|
|
|
לאחר שהחלה זרימה סדירה של כותנה מאלכסנדריה שבמצרים לאיטליה, דרך נמל חיפה, הייתי חייב לשוב לאיטליה, כדי להכין את התשתית המנהלית והארגונית להמשך העבודה. המדובר היה בעסקה בהיקף עצום - כשמונה מיליון קילוגרם כותנה בשנה, שצריך היה לעבדם ולהופכם לכשישה מיליון קילוגרם חוטים מסוגים שונים, ואת אלה לשווק לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.
יצאתי מהארץ ב-27 במארס 1946, במטוס של חברת התעופה הבריטית. לא הייתה עדיין תעבורה אווירית סדירה לאירופה, והחברה הפעילה קו של מטוסים ימיים, מדרום-אפריקה ללונדון, דרך ארץ-ישראל ומצרים. מטוסי קו זה היו נוחתים בים המלח וממריאים משם לקהיר. בהיעדר אמצעים לניווט לילה, נערכו הטיסות לאור היום בלבד, ומובן שלא היה אפשר לחלום על לוח טיסות סדיר. איחור של יום-יומיים בהמראה נחשב לנורמה מקובלת ונאלצתי להמתין לבואו של המטוס במשך יומיים וחצי במלון, בקליה שעל שפת ים המלח. בקהיר קיימתי כמה פגישות עם ספקי הכותנה שלי, ולאחר שלושה ימים, ב-31 במארס 1946, המראתי לרומא במטוס "דקוטה" של ה-R.A.F. TRANSPORT COMMAND, שבו הייתה לי זכות טיסה, תודות להמלצה של ה-MINISTRY OF STATE.
המטוס היה מלא מפה לפה. רוב הנוסעים היו קציני צבא גבוהים, והאזרח היחיד מלבדי היה תעשיין של מוצרי גומי, שקיבל כמוני מעמד מועדף. במטוס לא היו תנאי נוחות מינימליים, וישבנו על ספסלים קשים. המראנו משדה אל-מאזה בקהיר, וכשעה לאחר ההמראה הבטתי מבעד לחלון ומעי התהפכו בקרבי - מן המנוע השמאלי של המטוס עלו לשונות אש. אחד הטייסים יצא מתאו כדי להתבונן דרך ה חלון במנוע הבוער, ועל פניו ניתן היה להבחין שמצבנו איננו מעודד. קצינים של חיל האוויר, שישנו על רצפת המטוס בתוך שקי שינה, התעוררו, הסתכלו במנוע - וגם הם נראו מודאגים. לאחר כמה דקות יצא קברניט המטוס ובארשת פנים רגועה פנה אלינו בקול שקט: נא להדק את ה חגורות, יש לנו בעיות עם המנוע השמאלי, ייתכן שנצטרך לנחות נחיתת אונס. כולם הידקו את החגורות. לא הייתה פאניקה, אך איש לא פצה פיו. הקברניט יצא מדי פעם מתאו ודיווח לנו על המצב: הפסקנו את פעולת המנוע הבוער כדי למנוע את התפוצצותו, אנחנו מאבדים מהירות וגובה, אך מקווים שנמצא מקום מתאים לנחיתת אונס, על החוף או בים. אנו נמצאים בקשר מתמיד עם שדה התעופה אל-אדם שבטוברוק - והם יודעים בדיוק היכן אנו נמצאים. אם ננחת בים, תוכלו להיות רגועים, המטוס אטום למים וימשיך לצוף כשעתיים-שלוש. עד אז יגיעו אלינו צוותי הצלה.
האירועים חלפו בזה אחר זה במהירות הבזק, ולא היה זמן להגיד אפילו "שמע ישראל". אז באה ההודעה האחרונה: אנחנו נוחתים.
זעזוע הנחיתה זכור לי כמכה איומה. חשתי כאילו כל עצמותיי מתפרקות. מיששתי את איבריי, ולמזלי נתברר לי שאף כי ספגתי כמה חבטות הגונות, נשארתי שלם. רוב הנוסעים לא נפגעו, ורק אחד מאנשי הצוות, נדמה לי שזה היה האלחוטן, נפצע בראש ודם רב זב ממנו. יתר אנשי הצוות מיהרו לארגן את פעולות הפינוי וההצלה. הם הרחיקו אותנו מן המטוס, התיזו חומרים מונעי אש וארגנו את הנוסעים, בהמתנה לצוותי הסיוע הרפואי.
