|
|
|
|
פרק 5 - פגישה ראשונה עם יאיר |
איני זוכר מי הפגיש אותי לראשונה עם אברהם ("יאיר") שטרן. קרוב לוודאי שהיה זה יוסף פעמוני, האיש שארגן את השירות הרפואי של הארגון הצבאי הלאומי והקים את קופת-חולים-לאומית. הרושם הראשון שהותיר בי יאיר היה של ג'נטלמן מושלם. הוא לבש חליפה כהה וחולצה לבנה, נעליו מצוחצחות, פניו מגולחות למשעי וכולו מגוהץ, כאילו עמד להצטלם לשבועון אופנה. יותר מלבושו המסודר הרשימו אותי השקט הנפשי שלו, תרבות הדיבור, האדיבות והקסם האישי. אך תוך דקות ספורות עמדתי על כך שמאחורי החזות המגוהצת והדיבור השקט מסתתר הר געש. האש שריצדה בעיניו, נחישות הרצון וההחלטה, התכליתיות שבכל דיבור, כל אלה רמזו כבר אז - הפגישה התקיימה בתחילת שנת 1936 - כיה איש הוא מהפכן חסר פשרות, שמוכן להקריב הכל למען המטרה.
פגישתנו הראשונה התקיימה במשרדי חברת "מענית", ברחוב נחלת בנימין. לא ידעתי אז בדיוק מיהו יאיר, אך נאמר לי כי הוא ממלא תפקיד חשוב בארגון ב' (הפלג שפרש מן ה"הגנה" ב-1931 והקים כעבור שש שנים את הארגון הצבאי הלאומי) וכי אפשר לסמוך עליו. יאיר דיבר בקיצור ובתכליתיות. הוא אמר לי, כי שמע על עסקי הקרקעות שאני קשור בהם ושאל אם אוכל להסדיר שיהודים בפולין, המבקשים לקנות קרקעות בארץ, ישלמו לי את הכסף שם - ובזלוטים. הארגון היה זקוק אז לכסף פולני, כדי לשלם תמורת נשק שנרכש שם. הרעיון שעמד מאחורי ההצעה היה שאני אקבל את הכסף מידי יהודים בפולין, אמסור אותו לנציגי הארגון שם, ובארץ אקבל את התמורה מידי הארגון בלירות מנדטוריות. בעניין ביטחונות, אמר לי יאיר, תוכל לפנות לדוד פנקס, שהיה אז מנהל בנק "המזרחי" בתל-אביב וחבר מועצת העירייה. נעניתי להצעה ברצון. מימוש הרעיון יכול היה לסייע לי למכור קרקע ליהודים, שבידיהם רק כסף פולני, ולחסוך את הסיכון הכרוך בהעברת כסף לארץ. לארגון תאפשר-העסקה לרכוש את הדרוש לו בפולין בזלוטים - וזאת תמורת לירות פלשתינאיות בשער גבוה - וליהנות מאשראי של חודש או חודשיים.
הבעתי, כמובן, נכונות לעזור וקבענו פגישה נוספת לעיבוד הפרטים. הפגישה השנייה התקיימה לאחר זמן מה במשרדו של אברהם תהומי, ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב. תהומי היה באותה תקופה מקפד ארגון ב', ואברהם שטרן שימש מזכירו ועוזרו. תהומי הוא האיש שבר, בשנת 1931, את המסגרות של "הישוב המאורגן" כשעמד בראש הפורשים מן ה"הגנה", אשר-הקימו את ארגון ב'. בעת שנפגשנו היה תהומי בשלבים אחרונים של שיבה אל ה"הגנה", תוך הפרה ברורה של הסכם, שהיה לו עם ז'בוטינסקי. אני לא ידעתי מאומה מכל זאת. זכורני רק שתהומי לא הרשים אותי. לא הייתה לו כאריזמה, והוא יצר סביבו אווירה חשאית, תיאטרלית ולא משכנעת.
תהומי אישר את עיקרי הפרטים של העסקה. המדובר היה בהעברת סכום השווה להערכתי לכ-80 עד 100 לירות שטרלינג. היו לי כמה לקוחות, יהודים פולניים, שביקשו לרכוש קרקעות בארץ, והעסקה יכלה, איפוא, להביא לתועלת לכל הצדדים.
קבעתי פגישה עם יאיר במלון "אירופייסקי" בוורשה, ויצאנו - צפירה ואני - לנסיעה המשותפת הראשונה שלנו מחוץ לגבולות הארץ. הדבר היה באוגוסט 1936. אני זוכר היטב את התאריך הואיל ובעת נסיעתנו התקיימה האולימפיאדה בברלין.
