|
|
|
מייד לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה חזרתי מלונדון למילאנו, דרך פאריס, במטרה לחפש קשר עם שליחי המדינה שבדרך, להשתלב במאמץ הכולל ולסייע ככל יכולתי. כשהגעתי ל"פרינצ'יפה סבויה", המלון שבו התגוררנו מאז השתקענו באיטליה, כבר המתינה לי הודעה כי מישהו מחפש אותי. לאחר יום או יומיים נפגשנו עם האיש - זה היה יהודי ממוצא בריטי, בובי סילבר, שהציג עצמו כשליח ה"הגנה". לאחר שיחה קצרה הוא שאל: "האם אתה מוכן לעזור לנו?" השבתי: "מה השאלה? אני לא מוצא מנוח לעצמי, ומחפש כל דרך לעזור. רק תגידו מה".
סילבר לא היה מסוגל לפרט במה אוכל לעזור. הוא הציע שניפגש עם אדם מוסמך יותר, מאיר גירון, שטיפל בנושאי רכש. הפגישה התקיימה במלון "קומדור" בפאריס. אני זוכר שמאיר גירון סבל אז מלומבאגו ובמשך כל השיחה התפתל מכאבים. תחילה אמר לי גירון שהם מעוניינים לרכוש נשק ושאל אותי אם יש לי קשרים. הרושם, שקיבלתי מאותה שיחה, היה עגום. ראיתי בעיני רוחי את המלחמה המתקרבת, את הפלישה הבלתי-נמנעת של צבאות ערביים למדינה שטרם קמה - וכאן מדברים איתי שליחי ה"הגנה" על רכישת אקדחים ועל דרכי מחתרת להעברת נשק קל ארצה. זה ממש הפחיד אותי - האם בדרך זו הם מתכוונים לחמש את צבא המדינה היהודית?
לא ידעתי שבאותה עת כבר רכשו נציגי המדינה שבדרך, אהוד אבריאל ומוניה מרדור (שהיה היוזם הראשון לפעולת הרכש בצ'כיה, יחד עם אוריאל [פליכס] דורון), כמויות נשק אדירות במושגי אותם ימים. היה זה הנשק הצ'כי, שכבר היה מוכן וארוז, ממתין להעברתו למדינת-ישראל. הבעיה אז לא הייתה היכן לרכוש נשק - נושא שלא יכולתי לסייע בו - אלא כיצד להעביר אותו ארצה מתחת לאפם של הבריטים, שרחרחו בכל פינה. חשבתי שבכך, אכן, אוכל לעזור. יד ההשגחה העליונה, הגורל, או נצח-ישראל, הובילו את שליחי ה"הגנה" אלי.
אך בטרם אתאר את השלבים השונים בארגון אוניית הנשק "נורה", אני חייב הסבר קטן למען ההיסטוריה. באותה תקופה כבר היה ל"הגנה" ניסיון רב ברכישת ספינות עולים ובארגון הבאתם ארצם. מדוע נזקקו, איפוא, לעזרתי? האם לא יכלו לרכוש בעצמם ספינה ולהטעין עליה את הנשק? לא הצגתי אז שאלה זו ושמחתי על המשימה שהוטלה עלי. אך רק לאחר זמן נודעה לי הסיבה, ומן הדין לספר אותה.
אביא כאן את עדותו של אל"מ (מיל.) יוסף יריב (ריבקינד), כפי שניתנה לספר זה. יריב היה דמות ידועה בפלמ"ח ובין היתר פיקד על הפעולה לפיצוץ תחנת הרדאר הבריטית על הכרמל, בשנת 1946. הוא נשלח לאיטליה ב-1947 ופעל זמן מה במילאנו, יחד עם אליהו סחרוב ומוניה מרדור. עד 1948 עסק יריב, כאחד מצוות הרכב באיטליה, ברכישת נשק קל ובהברחתו ארצה, באמצעות סליקים שונים. נרכשו מכונות לטחינת בשר, דוודים וכלים דומים, שניתן היה להסתיר בתוכם נשק, בעזרת מסגר ונגר שהובאו מהארץ. עסקת הנשק הצ'כית הכניסה מימד חדש לבעיית הרכש. לא היה עוד מקום להברחה בשיטת הסליקים. המדובר היה באלפי טונות של נשק ותחמושת, שצריך היה להעבירם בספינות מיוחדות ולהבטיח שיגיעו בזמן.
מספר יריב בעדותו: "בשנת 1948, את התאריך המדוייק איני זוכר, הודיע לנו אהוד אבריאל כי סיים עסקת נשק גדולה בצ'כוסלובקיה. הנשק, כך מסר אבריאל, יועבר ברכבת ליוגוסלביה ויש צורך באונייה די להעבירו משם ארצה. בהיותנו קשורים גם בעלייה ב', ידענו כי כל אוניית מעפילים אשר-הפליגה מאיטליה ומצרפת אותרה בתוך יום-יומיים על-ידי הבריטים, שהדביקו לה ליווי צמוד של משחתת. הנחנו, איפוא, שקיימת 'דליפה' כלשהי במערכת. פחדנו שכך יקרה גם לאוניית הנשק, אם אנו נארגן אותה. אז הגה אליהו סחרוב רעיון. יום אחד אמר לי: "יושב כאן במילאנו יהודי בשם אפרים אילין. הוא סוחר גדול, מייבא כותנה ממצרים, ויש לו קשרים טובים פה. אני מציע שהוא ישכור את האונייה על שמו וגם יקנה על שמו את מטען הכיסוי, שמתחתיו נטעין את הנשק". סחרוב ביקש אישור לכך מהארץ וקיבל אותו. פנינו לאילין והוא הסכים לשתף פעולה. כעבור זמן מה הודיע לנו אילין שיש אונייה".