באזור המדברי, שבו נחתנו, שרר קור כלבים. ישבנו מכורבלים, צמודים איש לרעהו בניסיון להתחמם מעט. כשזרחה השמש, נתגלה לפנינו אחד המראות היפים שראיתי בחיי. כדור-אש אדום ענק הגיח מן האופק המדברי, חימם את עצמותינו הקפואות והתיז סביבו ים של קרני זהב. אותה שעה נראתה שיירה של משאיות צבאיות, שפילסה דרך לעברנו בתוך ים החולות. בשיירה היה צוות חילוץ והצלה, שטיפל בנו במהירות וביעילות. הם הביאו עמם חלב חם בתרמוסים, שמיכות, מזון ואספקה אחרת. הרופאים והחובשים - רובם שבויים גרמניים - הזריקו לנו זריקות הרגעה, טיפלו באלחוטן הפצוע ובתוך זמן קצר הוסענו לבית חולים באל-אדם. כאן נבדקנו מכף רגל ועד ראש, שוב קיבלנו זריקות הרגעה ושקענו בתרדמה עמוקה. כשהתעוררתי, לאחר 24 שעות או יותר, הכל כבר היה מוכן לתזוזה. הועלינו על מטוס אחר של חיל האוויר הבריטי, ותוך כמה שעות נחתנו במאלטה, ומשם המראנו לנאפולי ולרומא. לימים שאלתי את שייקה דן איך חש כאשר צנח מן המטוס אל תוך התהום, כשיצא עם הצנחנים העבריים מארץ-ישראל להחיש עזרה ליהודי אירופה. הוא השיב לי, כי לפני הצניחה חש פחד, אך לאחר מכן הייתה לו הרגשה מעורבת - ריכוז חושים מקסימלי בד-בבד עם אדישות גמורה. כך גם חשתי אני באותם רגעים איומים, שבהם נדמה היה שהמטוס מתרסק, והמוות נראה ממש מול העיניים.
כשהגעתי לרומא, מיהרתי להתקשר בטלפון אל שותפי גולדשטיין (שנשאר במילאנו מאז ביקורנו הראשון, כדי להמשיך לטפל בעניינים). מדבריו הקצרים הבינותי שיש לא מעט בעיות סביב מימוש העסקה. הספינה הראשונה, "אלה-א-דין", הגיעה כשבועיים לפני בואי - באיחור של שמונים יום מן המתוכנן. הספינה השנייה, "דורה", בפיקודו של רב החובל ג'וקי אפשטיין מחיפה, הייתה בדרך. התקלה עם הספינה הראשונה עברה איכשהו בשלום. רב החובל נעצר בידי המשטרה והועמד לדין על גניבה (כפי שסיפרתי כבר, הוא מכר כשליש ממטען הספינה בין איי יוון ובספר האונייה רשם כאילו נאלץ להשליך את המטען שעל הסיפון בגלל סערה). המטוויות האיטלקיות לא ניצלו את האיחור במועד האספקה כדי להסתלק מן החוזה וקלטו את הכותנה, שהביאה האונייה בהתאם לתנאים המוסכמים.
אך נתברר, כי המעמד החוקי שלנו באיטליה מפוקפק למדי. החוזה נחתם כשאיטליה הייתה נתונה עדיין תחת משטר של כיבוש. על חוזה כזה, בין אזרחים איטלקיים לבין אזרחים זרים, חלו עשרות סייגים משפטיים וביורוקרטיים. צמצום משטר הכיבוש והרחבת היקף האוטונומיה, שניתנה לשלטונות האיטלקיים, לא שיפרו את המצב. איטליה ידועה כמבוך ביורוקרטי איום, שלעומתו יכולה אפילו הביורוקרטיה הישראלית להיחשב לשיא היעילות. מניסיוני רב השנים אני יכול לומר שאולי רק הביורוקרטיה בבורמה יכולה להידמות לזו של איטליה.