ורשה של 1936 הייתה "עיר ואם בישראל". בכל אשר פנית פגשת יהודים, והאידיש נשמעה בכל פינה. למדתי להוקיר ולאהוב את יהודי מזרח-אירופה בתקופת לימודי בליאז', אך הפעם היה זה מפגש ראשון עם יהדות מזרח-אירופה במקום, שבו חייתי במשך דורות. פגשתי יהודים לבושי קפוטות וחובשי שטריימלים, עניים מרודים, שמצאו פרנסתם בעסקי אוויר ובחנויות עלובות למכירת מסמרים משומשים. זה היה מפגש עם יהדות חמה, לבבית, שופעת אהבה. המלחמה נראתה עדיין רחוקה, אך היה ברור שהאדמה כבר בוערת מתחת לרגליים. היהודים חשו כעכברים במלכודת וחיפשו כל סדק כדי להימלט מן התופת המתקרבת. עם מי שלא דיברת, תמיד שמעת את המשפט: "איך יוצאים מכאן". לא יכולתי שלא להשוות את יחסם של יהודים אלה לארץ-ישראל ליחס שמצאתי אצל יהודי גרמניה. האחרונים נהגו להציג שורה של תנאים: האם האקלים בארץ-ישראל נוח; יש פרנסה כדי לקיים גם את הכלב; האם יש קונצרטים בארץ. ואילו כאן מצאתי יהודים, שהיו מוכנים לתת הכל ובלבד שתיקח אותם לארץ-ישראל. לא היה אפשר שלא להיזכר בנאומיו חוצבי הלהבות של ז'בוטינסקי - החל בנאום המרטיט בגימנסיה "הרצליה" וכלה בקריאתו הנואשת כמעט לסטודנטים בליאז' - לעזוב את אירופה ויהיה מה, לחסל את הגולה בטרם תחסל היא אותם. באותם ימים מעטים שעשיתי בוורשה, גמלה בלבי ההחלטה לעשות כל אשר לאל ידי כדי לסייע ליהודים אלה להינצל. ההזדמנות לכך באה ליד לאחר זמן לא רב.
בוורשה קיימתי שורה של פגישות עם יהודים, שהיו מעוניינים לרכוש קרקע בארץ, והצלחתי לארגן חלקית את העסקה, שיאיר ביקש ממני. הכסף הועבר לאיש הארגון בפולין ושימש לרכישת נשק. אך עד מהרה נתברר כי הסיכויים לארגן עסקות נוספות בהיקף גדול אינם מעודדים, ולאחר שהייה של כעשרה ימים בבירת פולין חזרנו ארצה.
עוד בפגישותינו בוורשה רמז לי יאיר, כי עם שובי ארצה הוא מייעד אותי לתפקידים, שעל מהותם לא הרחיב את הדיבור. כשחזרנו ארצה ציפיתי, איפוא, בכיליון עיניים לחידוש הקשר עמו. אך הוא פנה אלי רק כעבור תשעה חודשים, לאחר הפילוג שהתחולל באפריל 1937. בעקבות פנייה זו הפכתי לאיש ה"מעמד", כפי שקראנו אז לארגון הצבאי הלאומי, ותקופה חדשה נפתחה בחיי.
בתקופת ביניים זו, בין שובי מוורשה לבין הצטרפותי למחתרת, סערו הרוחות ב"ארגון ב'". מפקד הארגון, אברהם תהומי, וקבוצת מפקדים נאמנים לו, יזמו איחוד מחודש עם ה"הגנה". משמעותו של איחוד זה הייתה לקבל את מרות "המוסדות הלאומיים", שבהם שלטה מפא"י, לאמץ את הפילוסופיה של ה"הבלגה" ולוותר, למעשה, על כל מה שהתנועה הרביזיוניסטית האמינה בו והטיפה לו. נגד תוכנית זו נחלצו לפעולה מפקדים ואנשי שורה, שהבולטים בהם היו אברהם שטרן, שהיה מזכיר המפקדה; דוד רזיאל וחיים לובינסקי, ממפקדי הארגון בירושלים; משה רוזנברג, מן המפקדים בתל-אביב; חנוך קלעי ואהרון חייכמן, מן המושבים. בקרב אנשי השורה הופך כרוז, אשר אלי הגיע מאוחר יותר ואני בדיעבד הסכמתי עם כל מילה שהייתה כתובה בו. בכרוז (שיש הסבורים כי חובר בידי שטרן ורזיאל) נאמר בין היתר: "הרעיון והמטרה של האצ"ל בארץ-ישראל. שלשמם נוצר, היא האמונה שהמדינה העברית לא תוכל לקום בלי להישען על גוף צבאי לאומי בלתי תלוי… האצ"ל בא"י הועמד לאור המציאות הפוליטית, לפני ההכרעה בין היכנעות למרותן של הממשלה והסוכנות לבין נכונות להקרבה כפולה והסתכנות כפולה. חלק מחברינו, לא נמצאה בהם הנכונות הדרושה לתפקיד קשה זה, נכנע לסוכנות ועזב את המערכה. החלק הגדול והנאמן ממשיך בדרך שהתווה האצ"ל בא"י מיום היווסדו עד הנה…. העמדתו של האצ"ל תחת מרותה של הסוכנות, שהשמאל הוא בה שליט יחיד, פירושה הוא חיסול ארגוננו…. אנו מאמינים בייעודה של התנועה ובכוחה להקים מחדש את חייה עצמאות השלמה בגבולות ההיסטוריים של המדינה העברית".