ובעדותו בתוכנית הרדיו של עמוס אטינגר, "ספינת הרכש 'נורה'", ששודרה בשנת 1968, אמר יריב: "לא הייתה לנו שום בעיה לקנות בעצמנו אונייה קטנה כמו 'נורה'. אבל הייתה בעיה, שהטרידה אותנו באותם ימים. כמעט כל אונייה, שהייתה מפליגה מחופי איטליה, הבריטים היו עולים עליה, איכשהו, בשלב די מוקדם ומתחילים לעקוב אחריה, עם משחתות, עד חופי הארץ. הנחנו שבאיזה מקום בארגון שלנו באיטליה יש 'דליפה', ולא רצינו להשתמש באותו מנגנון, שרוכש תמיד ספינות… מכיוון שהסיכון היה גדול מדי…. אוניית הנשק הזו הייתה מכרעת גם מהבחינה של הכמות וגם מהבחינה של העיתוי. לא היינו מוכנים לקחת שום סיכון שהבריטים יעלו עליה, ולו גם מתוך מחשבה שזו אוניית עולים. לכן החלטנו להערים על הבריטים ולרכוש את הספינה על-ידי אדם, המוכר כסוחר, ולא דרך איזשהו ארגון או קשר שלנו".
מאוחר יותר למדתי לדעת היכן הייתה ה"דליפה" שגרמה לכך שרוב אוניות המעפילים, בשנים 1945-1948, לא זכו להגיע לשערי הארץ. מפקדי בסיס ה"הגנה" ברומא היו עדה סירני (אלמנתו של אנצו סירני, שצנח באירופה בעת המלחמה, נפל בשבי הגרמנים והוצא להורג בדאכאו) ויהודה ארזי, ממפקדי הש"י שעשה שנים רבות בשליחות ה"הגנה" באירופה. לצורך עסקי הרכש וההעפלה נעזרו בשני איטלקים - קלוסיו ופרליני. קלוסיו היה קצין בדרגת מיור במודיעין של הימייה האיטלקית בתקופת מוסוליני, ופרליני היה פקיד בכיר בחברת הספנות "אדריאטיקה". קלוסיו היה אישיות מרשימה, ואילו פרליני היה טיפוס מפוקפק, הרפתקן, סחטן ולא-אמין. עדה סמכה משום מה על שני האיטלקים הללו בעיניים עצומות. בנוסף לכך לא ננקטו בבסיס ה"הגנה" ברומא אמצעים חשאיים מזעריים. אנשים רבים ידעו דברים, שתפקידם לא חייב שידעו אותם. הרבו לפטפט, דיברו בטלפון ללא כל זהירות ועוד. נראה של"דליפה" הזו תרמה לא מעט גם העובדה שהיו חיכוכים מתמידים בין בסיס רומא לבין אנשי הרכש בצ'כיה בראשותו של אהוד אבריאל. ההשערה הפרטית שלי היא שהמקור העיקרי לדליפה היו שני האיטלקים. מצד אחד, הם סייעו ל"הגנה" לרכוש ספינות ולארגן את יציאתן, וקיבלו על כך שכר ביד נדיבה. מצד שני, הם העבירו לבריטים ידיעות, באמצעות שירותי הביטחון האיטלקיים, וקיבלו שכר נוסף.
לאחר הפגישה הראשונה עם מאיר גירון בפאריס התקיימו עוד כמה פגישות, רובן בדירתי במילאנו, בהשתתפות מרדור ואחרים. עד שסוף-סוף יצא המרצע מן השק וגילו לימה בעצם קורה. הם אמרו: "יש לנו כמויות גדולות של נשק, שנרכש בצ'כוסלובקיה. הנשק יועבר ליוגוסלביה ואנחנו צריכים לטפל בהעברתו ארצה. אתה מתבקש לארגן במהירות האפשרית ספינה, עם צוות מתאים, שתצא מוונציה ליוגוסלביה, תטעין את הנשק ותעבירו ארצה. המצב בארץ הוא כזה, שהנשק הצ'כי עשוי להכריע את גורל המדינה".
הבנתי את כובד האחריות שהוטלה עלי, וגם את הקשיים הכרוכים בביצוע המשימה. במחשבה ראשונה לא היה לי מושג מהיכן עלי להתחיל. באותם הימים עמדה איטליה ערב הבחירות הראשונות שלאחר המלחמה. על כל צעד ושעל היו מרגלים וסוכנים של המודיעין הבריטי, האמריקאי, הסובייטי, היוגוסלבי, הצרפתי והאיטלקי. שררה אז מתיחות רבה. היו חששות מפני הפיכה קומוניסטית באיטליה והיו ידיעות על כוונה יוגוסלבית לכבוש את טריאסט. הרדיו היוגוסלבי טרטר 24 שעות ביממה תעמולה קומוניסטית, והיחס באיטליה כלפי יוגוסלביה היה כאל מוקצה מחמת מיאוס. לבקש אז ממלח איטלקי לרדת לחוף יוגוסלבי, היה כמו לבקש כיום מישראלי להיכנס ללוב של קדאפי או לאיראן של חומייני.