איטליה היא ארץ מרובת בעיות, אך האיטלקים גם מומחים מאין כמותם לפתור את הבעיות שהם יוצרים. בצד הביורוקרטיה האיטלקית צמחה במרוצת השנים שדולה יעילה מאוד. בעברית היינו קרואים לשתדלנים הללו "מאכערים". רובם יושבים ברומא, מחזיקים במשרדים מפוארים ויודעים לסדר עניינים. באמצעות שתדלן אחד כזה, שידע להפעיל את השפעת הוותיקן, השגתי את רוב הרשיונות שהיו נחוצים לנו. הוא הסדיר זאת תוך זמן קצר, בעוד ההליכים הרגילים להשגת אותם רשיונות נמשכים חודשים. אותו שתדלן סייע לי מאוחר יותר בהשגת רשיונות הייצוא ל"סירות יוחאי", שבאמצעותן טובעו ב-1948 שתי אוניות מלחמה מצריות, ביניהן אוניית הדגל של הצי המצרי.
כדי להקל על פעילותנו, הקמנו חברה במילאנו, "סוסקום" היה שמה, שבאמצעותה ביצענו את רוב פעולות הייבוא והייצוא. שותפנו בחברה היה קארלו רומאנו, גיסו של ראש ממשלת איטליה דאז, דה-גאספרי. אט-אט הלכו עסקינו והסתעפו וקשרינו עם חוגי התעשייה והעסקים העמיקו. קיבלנו את סוכנות "פיאט" למזרח התיכון וכן את סוכנות חברת הספנות "אדריאטיקה". בעוד שהסוכנות הראשונה הייתה בעלת ערך כלכלי רב, הייתה הסוכנות של חברת האוניות יותר עניין של יוקרה ומעמד מאשר עסק. חברת "אדריאטיקה", שנמנתה לפני המלחמה עם שלוש חברותה ספנות הגדולות באיטליה, איבדה את כל אוניותיה במלחמה - רובן טובע והיתר הוחרם בידי היוגוסלבים.
האונייה הראשונה של "אדריאטיקה" שהופעלה לאחר המלחמה הייתה "מאריה ויקטוריה". היא העבירה את מטעני הכותנה שלי ממצרים לאיטליה ואת מטעני החוטים לחיפה. ניהול משרדי הסוכנות, בחיפה וביפו, עלו בכסף רב ובקושי כיסו את הוצאות האחזקה. אך הקשרים שהיו לי תודות לסוכנות זו, הועילו מאוד מאוחר יותר בענייני הרכש. את הסוכנות של ה"אדריאטיקה" קיבלתי מידי נשיא החברה, קומנדנטה פרמודה - אדם אציל נפש, בן לאחת המשפחות המיוחסות בטריאסט, אשר לה מסורת ימית בת דורות. היחסים החמים ששררו בינינו סייעו לנו בפעולות רבות של הרכש, ובלעדיהם ייתכן שלא הייתי מצליח לארגן את כל הקשור באניית הנשק "נורה".
כאלה היו גם היחסים שלי עם משפחת סוכני האוניות ועמילי המכס, בעלי חברת "פראנצ'סקו פאריזי", שעסקה במקצוע זה מן המאה ה-18. על הגינותו של אחד מבעלי החברה באותה תקופה, הבארון פיירו פאריזי, ניתן ללמוד מן העובדה שהוא שמר בקנאות על עשרות "ליפטים" של יהודים, שהגיעו ערב המלחמה למחסניו בטריאסט או בוונציה, בדרכם לפלשתינה. הוא הסתיר את ה"ליפטים" - שכללו רהיטים, מטלטלים וגם אוצרות כסף וזהב - מעיניהם של השלטונות האיטלקיים ומעיני הנאצים. בתום המלחמה חיפש את היורשים, ולפי עצתי מסר את ה"ליפטים" לסוכנות היהודית.