מן הפילוג של 1937 נולד למעשה האצ"ל, ששבר את חרפת ההבלגה במלחמה בערבית, פרץ את שערי הארץ הנעולים (בארגון עליית "אף-על-פי") והרים את נס המרד בבריטים. אך חלפו עוד חודשים לא מעטים של זעזועים, מאבקים וכישלונות, עד שנתגבשה דרכו שלה ארגון. ראשון העומדים בראשו היה רוברט ביטקר, לשעבר נציב בית"ר בסין. מזכיר המטה שלו היה אברהם שטרן. דוד רזיאל היה אז מפקד הארגון בירושלים. ביטקר פוטר על-ידי ז'בוטינסקי לאחר שורה של כישלונות, שהאחרון בהם היה הוצאתו להורג של חבר הארגון, צבי פרנקל (הוא הוטבע בירקון על-ידי חבריו, לאחר שביקש להסגיר עצמו לבריטים. אלה שיזמו את הריגתו עשו זאת מחשש שיגלה סודות). במקום ביטקר בא משה רוזנברג, שגם הוא לא הצליח ביותר בתפקידו. הוא הדוח על-ידי ז'בוטינסקי, ובמקומו נתמנה כראש המפקדה דוד רזיאל, כשלצדו אברהם שטרן.
על כל האירועים הללו לא ידעתי, כמובן, בעת התרחשותם. הם הגיעו אלי טיפין-טיפין מאוחר יותר, לאחר שנרתמתי כל כולי לענייני הארגון. הצטרפותי כחבר לאצ"ל נעשתה בצורה לא שגרתית. הדרך המקובלת הייתה מלמטה למעלה. דהיינו: אחד מאנשי השורה מכיר אותך, לומד את השקפותיך, תוהה על קנקנך וממליץ עליך. ואז באים עמך בדברים, אתה מוזהר מגילוי סודות, עובר תקופת הכנה ובדיקה, ולבסוף בא טקס ההשבעה על תנ"ך ואקדח, שלאחריו "משורה ישחרר רק המוות". אני לא גוייסתי בדרך זו, אלא - אם ניתן לומר כך - בדרך הפוכה: מלמעלה למטה. האיש גייס אותי היה אברהם שטרן. רק חודשים ארוכים לאחר שכבר הייתי פעיל בארגון, נערכה ההשבעה הרשמית, הוענקה לי דרגת "סגן מפקד" וניתן לי כינוי מחתרתי - "מנשה". ההשבעה עצמה התקיימה בדירה ברחוב דיזנגוף, בביתו של יהודי יקר, סבא שפר קראנו לו. הוא היה איש כספים שלה ארגון וכינינו אותו "סבא" בשל היותו מבוגר מאתנו. ההשבעה נערכה ללא אקדח. באותה תקופה, כל מי שהחזיק אקדח התחייב בנפשו, ולא היה טעם בטורח של העברת הכלי מן ה"סליק" למקום ההשבעה ובחזרה, על כל הסיכון הכרוך בכך. בהשבעה נכחו שניים או שלושה אנשים, ביניהם יוסף קרמין, שהיה מפקדי הישיר בארגון.
יאיר פנה אלי באפריל או במאי 1937 - דהיינו, מייד לאחר הפילוג. באותה תקופה גרנו בדירה בשדרות ח"ן 36 בתל-אביב ויאיר התגורר עם רעייתו רוני לא הרחק מאתנו. הואיל והעניינים שביקש ממני לטפל בהם היו מורכבי םמכדי לדון בהם בפגישה חטופה, הוא הזמינני לביתו. כך הפכתי בן בית אצל מי שהבריטים הגדירו מאוחר יותר "טירוריסט מספר 1" של ארץ-ישראל, ובריטניה הגדולה הקציבה פרס עצום על ראשו. זמן מה לאחר מכן נתוודעתי, באמצעות יאיר, גם אל דוד רזיאל וגם אצלו ואצל רעייתו, שושנה, הפכתי בן בית. שכנות זו הפכה את ביתנו לחוליית קישור בין הפעילים לבין יאיר. שליחים היו באים אלינו, מוסרים חומר, ואני הייתי מעבירו ליאיר. באותה דרך העביר גם יאיר הוראות לפקודיו. אחד השליחים שפקד את ביתנו לעיתים קרובות באותה תקופה היה יצחק ברמן, לימים כיהן כיו"ר הכנסת.
