלומי התגשם לאחר שנים רבות, אך לא בדרך שתיארתי לי בדמיוני. בסוף שנת 1947, בעת שעסקתי בענייני הרכש והרביתי לנסוע בין בלגיה לגרמניה, התגלגלתי ערב אחד לליאז' והחלטתי להגשים את חלום הנעורים. מה שנראה לי בנעוריי כמלון פאר נתגלה לי, שבע-עשרה שנה מאוחר יותר, כבניין עלוב, שברזיו חלודים ודולפים, קירותיו סדוקים ורצפתו עקומה. אני מניח שהמלון לא השתנה במידה רבה כל כך באותן השנים, רק המושגים שלי על פאר השתנו).
ז'בוטינסקי הגיע לליאז' כשהוא מצונן וקודח מחום. אך הוא לא ביטל את הופעתו והצליח, כתמיד, לחשמל את האווירה ולהקסים את קהל השומעים, שרובם לא היו רביזיוניסטים.
נושא ההרצאה של ז'בוטינסקי היה: "אין א צייט פון א סכנה מען שלאגט יידן". דהיינו: "בעת סכנה מכים יהודים". נאומו היה מלאכת מחשבת. השנה הייתה 1931, שנתיים לפני עליית היטלר לשלטון ושמונה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. ז'בוטינסקי לא חזה את המלחמה וגם לא את השואה - איש לא יכול היה לחזות דבר שגם לאחר שהתרחש היה סתום מהשגת אנוש. הוא לא חזה את תאי הגזים ואת מחנות המוות, אך הייתה לו תחושה כללית של השואה, המאיימת על העם היהודי, ובתחושה זו הצליח להדביק את שומעיו. הוא תיאר את ההתפשטות הבלתי נמנעת של האנטישמיות ואת המשברים הפוליטיים, הצפויים בעולם לנוכח המשבר הכלכלי הפוקד את רוב מדינות אירופה. הוא השווה את המצב לכדור שלג ההולך ומדרדר, הולך וגדל ומאיים לבלוע את כולנו. אין פתרון אחר, אמר, אלא ביציאה המונית של היהודים מארצות מגוריהם ובעלייה לארץ-ישראל. הוא קרא לכל אחד ואחד מן הנוכחים לעשות כל שביכולתו כדי לעלות ארצה - ברכב וברגל, עם רשיון ובלעדיו.
הקהל ישב במקומו כמהופנט, כשלפתע נשמעה קריאה מקצה האולם: "בוגד". האיש שהשמיע קריאה זו היה סטודנט, שהכרנוהו כחבר "השומר הצעיר". כמה מן הנוכחים ביקשו להשתיק את המפריע, אך ז'בוטינסקי אסר עליהם לפגוע בו וביקש להשיב לו.
כשנפסקה המהומה והקהל נשתתק, אמר ז'בוטינסקי בקול חלש, כמעט בלחישה: "נכון, אני בוגד. אני בוגד משום שעוד בנעוריי באתי להכרה שאני בן לעם מופלא - העם היהודי. אני בוגד משום שאני רואה, כי על העם המופלא הזה מאיימת סכנת כיליון. אני בוגד משום שבמקום לשבת ולשתוק, אני נושא את קולי ואומר לעם הזה - קום התנער והצל את עצמך. אני בוגד משום שהאמנתי ואני מאמין כי העם היהודי חייב להגן על עצמו בכוחו הוא. אני בוגד משום שניסיתי להגשים את אמונתי והקמתי את הגדודים העבריים, שהשתתפו בכיבוש הארץ. אני בוגד משום שארגנתי את ההגנה על ירושלים ועל חטא זה גורשתי מן הארץ, בלי יכולת לשוב אליה עוד. אני בוגד משום שהקמתי את בית"ר מתוך אמונה שזו הדרך להציל את העם היהודי מן האסון המתרגש ובא עליו".
עוד בטרם סיים ז'בוטינסקי לומר דברים אלה, פרץ הקהל כולו במחיאות כפיים סוערות ואליהם הצטרף גם אותו בחור מה"שומר הצעיר". זה היה כוחו של ז'בוטינסקי.
איני יכול לשפוט עד כמה השפיע נאומו של ז'בוטינסקי על אותם סטודנטים יהודים, ששמעו אותו. רובם הרי נספו בשואה משום שלא שעו לאזהרותיו. ההיסטוריה מלאה שאלות של מה היה קורה אילו. לא פעם אני שואל עצמי מה היה קורה אילו פרצה המלחמה העולמית שנתיים מאוחר יותר, והתשתית האנושית האדירה, שהניח ז'בוטינסקי במזרח אירופה, הייתה ממלאת את היעד שהציב לה. במקרה כזה היו אולי מצליחים לפרוץ ארצה מאות אלפי אנשים, אפילו בכוח הנשק, מבטלים בעצם נוכחותם בארץ את כל הספרים הלבנים למיניהם ומבטיחים לנו את המדינה בתקופה, שבה ניתן היה עדיין להציל את היהודים מן השואה.
כמה שנים לאחר הנאום בליאז' עשיתי כל שלאל ידי כדי להציל את מה שניתן להציל מאותה יהדות מפוארת שהייתה לנו באירופה. פעלתי במסגרת העלייה ה"בלתי לגאלית" שארגן האצ"ל, עליית "אף-על-פי", שהצליחה להביא ארצה כמה רבבות יהודים, ממש ברגע האחרון, לפני שהחלה האש הנאצית לאכול בבני עמנו.
|
|
|
|
|