זמן קצר לאחר בואי לאיטליה נתברר לי, כי שהותי בארץ זו אינה יכולה להיות ארעית. עסקת הכותנה הפכה להיות עסק בין-לאומי מסועף, שחייב את נוכחותי המתמדת. זמן מה לאחר שהגיעו שתי האוניות הראשונות שלנו, כבר נפתחו נתיבי הסחר לרווחה, הכותנה זרמה לאיטליה מכל עבר, מחירה באיטליה ירד פלאים, וכל אופיו של הסחר בתחום זה השתנה לחלוטין. המטוויות האיטלקיות, שחתמו עמי על ההסכם בתנאים של סוף המלחמה, גילו עד מהרה כי עשו עסק איום מבחינתן. אך לשבחם ייאמר, כי עמדו בהתחייבותם בקפדנות רבה. נשיא מטוויות "אולצ'זה", קונט אכילה אולצ'זה, אמר לי פעם: "לא קרה בתולדות המשפחה שלא קיימנו הבטחה שלנו ולא כיבדנו התחייבות". כאלה היו אז הנורמות.
במרוצת הזמן הרחבתי וגיוונתי את תחומי הפעילות שלי. לא הספקתי בייבוא כותנה ובייצוא חוטים. עברתי גם לייצור בדים, שחלקם הודפסו באיטליה וחלקם נשלחו לאשפרה ולהדפסה בבריטניה ולאחר מכן יוצאו לכל חלקי תבל. הגענו עם הייצוא שלנו עד לדרום-אפריקה והודו.
לאחר שנתברר לי כי שהותי באיטליה לא תהייה קצרה, החלטתי להביא אלי את המשפחה. צפירה באה באוגוסט 1946 והשאיר לזמן מה את הילדים, ארנון ורמי, בארץ. כעבור תקופה מסויימת חזרה ארצה והביאה עמה את הילדים. בתחילת 1947 שלחנו את ארנון ללמוד בבית-הספר "ויטינגהם קולג'" באנגליה, בית-ספר יהודי מעולה, שבו יכול היה לקבל חינוך אשר לא היה אפשר לתת לו באיטליה.
המעבר למגורים באיטליה פתחו ל פני, ולפני בני משפחתי, עולמות חדשים - העולם של העם האיטלקי ותרבותו והעולם היהודי שלאחר מלחמת העולם השנייה.
מקום מיוחד בעולם הרוחני, שנתוודעתי אליו באיטליה, תפס בית האופרה, "סקאלה דה מילאנו". בית האופרה נחרב מפגישה ישירה של פצצה ומייד בתום המלחמה ניגשו האיטלקים לשקמו, בראותם בכך משימה לאומית. רוב מפעלי התעשייה במילאנו תרמו לבנייה, ולקראת סוף 1946 כבר עמד הבניין על תלו. אני זוכר את ערב הפתיחה של ה"סקאלה" המחודשת כאחת החוויות המוסיקליות והאנושיות המרגשות ביותר. על התזמורת ניצח אתורוו טוסקאניני, המוסיקאי וההומאניסט הגדול, שמאז עלות מוסוליני לשלטון לא דרכה כף רגלו אדמה איטליה. בואו של טוסקאניני לנצח על קונצרט הפתיחה היה ביטוי סמלי לסופה של העריצות הפאשיסטית ולתחילתו של עידן חדש, מלא תקווה. ישבתי באחת השורות הקרובות לבמה וראיתי את טוסקאניני מקרוב. הוא ניצח על "וספו סיציליאנה" של ורדי ועל מחרוזת של יצירות איטלקיות אחרות בהתלהבות ובדבקות של מתפלל. טוסקאניני חייך ובכה חליפות, והקהל השיב לו במחיאות כפיים סוערות, בקריאות הידד ובדמעות. מאז קונצרט הפתיחה השתדלתי שלא להחמיץ אף הופעה ב"סקאלה". זכרוני שפעם נערך קונצרט בפורים, ואני השתתפתי אותה עת בסעודת החג במסעדה כשרה, שסייעתי בהקמתה במילאנו. הקדמתי לעזוב את הסעודה כדי להגיע לקונצרט. כשנכנסתי לפואיה המפואר, הבחנתי כי אנשים שולחים לעברי מבטים מוזרים. הבנתי את פשר-הדבר כשהתבוננתי במראות הגדולות שעל קירות הפואיה. מסתבר שבצאתי מן המסעדה שכחתי להסיר מראשי את הכיפה העשויה משי לבן ומגן דוד בצבע זהב רקום עליה.