עוד בטרם הפכתי להיות חבר רשמי של הארגון הצבאי הלאומי הייתי יוצא ובא בביתם של שני ראשי הארגון, שעה שחברים ותיקים רבי - מעש ורבי - זכויות לא זכו להכיר מקרוב את מנהיגיהם הנערצים. מצב זה יש בו אולי, כדי להסביר את אווירת הקנאה והחשדנות כלפי מצד כמה חברים מן השורה. יש בכך, גם כדי להסביר את העלילה שנולדה מאוחר יותר ואשר עליה עוד אספר בהרחבה.
הרקע לעניין שמצאו בי שני אישים גדולים אלה, אשר זכיתי להיות במחציתם, נעוץ באופי המיוחד של התקופה. לא היו אלה עדיין ימי מלחמת - החורמה בבריטים, (שבה החל יאיר שנתיים מאוחר יותר, עם הפילוג מן האצ"ל והקמת הלח"י, ואשר בה המשיך בגין ב-1944). עיקר המאמץ הצבאי של האצ"ל באותה תקופה הופנה אל עבר המגזר הערבי. המאבק בבריטים נשא בחלקו אופי מדיני ובחלקו אופי של משחק חתול ועכבר בגבול המותר והאסור. הבריטים חיפשו נשק והמחתרת הסתירה אותו. הבריטים סגרו את שערי הארץ והאצ"ל פרץ אותם. זו הייתה במידה רבה מלחמת מוחות. רק על רקע זה אשפר להסביר העובדה, שמפקדו הראשי של הארגון הצבאי הלאומי, שהיה לכאורה אויב השלטון, גייס עצמו לפעולה בעיראק בשירותו של אותו שלטון.
יאיר ורזיאל לא היו זקוקים לי, אפוא, כחייל מן השורה. לא עברתי שום קורס בארגון ולא השתמשתי בנשק. הם היו זקוקים לי באותם תחומים עדינים שעל גבול המותר והאסור, במשחק הכוחות שניהלה המחתרת עם הבריטים. יאיר העריך שבמשחק זה אוכל לתרום תרומה חשובה - בזכות קשרי המסועפים - ובדיעבד נתברר שזו הערכה נכונה.
על תפקידי בארגון באותה תקופה אני יכול לומר, שהיה לי מעמד של מעין "כבאי שריפות". אם היה צורך לשחרר עציר, אם נזקקו לדרכונים מזויפים, אם נדרשה הברחת אישים או חומר סודי לחוץ לארץ - בכל אלה ידעו שאני הכתובת. הגיעו הדברים לידי כך שנתבקשתי לארגן ישיבת מפקדה של האצ"ל בתוך מחנה המעצר בסרפנד. בישיבה השתתפו חלק מחברי המטה, שהיו עצורים על-ידי הבריטים באותו מחנה, ואחרים היו חופשים ונכנסו למחנה לצורך הישיבה.