באותה תקופה לא היה גם היצע של ספינות. המשק האיטלקי החל להתאושש מן המלחמה וכל בעל ספינה יכול היה לעשות כסף טוב מהפעלתה בקווים השונים. אך מניסיוני למדתי כי אין בעיה, ולו גם הקשה והמסובכת ביותר, שאינה ניתנת לפתרון - אם ניגשים לפתור אותה שלב אחר שלב, בקור רוח ובתבונה. השבתי למרדור: "אני לוקח על עצמי את המשימה ואני מקווה שאלוהים יעזור לנו ונצליח".
הצעד הראשון שלי היה לפנות לקומנדנטה פרמודה, נשיא חברת "אדריאטיקה נוויגציונה" בוונציה. איש אציל נפש זה, בן למשפחה טריאסטית עתיקת יומין, התגורר בארמון המשפחתי שלו בוונציה. הוא זכר לי חסד נעורים - לאחר המלחמה סייעתי לחברת "אדריאטיקה" לשקם את עצמה. כל אוניות החברה טובעו בעת המלחמה, ולאחריה לא היה ל"אדריאטיקה" במה להתחיל בעסקים. הכרתי את פרמודה במהלך חיפושי אחר אמצעי תובלה להעברת הכותנה ממצרים לאיטליה. כשנתגלגלה הזדמנות לחכור אונייה, "מריה ויקטוריה" שמה, הבעתי נכונות לממן את החכירה. ה"מריה ויקטוריה" הייתה, איפוא, האונייה הראשונה, שהפעילה "אדריאטיקה" לאחר המלחמה, ומאז הפכנו פרמודה ואני לידידים בנפש.
לא יכולתי לגלות לפרמודה את כל העובדות, אך הייתי מוכרח להכניסו בסוד העניין, לפחות באורח חלקי. הסברתי לו שאנו עומדים להקים מדינה, שאנו צריכים להילחם על נפשנו ומן ההכרח להעביר נשק ארצה. לא גיליתי לו שמדובר בנשק צ'כי, שיש להטעינו בנמל יוגוסלבי. פרמודה הבין מייד במה מדובר וגילה נכונות רבה לעזור. אך מדבריו היה ברור שעם כל רצונו הטוב לא יוכל להעמיד לרשותי את אוניותיה של החברה שלו. ל"אדריאטיקה" היו אמנם קווים למזרח התיכון, אך לא הייתה כל אפשרות לסטות מן הקווים הקבועים. לא הייתה גם דרך להכניס לאוניות מטענים בלי שהצוות יידע בדיוק מה נמצא בהם. "כמה שלא תארוז את הנשק", הסביר לי פרמודה, "יידעו הסוורים מה יש בארגזים. לעולם לא תוכל להסתיר מהם דבר". אוניות החברה גם היו נתונות לבדיקות מדוקדקות בכל נמלי המוצא והיעד. המסקנה מדבריו של פרמודה הייתה שאין כל סיכוי להיעזר בחברה שלו.
אך בכל זאת לא יצאתי מפרמודה בידיים ריקות. הוא לימד אותי כיצד לערוך "מאניפסט" של אונייה וכיצד לארגן את אלף ואחד הפרטים הכרוכים בכל הפלגה. פרטים אלה היו, כפי שנתברר לי מאוחר יותר, חשובים ביותר ובלעדי הבקיאות הזו שקניתי, ספק אם היינו מצליחים לארגן את הפלגתה של "נורה".
הצעד הבא היה לפנות ל"פראנצ'סקו פאריזי", חברת עמילי המכס שעבדה למעני בוונציה. משפחת פאריזי היא אחת המשפחות האריסטוקרטיות העתיקות באיטליה (החברה שלהם נוסדה בשנת 1770). משפחה של אנשים ישרים ואוהבי יהודים. (כבר סיפרתי על ה"ליפטים" של יהודים, שנותרו במחסני החברה בתקופת המלחמה, ושאותם שמרו מכל משמר והעבירום לבסוף לסוכנות). מן השיחה עם פרמודה הבינותי שהדרך היחידה לפתור את בעייתנו היא לרכוש או לחכור ספינה קטנה ולשכנע את הצוות לשתף עמנו פעולה. ידעתי, שאם יש גוף המסוגל למצוא לי ספינה המתאימה לצרכינו ושאוכל לסמוך עליו בכל מאת האחוזים, הרי זו חברת "פראנצ'סקו פאריזי".
בדרכי אל אבי המשפחה, הבארון פיירו פאריזי, נזכרתי במעשה שהיה לי איתו שנתיים קודם לכן, כאשר צלצל אלי יום אחד ואמר לי: "אדון אילין, אתה חייב לבוא לוונציה. יש כאן הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל". פאריזי הזקן ידע את חולשתי לים ולספינות. כאשר גילה כי ספינה, שנבנתה עבור הקייזר וילהלם עומדת למכירה, הזמין אותי לראות אותה ואולי לרוכשה.