אך המפגש עם איטליה היה, כאמור, גם מפגש עם יהודים. ויהודים ב-1946 היו אודים מוצלים מאש, שרידים מן השריפה הגדולה שאכלה ביהודי אירופה. הפגישה הראשונה שלי איתם הייתה עוד בביקורי הראשון, בסוף 1945. גולדשטיין שותפי צריך היה אז להגיד קדיש אחרי פטירת אביו וחיפשנו בית כנסת. בקושי מצאנו אותו בבית הקהילה, אשר-הופצץ קשות בעת המלחמה, עד שלא נשארה ממנו כמעט אבן על אבן. קשה עוד יותר היה למצוא מניין של יהודים כדי לומר קדיש כדין. מפי מתפללי ביתה כנסת שמענו על קיומו של מועדון חיילים יהודיים, שאליו נהגו לבוא חיילים וקצינים ארץ-ישראליים מן הצבא הבריטי, וכן גם חיילים יהודיים מצבאות אחרים ששהו באיטליה. מפי החיילים שמענו את הסיפורים הנוראיים על גיא ההריגה האירופי, על המאמצים לאתר ניצולים ולארגנם להפלגה מנמלי היציאה לעבר שערי הארץ אשר-היו נעולים. באתי במגע עם אנשי ה"בריחה" והצעתי להם את עזרתי, ככל שיכולתי. הם ניצלו את האפשרויות, שעמדו לרשותי בהשגת דלק חינם וכן בהשגת צמיגים, שהיו יקרי ערך במיוחד. כן הצעתי להם להשתמש במכתב ההמלצה שהיה לי, אך נתברר, כי כבר למדו את ה"פאטנט" של סיוף מכתבים כאלה. באמצעות מכתבים מזוייפים כאלה הצליחו לנוע בחופשיות בכל ארצות אירופה ולהעביר רכבות עמוסות יהודים על פני יבשת זו, עד לנמלי הים התיכון.
אחת הפרשיות, המסמלות בעיני יותר מכל את הגורל היהודי, קשורה בבחורה בשם בוסיה, אשר-הייתה לי הזכות לסייע בהצלחת חייה.
הפרשה החלה ערב נסיעתי השנייה לאיטליה. לפני צאתי את הארץ הוצג לפני גבר כבן 45, שסיפר לי את הסיפור הבא: בעת השואה הסתיר בפולין, בעליות גג ובמרתפים, בחורה צעירה ממנו ב-25 שנה. לאחר המלחמה הצטרפו השניים לארגון ה"בריחה" והגיעו לאיטליה. הבחורה נישאה לאותו גבר, שמבחינת גילו יכול היה להיות אביה, כנראה מתוך הוקרה על שהציל את חייה. באיטליה עסק האיש בעסקים שונים ולבסוף עלה על אוניית מעפילים והגיע ארצה. אישתו, בוסיה, נשארה באיטליה עם מטלטליהם והמתינה להזדמנות לעלות ארצה. האיש ביקש ממני, כי לכשאגיע לאיטליה, אדרוש בשלום אישתו ואסייע לה, אם אוכל, לעלות ארצה ולהעביר גם את רכושם.
איתרתי את בוסיה על פי הכתובת, שמסר לי בעלה. תחילה גילתה כלפי יחס חשדני. היא לא האמינה לי כשאמרתי לה שאוכל להסדיר את העברת החפצים ארצה וכי אנסה גם להעלות אותה על אחת האוניות, המובילות את הסחורות שלי לארץ. רק לאחר ששלחה מברק ארצה וקיבלה בתשובה פרטים עלי, החלה לרחוש לי אמון. תחילה ניסיתי להבריח את בוסיה על האונייה "דורה", שבפיקודו של ג'וקי אפשטיין, אך הדבר לא עלה בידי. הבריטים דאגו לכך שכל ספינה, העוגנת בוונציה ושיעדה פלשתינה, תעבור בדיקות מדוקדקות. כמה פעמים העליתי אותה על הסיפון ותמיד נאלצנו לשוב ולהורידה. את החפצים, לעומת זאת, הצלחנו להעביר ארצה באחת ההפלגות של אפשטיין והם נמסרו לבעלה.