אפיזודה אופיינית לתפקידים שהוטלו עלי, לדרכי המאבק ולאווירת אותה תקופה קשורה בקונסול הפולני בתל-אביב. הלה סייע רבות למחתרת במתן ויזות לאנשים, במציאת נתיבים להברחת אנשים ונשק ועוד. הוא לא עשה זאת חינם. הייתה לו דירה פרטית בתל-אביב, שהאצ"ל שילם בעד החזקתה. הוא קיבל מתנות שונות, החל ביצירות פיסול שהיו חביבות עליו וכלה במכונית. המכונית, שהענקנו לו תמורת שירותיו, הייתה מדגם "פיאט". יש לזכור שהמדובר בתקופת מלחמה, שבה לא היה אפשר לרכוש מכוניות חדשות, והמשומשות היו מוצר נדיר ומבוקש. אני לא הכרתי את הקונסול ולא היה לי כל קשר עמו, אך טיפלתי בעניין המכונית לפי בקשתו של דוד רזיאל. רכשתי אותה מידי סוחר תל-אביבי, מסרתיה למוסך לשיפוץ כללי ודאגתי שתגיע לידי הקונסול בדרך שתיראה כשרה למהדרין. ניתן, כמובן, לשאול מדוע צריך מפקדו הראשי של הארגון הצבאי הלאומי לטפל במתת שוחד, ומדוע נזקק לעזרתי בכך. התשובה לשאלה זו נעוצה באופי העדין של עניין זה ועניינים אחרים, שנתבקשתי לטפל בהם. לא היה זה שוחד לאדם שולי. כל טעות הייתה עלולה לגרום לנזק חמור, והיה צורך בטיפול ברמה הגבוהה ביותר ובאמינות שאין לפקפק בה. אגב, לימים נתברר כי הקונסול שירת לא רק אותנו, אלא גם את המודיעין הבריטי. כל מידע שהגיע אליו - מכר לבריטים. יוסף קרמין סיפר לי, כי שמע מפי ד"ר ויליאם פרל, איש הרביזיוניסטים מווינה, כי בעת ביקורו במשרד-הפנים הבריטי בלונדון, מצא שם פרטים מלאים כל פעילותו של קרמין ועל כל אוניות - המעפילים שטיפל בהן. מידע זה הגיע לבריטים, ללא ספק, מאותו קונסול.
אפיזודה אחרת, הקשורה ביעקב מרידור, אירעה בתקופה מאוחרת יותר, וגם בה יש כדי להאיר צד מסוים של פעילותי. מספר מרידור בעדותו לספר זה: "במארס 1939 היה עלי לצאת לפולין, כדי להשתתף שם בקורס, שארגן הצבא הפולני עבור 26 מפקדים של אצ"ל מארץ- ישראל. הייתי אז מפקד פתח-תקווה. האצ"ל השיג למעני דרכון פלשתינאי על שמו של יואל זהבי, ובשירות הידיעות שלנו החליפו תמונתו של זהבי בתמונה שלי. אותו זהבי היה חבר אצ"ל מפתח - תקווה, שהרבה לנסוע לחו"ל, לשאת שם בחורות יהודיות בנשואים פיקטיביים ולהביאן ארצה. עמדתי להפליג באונייה מחיפה והיה בידי כרטיס נסיעה. אפרים אילין לקח אותי במכוניתו מרמת-גן לנמל. לפני הכניסה לנמל אמר לי לחכות לו, והוא עצמו נכנס לנמל. בשובו אמר לי: "לא בא בחשבון שתנסה לעלות לאונייה. הקצין שאותו אני מכיר לא נמצא היום בנמל". חזרתי כלעומת שבאתי והחמצתי את ההפלגה. כעבור זמן קצר יצאתי את הארץ בדרך האוויר. המראתי לאתונה במטוס איטלקי ומשם לפולין במטוס פולני. בחודש יולי, לאחר שהסתיים הקורס, חזרתי ארצה באונייה 'בסרביה'. כשהגיעה האונייה לתל-אביב, התכוונתי לרדת ממנה, אבל הוגנב אלי פתק, שבו נאמר: 'אל תרד לתל-אביב, תמשיך לחיפה'. חשבתי שבחיפה נעשו סידורים כדי להוציא אותי בשלום מן הנמל. כשהגיעה האונייה לחיפה והנוסעים התחילו לרדת, לא ידעתי כיצד לנהוג. איש לא בא אלי. חיכיתי עד שכל הנוסעים האחרים עזבו את האונייה - ועדיין לא קרה דבר. בלית ברירה ניגשתי לבסוף לסרג'נט המשטרה הבריטי, שערך את ביקורת הדרכונים באונייה. הוא נטל מידי את הדרכון, הסתכל בו, אחר כך התבונן בי ואמר: 'אני מחכה לך'. הוא לקח את הדרכון שלי. הכניס אותו לכיסו וירד מהאונייה. אחרי חצי שעה בערך הוא חזר מיוזע כולו. לבי פעם בחוזקה וחשבתי לעצמי: זהו זה - אני אסור. זה הסוף. אבל הוא הושיט לי את הדרכון ואמר: 'זה בסדר, אתה יכול לרדת'. תיארתי לעצמי כמה כסף שילמו לאותו בריטי בשביל ה'זה בסדר'. הנחתי שאילין הוא שארגן את העניין ובירכתי אותו בלבי".
חוקי המשחק נגד הבריטים השתנו מתקופה לתקופה ומנושא לנושא. בנושאים שלא לחצו להם על היבלת העדיפו לפעמים הבריטים להעלים עין. אך בנושאים רגישים, הם הטילו את מלוא כובד משקלם. כזה היה נושא העלייה, שבו טיפלתי בזכותה הקשרים שפיתחתי דווקא עם אדם בדרג נמוך, סרג'נט דייוויס, ממשמר החופים הבריטי, שעליו אספר בפרק הבא.