באתי לוונציה - הדבר היה באמצע שנת 1946 - וכשראיתי את הספינה לא יכולתי להסתיר את התפעלותי. הספינה נבנתה בשנת 1918, כחצי שנה לפני תום המלחמה העולמית הראשונה, במספנות קיל שבגרמניה. אורכה היה 52 מטרים והיא צויידה במפרשים ובמנועים. נפחה היה 350 טונות, מהירותה 18 קשר, והיא הכילה שישה תאים, חדר אוכל, סלונים, חדרי אמבטיות - הכל בפאר מלכותי. נמצאו על הספינה אפילו כלי כסף וצלחות בדולח עם הסמל הקיסרי הגרמני. לאחר משא-ומתן הסכימו בעלי הספינה למוכרה במחיר ממש מגוחך - 13 מיליון לירטות, שערכם היה אז, במושגים של היום, כ-30 אלף דולר.
עלה בדעתי לרכוש את הספינה ולהשאיל אותה לבית-הספר הימי בחיפה שדודני, זאב-הים, טיפל אז בהקמתו. הרעיון היה שהספינה תשמש מעין בית-ספר צף, ואני אקבל אותה לשימושי הפרטי לחודש-חודשיים בשנה. העסקה כמעט יצאה אל הפועל, אך בוטלה בגלל עיכובים טכניים שונים, שלא כאן המקום לעמוד עליהם. מה שהכריע אצלי את הכף לחזור בי מן הכוונה לרכוש את הספינה הייתה השמועה כי היא הביאה מזל רע לכל מי שרכש אותה. הקיסר וילהלם איבד את עולמו בטרם הספיק להשיק אותה. לאחר מכן רכש אותה אציל איטלקי, תעשיין הטקסטיל קונט רוסי, והפליג בה לארצות-הברית. בהגיעו לשם, התאבד בנו. הבעלים הבא של הספינה היה קונט וולפי, מראשי הפאשיסטים באיטליה, שגם גורלו לא שפר עליו. לפני תום המלחמה נאלץ להפקיר את רוב רכושו וברח לשוויץ. המזל הרע פגע גם באחרון הבעלים של הספינה, איטלקי בשם צ'אלי, שהסתבך על רקע יחסיו עם המאפיה ועם שירותי הביטחון הגרמניים והאמריקאיים גם יחד. הוא נאלץ למכור את הספינה במהירות מחשש שמא תוחרם ממנו באשמה שניצל נסיבות מלחמתיות.
אני, בדרך-כלל, אדם רציונלי ואינני נוטה לאמונות תפלות. אך בכל זאת איני אוהב חתולים שחורים החוצים את דרכי ואיני מחבב את המספר 13, שלא פעם הביא לי מזל ביש. ומעל לכל: אני פועל לעיתים מזומנות בהתאם לתחושה אינטואיטיבית, ולא דווקא על פי ההיגיון הקר. רק לעיתים נדירות הטעתה אותי האינטואיציה. ואכן, ויתרתי על העסקה והספינה הפליגה לאלכסנדריה, נמכרה תמורת 60 אלף ליש"ט למלך פארוק, שלאחר כמה שנים איבד את מלכותו.
נזכרתי בפרשה זו בעת שהייתי בדרכי לוונציה לפגישה עם פראנצ'סקו פאריזי. קיוויתי שגם הפעם תעמוד לי האינטואיציה שלי ואקבל את ההחלטה הנכונה. מן השיחה עם פאריזי, ולאחר כל מה שלמדתי בנושא, הגעתי למסקנה שהפתרון הסביר ביותר הוא לרכוש ספינה קטנה, בעלת נפח של פחות מאלף טונות, מן הסוג המשמש לתעבורה הימית לאורך חופי סיציליה ואיטליה. בכסף ובקשרים טובים ניתן להשיג כמעט הכל, והיה ברור לי שנוכל למצוא ספינה מתאימה. הבעיה הייתה הצוות. אי אפשר לרכוש ספינה בלי הצוות שלה. תיאורטית, אפשר להחליף את הצוות, אך היכן יימצא צוות אחר? אילו הבאנו צוות מן הארץ, היינו מפנים אלינו מייד את כל הזרקורים. אך היכן יימצא צוות איטלקי שיסכים לעגון בנמל יוגוסלבי ולצאת ממנו בספינה עמוסה נשק לאזור, העומד על סף התפוצצות? וכיצד, בכלל, אפשר לשמור על סודיות בנסיבות כאלה? הרי די בכך שאחד המלחים יתחרט ברגע האחרון, יירד לחוף, וכבר כל העולם יודע מה יש בספינה ומהו יעדה.