במהלך מגעי עם בוסיה נחשפה לעיני טרגדיה אופיינית לתקופת השואה. בוסיה, שהייתה אישה נאה ותרבותית, גילתה נאמנות לבעלה שהציל את חייה, אף שהיה ברור כי אינה אוהבת אותו. באותה תקופה הכירה פליט יהודי מפולין, בנו שמו, שעבד באחד המוסדות היהודיים במילאנו. בין השניים נרקמו יחסי ידידות, שהפכו לאהבה עמוקה. אך בוסיה שמרה אמונים לבעלה והיה ברור שיחסי השניים אינם חורגים מגבולות של יחסים אפלטוניים, אף ששהו רוב הזמן זה בחברת זו. לא קשה היה לראות ששניהם מתייסרים בייסורים קשים.
באחד הימים עלתה בוסיה על ספינת מעפילים. הספינה נתפסה בידי הבריטים והמעפילים הוגלו לקפריסין. שם חלתה בוסיה בדלקת ריאות קשה, לאחר שריאותיה כבר היו נגועות, כנראה, מן התקופה הארוכה של ההסתתרות בעליות גג ובמרתפים. כשהובאה ארצה למחנה עתלית, במסגרת מכסת העולים שהבריטים התירו את בואם לארץ, כבר סבלה בוסיה אנושות משחפת והועברה לבית החולים בצפת.
בתחילת 1948 באחת מנסיעותיי לארץ בענייני הרכש, התעניינתי לדעת מה עלה בגורלה של בוסיה. כשסיפרו לי שהיא שוכבת בבית החולים בצפת, מיהרתי לבקר אותה, אף שהדרך בין חיפה לצפת כבר הייתה משובשת בגלל התקפותיהם של פורעים ערבים על התחבורה היהודית. הגעתי לבית החולים בצפת ובמבט ראשון היה ברור לי, כי חייה נתונים בסכנה אם לא תקבל טיפול מתאים. עורה היה חיוור כעורו של מת ורק לחייה פרחו בפריחה ורודה הידועה מן הספרות כאחד הסימנים האחרונים, המופיעים לפני בוא "המוות הלבן". הרופא שטיפל בה אמר לי, כי ינסו לנתח את ריאותיה, אך מדבריו היה ברור שאינו תולה תקוות רבות בניתוח זה. התנאים בבית החולים לא הבטיחו לה סיכוי גדול (באותה תקופה כבר החלו, כאמור, ההתקפות על התחבורה היהודית, הדרכים היו משובשות, האספקה לקויה, ובית החולים היה רחוק מלהיות מצוייד במכשור ובתרופות החדישות). אך הגרוע מכל - היה ברור, כי היא איבדה את הרצון להחלים. הרצון לחיות, כידוע, הוא תנאי ראשוני להחלמה.
מתוך דחף פנימי החלטתי שאני חייב לנקוט יוזמה, הן כדי להחזיר לה את רצון החיים והן כדי לתת לה את התנאים שיאפשרו את ריפויה. הצעתי לסייע לה לצאת לבית מרפא באלפים השווייצריים. הערתי שנעבור דרך איטליה והתכוונתי שתוכל לראות את בנו, האיש היחיד אשר יכול היה להחזיר לה את הרצון לחיות.
ישבתי ליד מיטתה של בוסיה כשעתיים וחצי בניסיון לשכנעה. אך היא סירבה לשמוע על נסיעה מן הארץ. עזבתי אותה בלב כבד ובהרגשה כי נוכח מצב בריאותה לא נותרו לה ימים רבים לחיות. כשהגעתי לפנסיון "מינס" שבו התאכסנתי, כבר המתינה לי הודעה. נאמר לי כי התקשרו מבית החולים וכי בוסיה מבקשת שאחזור אליה בהקדם. חזרתי, והפעם היה ניצוץ של חיים בעיניה הכבויות. היא תפסה את ידי בכוח ואמרה לי: "אפרים, אני רוצה לחיות". תשובתי הייתה: "את נוסעת".
לא קל היה אז לארגן טיסה לחוץ-לארץ. טיסות סדירות לא היו, ורק מדי פעם היו מטוסים יוצאים לאירופה. מיהרתי לחזור לאיטליה, לענייני הרכש שכבר הייתי שקוע בהם. כהגעתי לאיטליה, התקשרתי עם בנו וביקשתיו שימתין לבוסיה בנמל התעופה ברומא עד אשר יגיע המטוס אשר אמור היה להטיסה. בנו המתין שלושה ימים בנמל-התעופה, אך המטוס בושש לבוא והוא כבר נואש. לבסוף נתברר כי הייתה אי הבנה ובוסיה הגיעה מוקדם יותר.