הצורך בפריצת שערי הארץ הנעולים התעורר בשנת 1930, בעקבות פרסום "הספר הלבן" של פאספילד. הבריטים עדיין לא נעלו את שערי הארץ, אך קבעו כי העלייה תהייה נתונה לפיקוח, כדי למנוע כניסתם של "אנשים בלתי רצויים" ועל מנת לצמצם את מספר העולים בהתאם לשיקולים כלכליים ואחרים. במארס 1932 פרסם ז'בוטינסקי ב"חזית העם" את מאמרו המפורסם "אבאנטוריזם", שבו קרא למאבק מדיני ב"ספר הלבן" ובאיסוריו. "אילו הייתי צעיר" - כתב אז ראש בית"ר - "הייתי אולי מתחיל בשיטה חדשה של תעמולה, שסמלה צפצפה. כן, צפצפה פשוטה מפח, שאין מחירה עולה על גרושים ספורים, וסיסמתה של תעמולה זו הייתה תצפצפו על חוקיהם ועל איסוריהם. בריטניה איבדה את הזכות לתבוע יחס כלשהו של כבוד מוסרי לתחיקה בארץ-ישראל… כל פעולה נגד חוקיו של שלטון זה היא צו המוסר בכל מקום הניתן לפגיעה. בכל הזדמנות שאפשר לצפצף עליהם - יש למהר ולעשות זאת, למען לא יהיה מאוחר".
שבע שנים לאחר מכן, ב-5 במאי 1939, פרסם ז'בוטינסקי מאמר ב"המשקיף", שנשא את הכותרת "ספורט לאומי". במאמר זה, שנכתב על סף השואה, זמן קצר לפני מותו, אומר ז'בוטינסקי: "הספורט הלאומי היהודי עוזר לפרוץ מחסום, העומד בדרכם של מיליוני לבבות רעבים. הוא עוזר להמון בלי בית לזכות במולדת לעצמו ולעשות את ההמון לאומה. הספורט שלנו רציני, רצינותו קדושה".
בית"רים רבים נענו לקריאתו של ז'בוטינסקי, צפצפו על "הספר הלבן" והחלו עוסקים ב"ספורט הלאומי" של ההעפלה עוד בראשית שנות השלושים. לבית"רים הייתה סיבה מיוחדת לעסוק ב"ספורט" הזה. שכן, שערי הערץ ננעלו בפניהם לא רק בגלל "הספר הלבן", אלא גם בשל היחס המפלה של מוסדות הישוב, שבידיהם היה המונופול של חלוקת ה"סרטיפיקטים" - רשיונות העלייה לארץ. כך, למשל, אני מוצא במחקרים על אותה תקופה, שבשנים 1932-1933 עלו ארצה רק 246 בית"רים, הואיל ולבית"ר הוקצו באותה שנה 155 סרטיפיקטים בלבד (כל סרטיפיקט נוצל, אם אפשר-היה, להבאת שני אנשים - על-ידי נישואים פיקטיביים). בתגובה על האפליה בחלוקת הסרטיפיקטים, פרסם שלטון בית"ר, ב-27 בפברואר 1934, פקודה להחרמת הקרנות הלאומיות.
תחילה נשאה העפלה ארצה אופי של הסתננות יחידים. אך אט-אט היא הלכה והתארגנה. האונייה הראשונה של התנועה הלאומית, שפרצה את ההסגר הבריטי, הייתה "וילוס", אשר-הגיעה לחופי תל-אביב, סמוך לשפך הירקון, באוגוסט 1934 כשעל סיפונה 117 מעפילים. מאה מבין המעפילים הצליחו לרדת בסיועם של המתרחצים שהיו על החוף. ל-17 לא שיחק המזל. הם נתפסו בידי הבריטים, הושמו בכלא ונשלחו ליוון.
לא ייאמן - אבל ההתנגדות לעלייה "בלתי חוקית" זו באה לא רק מצד הבריטים, אלא גם מצד "הנהגת הישוב", מפלגות הפועלים ומוסדות ההסתדרות. היא באה לביטוי באי מתן סיוע לכל פעולה הקשורה בעלייה ה"בלתי לגאלית" ואף בהשמעת אזהרות כלפי כל העוסקים בהעפלה והמסייעים להם. אך התנגדות זו לא הרתיעה את הבית"רים, שהמשיכו ללא ליאות במבצעי ההעפלה. מאמציהם הלכו וגברו ככל שנתברר כי הר הגעש של מלחמת העולם השנייה עומד לפרוץ ולבלוע את הכל.