כל השאלות הללו נותרו באותו שלב של הפעולה ללא מענה. אילו הייתי שוקל את הסיכויים במאזני ההיגיון, הייתי מתייאש. במקום זאת החלטתי להתרכז בפתרון הבעיות הראשוניות - שלב אחרי שלב. התרוצצתי כמעט מדי יום ביומו ממילאנו לוונציה וערכתי גישושים לכל עבר. נפגשתי עם סוכנים, בעלי ספינות, סוחרים וסרסורים למיניהם. היה לי קל לשמור על חשאיות. מעמדי כסוחר ותעשיין טקסטיל, שהיקף עסקיו גדול, נתן לי כיסוי מצויין. הפגישות נערכו במשרדים של "אדריאטיקה" או "פאריזי", וגם זה היה כיסוי יוצא מן הכלל. בפגישות הרבות בדקתי את תגובותיהם של בני שיחי לאפשרויות השונות. כך, למשל, שאלתי בעל ספינה אם יהיה מוכן להוביל מטען חוטים ובדים ליוגוסלביה. נעניתי בשאלה: מדוע אני מבקש לעשות זאת דרך הים ולא בדרך היבשה? בפגישה אחרת, עם צוותים של ספינות שהובילו כותנה שלי, בדקתי את תגובותיהם להצעה שיבריחו לארץ כמה אנשים בספינותיהם. התגובות הנפחדות שלהם לימדו אותי מה צפוי לי כשאבוא להציע לספנים איטלקים להעביר אלפי טונות של נשק. כאשר כבר פגשתי ספנים, שהיו מוכנים לפעול נגד החוק, לא חרגו מושגיהם מן התחום של הברחת כמה קרטונים של סיגריות אמריקאיות, או כמה בקבוקי ויסקי סקוטי.
בינתיים היו לחצים בלתי פוסקים מן הארץ ומיוגוסלביה - שם ישב שייקה דן, שאז עדיין לא הכרתיו אישית - להזדרז ולבוא להטעין את הנשק. מדי פעם הגיעו אלי עוד אנשים ושאלו מה קורה ומתי תהייה הספינה מוכנה. בא אלי יוסקה יריב ובא אהוד אבריאל, שמראש נאמר לי כי הוא אדם חשוב (אז לא ידעתי עדיין איזה תפקיד מרכזי מילא ברכישת הנשק הצ'כי). לכל הפונים אלי אמרתי: "רבותיי, תנו לעבוד בראש שקט. אנו עומדים בפני קיר אטום. אסור לנו להטיח בו את ראשנו. אם נהייה סבלנים, נמצא סדקים ונצליח".
ואכן, עד מהרה מצאתי את הסדק הראשון. אחד המתווכים הציע לנו ספינת עץ בת 600 טון, שעסקה בהובלת מלח מן הדרום לוונציה. לאחר פריקת המלח, היו בעלי הספינות מוכנים להעמידה לרשותנו. אמרתי "מוכנים" על דרך ההפרזה. הם לא ידעו עדיין מה אנו מתכוונים להוביל בספינה ולהיכן. אבל הייתה נכונות כללית, ומה שחשוב - הספינה עצמה נראתה, לפי התיאורים שקיבלתי, במצב טוב ומתאים למשימה.
את פרק הזמן שנותר עד לבואה של הספינה, ניצלתי כדי ללמוד כל מה שאפשר על בעליה ועל צוותה. לספינה היו שני בעלים - האחד טריאסטי והאחר חצי יווני וחצי איטלקי. הטריאסטי היה גבר שמן, אוהב נשים ותענוגות. למרות שלא היה צעיר ביותר, נהג דרך קבע לחפש לעצמו זונה בכל עיר נמל שבה ביקר. שותפו היה קונסול כבוד של יוון בטריאסט, טיפוס חביב שכבר לאחר כמה משפטים נוצרה בינינו כימיה.
בשלב הראשון של המשא-ומתן הם לא ידעו, כמובן, למה אני מיידע את הספינה. הם דרשו בתמורתה 200 אלף דולר ואני ניהלתי עמם משא-ומתן כדי להוריד מהמחיר. בעצם, לא הייתה כל חשיבות לכסף, אך לא רציתי שיראו כי אני להוט מדי. כשסיכמנו את העניין המכירה, ניגשתי לעיקר. ביקשתי לדעת מה הצוות מוכן לעשות ומה אפשר לדרוש ממנו. והחשוב מכל: רציתי שהקונסול ושותפו יסייעו לי להשפיע על הצוות. בואה של הספינה לוונציה התאחר ביומיים בגלל סערה, שהשתוללה בים האדריאטי. ביוגוסלביה חיכו בחוסר סבלנות ומן הארץ טלגרפו ללא הרף.אך אני ראיתי ביומיים אלה מתת משמיים. ניצלתי אותם כדי להתיידד עם הקונסול ועם שותפו ולהתקרב אליהם יותר. ידעתי שלא ניתן לסכן את חייו של אדם כלשהו - קל וחומר איטלקי - בעד כסף. אך בשם ידידות וקשר אישי, על כוסית יין ועל ארוחה טובה, מוכן אדם לעשות הרבה. ישבנו יחד שעות ארוכות, שתינו, פטפטנו, האזנו למוסיקה ואני שימחתי את לבם במנגינות איטלקיות, שפרטתי על הפסנתר. באותה תקופה הופיעו לראשונה בשוק מקלטי רדיו ניידים מופעלים בסוללות. רכשתי מקלט כזה, ונתתי אותו במתנה לקונסול. הוא יצא מכליו מרוב שמחה. הקונסול ממש התאהב בי. לימים סיפרו לי, כי אמר לאחד מאנשי ה"הגנה", חנן גייזנר: "אם יש לכם בחור כמו אילין, תהייה לכם מדינה".