שלחנו אותה לבית חולים מיוחד לחולי שחפת במראנו שבאלפים. באותה תקופה נתגלתה בארצות-הברית תרופה רבת-עוצמה לשחפת - סטרפטומיצין. בתנאים ששררו באיטליה לאחר המלחמה, לא קל היה להשיג את התרופה. אך הפעם היה לידה גבר אוהב, שהפך עולמות כדי להשיג לה את הכמויות הגדולות של התרופות שנזקקה להם. יחד עם התרופות קיבלה גם אהבה רבה, ושני אלה החזירוה לחיים והביאו להחלמתה המלאה. לאחר זמן נפרדה מבעלה, נישאה לבנו והשניים עלו ארצה, וכמו בסיפורי האגדות, הם חיים באושר - יחד עם בת שנולדה להם - עד עצם היום הזה.
בראשית נובמבר יצאנו - אני, צפירה ובננו הקטן רמי, שהיה אז בן חמש - ללונדון, כדי לחוג שם את בר-המצווה של בננו הבכור, ארנון. באנגליה שרר אז צנע קיצוני ולצורך החגיגה היינו צריכים להביא איתנו את כל המצרכים, החל בבשר ודגים וכלה בביצים ושמפניה. הנסיעה כולה עמדה בסימן של תקלות וקשיים. התעלה געשה וסערה, כולנו לקינו במחלת ים וכמעט שפרחה נשמתנו מרוב הקאות. כשהגענו סוף-סוף לדובר, נתברר לי שאני אישיות לא כל-כך רצויה בבריטניה. לקראת טקס הנישואין של הנסיכה אליזבט, לימים מלכת בריטניה (שהתקיים ב-20 בנובמבר 1947), הוגברה עירנותם של השלטונות והבדיקות במעבר היו מדוקדקות ביותר. שלטונות המנדט בארץ, העבירו, כנראה, למשטרת הגבולות בבריטניה רשימה של כל מי שהיה חשוד אי פעם בקשר לאיזושהי מחתרת, וגם שמי נמצא ברשימה. כבר על האונייה נבדק דרכוני והוחרם ונאמר לי, כי עלי לפנות לשלטונות בדובר.
מן הרגע שאיתרו את שמי ברשימת החשודים והמבוקשים זכיתי לטיפול של טירוריסט. בעוד כל הנוסעים עלו על הרכבת ללונדון, ציוו עלי ועל בני משפחתי להמתין. ישבנו שעות ולא עזרו לי טענותיי ומענותיי. לא הותירו לי להיכנס לבריטניה וגם לא לחזור לצרפת. לא היו מוכנים לתת הסברים ולא היו מוכנים גם לשמוע להסבריי, שיש לי בן הלומד באנגליה וכי ביקרתי בארץ זו פעמים רבות בעבר בלי שום קושי. רק לאחר שעות של המתנה נתקבל אישור, שאפשר את כניסתנו לבריטניה, לא לפני שערכו חיפוש מדוקדק על גופנו ובכל חפצינו, כדי לוודא שאיננו מביאים איתנו פצצות. גם לאחר מכן המשיכו לפקוח עין עלינו ושלחו שוטר למנהל בית-הספר, שבו למד ארנון, כדי לברר היכן אני נמצא ומה מעשיי.
חגיגת בר-המצווה של ארנון התקיימה ב-23 בנובמבר 1947 - שלושה ימים לאחר טקס נישואיה של ירושת העצר ושישה ימים לפני החלטת עצרת או"ם על חלוקת ארץ-ישראל. כששמענו ברדיו על ההחלטה, פרצנו צפירה ואני בבכי. מבטינו נפגשו, ובלי להחליף מילה ידענו ששנינו חושבים על אותו הדבר. ידענו שעכשיו צריכים העסקים והחיים הפרטיים להידחק הצידה ויש לעשות כל מה שלאל ידינו כדי לסייע במאבק להקמת המדינה.
|
|
|
|
|