מאמצי העפלה קיבלו תנופה עצומה כאשר נרתם הארגון הצבאי הלאומי למבצע. בתקופה שבין מארס 1937 (כשאל חוף חיפה הגיעה האונייה "אף-על-פי") ליוני 1940 (עם בואה של "ליברטאד" אל חוף חיפה) ארגן האצ"ל את הבאתן של יותר מ-20 אוניות, שהצילו אלפי עולים מן התופת. לי נתגלגלה הזכות ליטול חלק לא מבוטל במבצע אדיר זה ולתרום לו את תרומתי הצנועה.
בטרם אספר את סיפורי שלי, אביא כאן את עדויותיהם של שני אנשים, שהיו ממונים עלי בענייני העלייה - משה חסון, שהיה מפקד האצ"ל בנתניה, ויוסף קרמין, שלזכותו ניתן לזקוף הצלתם של רבבות יהודים מן התופת הנאצית. קרמין הוא מן החיילים האלמונים של האצ"ל, שבשל צניעותם לא זכה פעלם להערכה הראויה בספרות התקופה.
מספר קרמין, בעדותו: "יאיר הוא שערך היכרות ביני לבין אפרים אילין. הדבר היה ב-1937. נפגשנו במשרד קטן, שהיה שייך לאילין, בפינת הרחובות לילינבלום והרצל, ליד קפה 'שור'… התפקיד שהוטל אז עלי ועל אילין היה לעקוב אחר ידיעות על מאסרים. אני הייתי מפקד אגף המטה ובתוקף תפקידי זה קיבלתי אמנם ידיעות מן המש"י (שירות הידיעות של האצ"ל), אבל היו דברים שהייתי חייב לדעת ולטפל בהם מחוץ לנוהל המקובל. באותה תקופה עדיין לא נהג האצ"ל להפוך את המשפטים לאנשיו, שנפלו בידי הבריטים, לבמות פומביות למלחמה המדינית. כשנעצרו אנשים, נעשה כל מאמץ לשחררם או להקל בדינם - אם באמצעות שוחד, אם על-ידי לחצים, אם בדרך של ארגון הגנה משפטית.
"אבל עד מהרה הוטלה עלי משימה חשובה הרבה יותר - פריצת שערי הארץ. המבצע הזה היה קשה ומורכב. בתקופה הראשונה, כשהיהודים עדיין לא היו מודעים לכך שהקרקע בוערת תחת רגליהם, היינו צריכים לשכנע אותם לבוא. ליתר דיוק: לשכנע את ההורים לאפשר לילדיהם לצאת. אני זוכר שפעם ביקרתי בבית משפחה חרדית בוורשה. האם אמרה לי אז: 'אתם אנשים משונים. אתם לא מבקשים כסף, אלא רק את הילדים שלנו'. השבתי לה: 'גבירתי, כסף יש לאנשים אחרים, לא לכם. מה שאנחנו רוצים זה רק להציל את ילדיכם'.
"את העולים היה עלינו להעביר מפולין, שם הייתה עיקר העתודה שלנו, אל יאסין, נמל דייגים קטן לחופי הים השחור, המרוחק כמה קילומטרים מקונסטאנצה. (בקונסטאנצה עצמה נמנעו מלפעול משום שהיו בה מרגלים בריטים רבים). היה צורך לארגן את העברת היהודים ליאסין ברכבות, תוך תיאום מלא עם מועדי יציאת האוניות. אסור היה שיתרכזו אנשים רבים מדי במקום אחד - הדבר עורר תשומת לב, ושלטונות רומניה היו עלולים לסכל את תוכניותינו. היה עלינו לחשוב כל העת איך לתחבל תחבולות ולמנוע את הכשלת המבצע בעודו באיבו. כך, למשל, כשהעברנו פעם את הבית"רים דרך טריאסט, הלבשנו אותה במדים פאשיסטיים של אנשי מוסוליני. הקהל, שחזה בהם בעוברם בחוצות העיר, קידם אותם במחיאות כפיים. פעם אפילו חכרנו שני איים יווניים מידי משרד-הפנים היווני, כדי שישמשו כבסיסי מעבר ונקודות ריכוז לעולים. כל הזמן היה עלינו להיזהר ממרגלים וממלשינים ולחפש אנשים שיסייעו לנו. בין השאר, נעזרנו במי שהיה קונסול כבוד של ספרד הרפובליקנית ביוון. היינו ביחסים כה קרובים עמו עד שבאחד הימים הזמין אותי להתגורר בביתו, הואיל והשהייה במלון הייתה מסוכנת, בגלל האזנה לטלפונים. (פעם שוחחתי בטלפון עם יצחק שרשבסקי ששהה בוורשה. כדי שלא יבינו את שיחתנו, דיברתי עמו ערבית ולפתע עלה מאזין אלמוני על הקו והורה לנו שלא נדבר בשפה בלתי מובנת). אותו קונסול כבוד היה בעל חברת אוניות, שעסקה בין היתר בהברחת נשק לספרד והוא עזר לנו רבות.