אט-אט הכנסתי אותו בסוד העניין. כשסיפרתי לו שצריך לעגון בחוף יוגוסלבי ולהעביר משם מטען נשק (לא סיפרתי מה גודל המטען), הוא החוויר והכחיל. חשבתי שנשמתו פורחת. אך איטלקי, ברגע שקנית את לבו, מוכן לעשות למענך הרבה. לאחר שהתאושש, אמר לי: "אני מוכן לעזור לך, אבל עליך לדעת שיהיו צרות עם הצוות. לעגון בחוף יוגוסלבי - פירושו ללכת אל הבלתי נודע. האנשים עלולים להיעלם, ואיש לא יידע מה קרה להם".
הסברתי לו שאין כל חשש לשלומם של אנשי הצוות מצד השלטונות היוגוסלביים ותיארתי בפניו את טיב היחסים שלנו עמם. אך הוא לא השתכנע, ועוד פחות מכך האמין בסיכוי לשכנע את הצוות להשתתף בהרפתקה - אך הבטיח לנסות.
כשאני משחזר את אירועי אותם ימים, אני מתקשה להבין כיצד הצלחתי במשימה הזו - תחילה של שכנוע הצוות ולאחר מכן של טיפול בכל פרטי הפרטים הכרוכים בהפלגה. בפרק הזמן הקצר, שבין עגינתה של הספינה בוונציה ועד פריקת מטען המלח, הייתי צריך להספיק לארגן את כל הנהלים של הפלגתה ליוגוסלביה, להשיג ולרכוש מטען כיסוי, שישמש הן להסתרת הנשק והן להסוואת יעדה האמיתי, ועיקר העיקרים - לשכנע את הצוות לצאת לדרך, בלי לתת לאיש מהם את האפשרות לרדת לחוף. מלח, ברגע שיירד מן האונייה, מייד הוא מספר כל מה שידוע לו ושוב אין סודות.
הזיכרונות הצפים ועולים לתודעתי מאותו פרק זמן הם של מתח עד כדי התמוטטות עצבים כמעט. מיוגוסלביה המשיכו להגיע שדרים: "הכל תלוי בכם. היוגוסלבים מאבדים את סבלנותם. הנשק ממתין על החוף ואם לא נטעין אותו מייד על ספינה, יכריחו אותנו השלטונות לסלק אותו, או להחזירו לצ'כוסלובקיה". כלפי חוץ שמרתי על קור-רוח. שכן, אילו גיליתי סימני בהלה, הייתי מאבד לא רק את שיקול הדעת הקר, אלא עלול הייתי להדביק בבהלה גם את הצוות, ומאבד כל סיכוי לשכנעו. שמרתי, איפוא, על חזות של קור רוח, אך כוססתי את ציפורניי ממש עד זוב דם. קראתי פעם שפורצי כספות נוהגים לגזוז ציפורניהם עד הבשר ממש ולהיעזר בקצות העצבים שנחשפו כדי לגלות את הצופן של הקופות הסודיות. נדמה לי שגם אני פעלתי כך באותה תקופה. הפעלתי את כל הכשרונות הפסיכולוגיים שלי, כשאני חושף את קצוות העצבים שלי ומנסה לגלות את ה"צופפן", שבאמצעותו אפתח את סגור לבם של אנשי הצוות.
תהליך השכנוע של הצוות היה תערובת של מעשה אמנות, רמייה ונס. הקונסול הבטיח, כאמור, את סיועו ואף גייס למלאכת השכנוע את בנו. תחילה הכנסנו בסוד העניין את הטבח שהיה, כמסתבר, האישיות החשובה ביותר של הספינה. למלחים לא נמסרה האמת כולה, אלא בקווים כלליים. אך די היה במילים יוגוסלביה ונשק כדי להבריח אותם. כאן הכריע את הכף הקונסול. בשיחות עם רב החובל, עם המכונאי הראשי ועם יתר אנשי הצוות הוא אמר כי אף שהוא מוכר את הספינה, הריהו נשאר בעליה למשך תשעים יום, ולפיכך הוא נוטל על עצמו את כל הסיכונים. ההבטחה הזו הייתה שווה בפועל כקליפת השום, אך היא השפיעה את השפעתה. אני נשאתי בפני הצוות נאומים חוצבי-להבות על אהבתי את העם האיטלקי, על המסורת האיטלקית המפוארת מימי גריבאלדי, על המלחמה למען החירות והצדק. סיפרתי גם על סיוע, שהגשתי לשבויים איטלקיים אשר-היו בארץ בעת המלחמה. לא כל מה שאמרתי היה תכלית הדיוק (אם כי חלק מדבריי על העם האיטלקי בכללותו נאמרו מכל הלב).
במקביל טיפלתי, כאמור, בחיפוש אחר טען כיסוי. היה צורך למצוא מטען, שיענה על כמה דרישות - שיהיה בעל נפח גדול; שיהיה זול; שיקשה על חיפושים, אם ייערכו על הספינה; שיהיה מתקבל על הדעת מבחינת היעד המוצהר של הספינה; ושהצירוף של משקלו ונפחו, יחד עם משקל ונפח הנשק, יהיו סבירים. הפתרון הטוב ביותר, שנראה לי, היה לכסות את הנשק בתפוחי-אדמה ובכיסוי נוסף של לוחות עץ על הסיפון, כדי להקשות על המחפשים.