"הבעיה הקשה מכל הייתה כיצד להעלות את העולים אל החוף ולהביאם למקום מבטחים. תרנו את כל חופי הארץ בחיפוש אחר מקום מתאים להורדת האנשים. תחילה הורדנו את העולים בחוף שבין טנטורה לבין קיסריה הערבית. באזור הזה יש שלושה איים קטנים, שאפשר-היה להעביר ביניהם סירות קטנות בלי שיבחינו בהן. אך בעיה אחרת התעוררה - החוף היה רחוק מכל מקום ישוב יהודי. היה צריך להצעיד את העולים עד בנימינה, וכשמדובר במספר גדול של אנשים, לעיתים עד 400 בלילה אחד, הייתה צעדה זו אורכת שעתיים ויותר. זמן מה ניסינו להוריד עולים גם בחוף נהריה, אך שם הגבירו הבריטים את השמירה, משום שבמקום שהתה פלוגת בית"ר. לבסוף עברנו לחוף נתניה, שהיו בו תנאים טובים - הן מבחינת הנתונים הפיסיים של החוף והן מבחינת העורף של האוכלוסייה. בנתניה פעלה אגודת יורדי הים 'זבולון', שחבריה היו אנשי אצ"ל ובראשה עמד אלימלך לבל. כל אימת שהזדקקנו לעזרה, אפשר-היה לגייסם מייד. הם - ויהודים טובים אחרים מנתניה - נענו לכל קריאה, נכנסו לים עד הצוואר והעמיסו את העולים על גבם. לאחר מכן היו מפזרים את העולים בפרדסים, בבתי אריזה ובבתי קולנוע, שם נשארו עד הבוקר (שכן בלילות היה עוצר, והתנועה בכבישים הייתה אסורה). פעם הצליחו הבריטים לעצור בחוף נתניה כמה עשרות עולים, שירדו מאחת האוניות. הם הועברו למשטרת בית ליד, אך עד שהגיעו למשטרה כבר תפסו תושבים מקומיים, תימנים ברובם, את מקומם של העולים. בחקירה שנערכה בבוקר נתברר כי כל העצורים הם תושבים ותיקים והבריטים נאלצו, כמובן, לשחררם. הבריטים הטילו הסגר על חופיה ארץ באמצעים שונים - מגדלי פיקוח, סיורים רגליים וממונעים לאורך החופים וכן ספינות משמר. המפקד של ספינות אלה היה סרג'נט דייוויס, שעל אפרים אילין הוטל לעמוד עמו בקשרים, כדי למנוע תפיסת אוניות מעפילים. כאן חולל אפרים ממש נפלאות".
ומשה חסון אומר בעדותו: "בתוקף תפקידי כמפקד נתניה, ואחר כך גם כמזכיר המטה, הייתי אחראי לקליטת המעפילים, שהגיעו לחוף נתניה. בנושא זה נעזרתי רבות באילין. הייתי אתו בקשר ומיומי. תפקידו היה 'לנטרל' את משמר החופים הבריטי בלילות, שבהם אמורה הייתה להגיע אוניית מעפילים. היו לו קשרים מצויינים עם ראשי הבולשת והוא היה משחד אותם. אני עצמי הייתי מעביר לו מדי פעם את הכסף. מדובר היה בתשלומים של 50 לירות ארץ-ישראליות. הוא היה דואג לכך שכאשר תגיע אוניית מעפילים, משמר החופים פשוט לא יהיה פעיל. אני זוכר שפעם אחת התקרבה אונייה לחוף נתניה ובעיר נמצאו שוטרים וחיילים בריטיים רבים. היה חשש שהמעפילים ייתפשו הואיל וקצינים וחיילים רבים ישבו אז בבית הקפה 'יקיר', בקרבת שפת הים. אילין טיכס עצה: הוא ניגש לפסנתר והחל פורט עליו נעימות, שהבריטים אהבו לשמוע. הנגינה שלו הלהיבה אותם והם ממש יצאו מגדרם ופתחו בריקודים. כך ניתנה לנו אפשרות לפעול באופן חופשי, להוריד את המעפילים אל החוף ולפזר אותם ללא הפרעה. כל אותה עת ניגן אילין בבית הקפה, לשמחתם הרבה של הבריטים".
|
|
|
|
|