למזלי, הכרתי את בני משפחת וישקין, משפחה יהודית שהתגוררה במרנו ועסקה בייצוא פירות וירקות. הגעתי למשפחה זו דרך האחים קוריס, שהיו בשעתם היבואנים הגדולים בארץ של פירות וירקות (אנשים נוטים לשכוח שבשנות השלושים והארבעים לא היו בארץ-ישראל מטעי תפוחים ואגסים והיו מייבאים פירות אלה מארצות שונות, בהן איטליה). באמצעות משפחה זו השגתי בלי קושי את הכמות הדרושה של תפוחי-אדמה, ארוזה בשקים. לאחר מכן רכשתי את לוחות העץ, ערכי את ה"מאניפסט" של הספינה, כפי שלמדתי אצל פאריזי, הוצאתי מסוכן האונייה תעודות מטען של הסחורה, וכמעט הכל היה מוכן להפלגה. נותר רק להעלות על הספינה את המשדרים, שבאמצעותם אמורה הייתה לקיים קשר עם אנשינו שבחוף היוגוסלבי, ולאחר מכן עם הארץ. וכאן אירעה תקלה, שכמעט הכשילה את המבצע כולו.
לי לא היה קשר ישיר לעניין המשדרים. רק הודיעו לי כי אלה יובאו בשעה מסויימת לפיאצה רומא שבוונציה. אני הייתי צריך לדאוג להעברתם לספינה, שעגנה בנמל. נאמר לי, כי אלה משדרים צבאיים גנובים ולפיכך יש לנהוג זהירות בטיפול בהם.
הגעתי לכיכר בשעה היעודה - אך הקדמתי בכמה דקות. יחד עמי בא צעיר, חנן גיזנר שמו, שה"הגנה" העמידה לרשותי כדי שיסייע לי. כבר מרחוק הבחנתי בתכונה, שנתנה לי הרגשה כי בטני שורצת צפרדעים. במבט אחד הבחנתי כי הולכת ומתפתחת תקרית, שתהרוס במחי-יד עמל ממושך ותסכל את כל תוכניותינו. התברר שהמארגנים הביאו את המשדרים במכונית אונר"א, גנובה כנראה, הניחו אותם על המדרכה והציבו לידם בחור ארץ-ישראלי, לוי ארגוב שמו, שהמתין לבואי. הארגזים, שבתוכם נמצאו המשדרים, עוררו את חשדם של שוטרים איטלקיים אשר סיירו בסביבה והם פנו לבחור בשאלות. אך הלה לא ידע איטלקית וככל שניסה להסביר ולטשטש, כן גבר חשדם של השוטרים. היה ברור שתוך כמה דקות תיפתח חקירה, יגלו את המשדרים, יבדקו למה ולמי הם נועדו - ו"נורה" לא תצא לדרך.
במצב שנוצר ידעתי שהדרך היחידה להיחלץ ממצב הביש היא לגלות תקיפות וביטחון עצמי. באתי אל הבחור וגערתי בו, באיטלקית, באוזני השוטרים, על שהוא כאילו מתרשל בתפקידו. בגערותיי שילבתי הערות, שמתוכן יכלו השוטרים להבין כי אני בעל ספינה, וכי הארגזים החשודים מכילים ציוד הדרוש לספינה. הוריתי לבחור להעביר את הארגזים למשרדים של "פראנצ'סקו פאריזי", ששכנו לא הרחק משם. הארגזים היו כבדים מאוד והייתה לי החוצפה לבקש מן השוטרים לעזור לנו להעמיסם על סירה, שהעבירה אותם בתעלה, עד למשרדיו של עמיל המכס. רק כשהגענו למשרדים של פאריזי, והשוטרים הסתלקו מן המקום, חשתי שברכיי רועדות. מי שסייע לי ב"הצגה" שערכתי היה חנן גיזנר. בחור זה, יליד שטראסבורג, נהג בקור רוח ובתבונה בפרשה זו ובכל התקופה שבה עבד עמי.
אך בהעברת המשדרים למשרדים של פאריזי עדיין לא פתרנו את הבעיה. צריך היה להעבירם אל הספינה. וכאן עשיתי טעות חמורה ביותר, שעלולה הייתה להסתיים באסון. העמסנו את המשדרים על סירת מנוע והעברנו אותם בשעת לילה לתוך הנמל. משום מה נעלם או נשכח ממני שסירות של המשטרה והמכס מפטרלות מצד הים. כשהבחינו שאנו מעלים משהו על הספינה, הופיעה לפתע מאי שם ספינה של משטרת המכס, והשוטרים ביקשו לבדוק את המטען. חשבתי שאני ממש מתפוצץ. אחרי כל העמל, המתח, התכנונים, הכל עלול לרדת לטמיון בגלל שטות קטנה שעשיתי.
הזמנתי את השוטרים לתאו של רב החובל, כיבדתי אותם ביין ובנקניק סלאמי, וניהלתי עמם שיחת רעים נינוחה. בינתיים נתתי הוראה ללוי ארגוב ולאיטלקים להשליך את המשדרים למים ולהשאיר על הסיפון רק את הסוללות. באלה לא היה כדי להפליל אותנו, אך היה בהם כדי להסביר א מה שהשוטרים חשבו כתנועה חשודה. המשדרים הושלכו למים, השוטרים שוכנעו שהכל בספינה כשר למהדרין והסתלקו. כל מה שנותר היה להרים עוגן ולהפליג לכיוון החוף היוגוסלבי.
אך סאת הייסורים לא נסתיימה. למחרת בבוקר, לפני הזריחה, בשעה היעודה להפלגה, הודיע לי רב החובל: "האנשים אינם רוצים להפליג". שוב עליתי על הספינה, שוב השמעתי באוזני הצוות את הנאום מלא הפאתוס על השבויים האיטלקיים שכביכול הצלתי, ושוב אמרתי להם בהתרגשות רבה: "אתם חייבים זאת לנו" - והדברים עשו את שלהם. אני זוכר כי מה ששכנע את אנשי הצוות, היה הכרזתי שיחד איתם יפליג אחד משלנו - זה היה בנימין ירושלמי. ירושלמי, איש קבוצת "הגושרים" שבגליל, ומוותיקי הפעילים ברכש ובעלייה, שהיה בעל תכונות תרומיות של העזה, מנהיגות וחברות, נתמנה לפקד על הספינה עד שתגיע ארצה.
בעדותו בתוכנית הרדיו על "נורה" אמר ירושלמי: "האיש האחרון שראיתי (לפני שהפליגה "נורה" מוונציה), היה אפרים. לשנינו היו דמעות בעיניים, אך רצינו להיות גיבורים ולא בכינו. אבל אני חושב שהוא בכה וגם אני בכיתי, לחוד".
אכן, בכיתי. זה היה בשעה 4 לפנות בוקר. ירדתי מן הספינה לפני הפלגתה. ידעתי שאת שלי כבר עשיתי ואיני יכול עוד להשפיע על מהלך הדברים. אך ידעתי גם שעל הספינה לעשות עוד דרך ארוכה, עד אשר תגיע ארצה בשלום ובבטנה הנשק המושיע. לפתח חשתי צורך עצום לתת פורקן לרגשותיי בתפילה. אך היכן יכולתי למצוא בשעה זו בית כנסת? אמרתי לעצמי: אם יש אלוהים, הוא נמצא בכל מקום - ונכנסתי לכנסייה, שהייתה פתוחה. חלפו שנים מאז התפללתי תפילה של ממש, ולא זכרתי בעל פה שום טקסט. את המילים אלתרתי, ויסלח לי אלוהים על כך. אך זו הייתה תפילה מכל הלב, ונראה שהיא עזרה. אלוהים נמצא, כנראה, גם בכנסייה ושומע בה גם את תפילתו של יהודי.
ההמשך ידוע וכתוב בכל ספרי ההיסטוריה. "נורה" הגיעה לנמל שיבניק שביוגוסלביה, הטעינה את הנשק והביאה אותו בשלום לנמל תל-אביב. הספינה הגיעה ב-1 באפריל 1948. היא הביאה עמה 4500 רובים, 200 מקלעים וחמישה מיליון ו-40 אלף כדורים. ביום שבו הסתיימה הפריקה, החל מבצע "נחשון" לפריצת הדרך לירושלים. זה היה המבצע הראשון, שבו הפעילה ה"הגנה" כוחות גדולים לתפיסת שטחים. המבצע התאפשר במידה רבה תודות לנשק, שהועבר ליחידות תוך כדי פריקתו מ"נורה". ערב המבצע אמר חיים לסקוב לבן-גוריון (כך סיפר לי לסקוב), כי עם הנשק שיש בידי ה"הגנה" אי אפשר לנהל מבצע כזה. תשובת בן-גוריון הייתה: "אל תדאג, הנשק של "נורה" כבר בנמל". על מסירת ההודעה לבן-גוריון בדבר בואה של "נורה" כותב פיניק וזה, מפקד יחידת הרכש של ה"הגנה": "יצאנו משטח הנמל ונסענו לביתו של דוד בן-גוריון בשדרות הקרן הקיימת בתל-אביב. גלילי נכנס ואני המתנתי לו במכונית. השעה הייתה סמוך ל-4 לפנות בוקר. כשיצא משם, סיפר לי גלילי כי בביתו של בן-גוריון נמצאו אותה שעה גולדה מאירסון, לוי שקולניק, דוד רמז, יוסף שפרינצק ואחרים, כולם מודאגים מחמת המחסור החמור בכלי נשק. סיפורו של ישראל (גלילי הפתיע אותם מאוד, ומרוב שמחה ביקש בן-גוריון מרעייתו להגיש משקה לכבוד המאורע". ספר "תולדות מלחמת הקוממיות", שנכתב על-ידי ענף היסטוריה של צה"ל, עמד על התפקיד שמילא נשק זה במבצע: "לא רק תוספת נשק עצומה הייתה כאן. היה בכך גם משום מתן עידוד רב ליוצאים למבצע".
למחרת בוא הספינה, הבריק דוד בן-גוריון לשאול אביגור: "הדברים באו במועדם והצילו את ירושלים. תמסור לאהוד (אבריאל) יישר-כוח". ועוד כתב בן-גוריון לאנשי הרכש באירופה: "אם ביהודה ובעמק שונה המצב לטובה ואנו שולטים - קרי: שולטים - בהרי ירושלים, הרי זו הודות למשלוח הראשון שקיבלנו".
|
|
|
|
|
