|
|
|
|
פרק 12 - עסקת מיליון הדולרים |
תקופה של מלחמה היא תקופה של מחסור בכל. המחסור נוצר מחמת הביקוש האדיר של הצבאות הלוחמים, בגלל השמדת אמצי הייצור, ריתוק כוח האדם למאמץ המלחמתי ושיבוש דרכי התעבורה. מחסור זה הביא לכך שבנות הברית הקימו מועצה מיוחדת, שמקום מושבה היה בוושינגטון ותפקידה היה לחלק טיפין טיפין את חומרי הגלם והמוצרים החסרים, כשהטקסטיל נמצא במקום שני בחשיבותו לאחר המזון.
המלחמה נתנה תנופה עצומה לתעשיית הטקסטיל בארץ, היהודית והערבית, שקיבלה עידוד רב משלטונות המנדט. תעשייה זו התבססה על מסחר רב של מפעלים, קטנים ובינוניים, שלרשותם עמדו נולים בעלי כושר ייצור ניכר. בעיה דומה מיוחדת במינה הייתה באותה תקופה למטוויות, שהפיקו חוטים מכותנה גולמית. בעוד שנולים מכאניים ניתן היה לאלתר בארץ, הייתה הטכנולוגיה לבניית מטוויות מסובכת. המקור היחיד למטוויות היה בארצות התעשייתיות הגדולות - בריטניה וארצות-הברית. בתנאי המלחמה לא היה כל סיכוי לרכוש ציוד למטוויות. תעשיית הטקסטיל נאלצה להתבסס על תפוקת המטוויות המקומיות - "אתא", "האחים ירושלמי", Palestine Cotton Mills - שלא יכלה לספק אלא חלק קטן מהביקוש, וכן על ייבוא חוטים מארצות שונות.
שלטונות המנדט נקטו יוזמה, שנועדה לחלק באורח מבוקר את הכמות המוגבלת של חוטים שאפשר-היה להשיג. הגוף שטיפל בכך היה המחלקה לתעשיות קלות בממשלת המנדט. הוקמה חברה, שנקראה JOINT, שבה התאגדו סוחרים גדולים, ובראשה עמד יהודי בשם פרבר. החברה הזו הייתה בעלת מונופול על ייבוא חוטי כותנה לארץ, ושליחיה הגיעו עד לארצות דרום-אמריקה במאמץ להשיג את החוטים היקרים. על ממדי המחסור בחוטים ניתן ללמוד מן המחירים שהיו אז למוצר זה בשוק החופשי. בעוד המחיר הרשמי של חבילת חוטי כותנה ("באלה", שמשקלה 180 קילוגרם) בעובי בסיס (20/1) היה כ-80 לירות שטרלינג, בשוק החופשי הגיע מחירה של חבילה כזו ל-500 עד 600 לירות. החוטים הללו הופקו מכותנה ברזילאית מטיב ירוד, אך גם במחיר גבוה זה אפשר-היה להשיג כמויות מוגבלות בלבד.
לא היה כל מחסור בכותנה גולמית באזורנו, אך בהיעדר מטוויות לא היה מה לעשות בה. במהלך סיורי במצרים ראיתי מצבורים של רבבות טונות כותנה, שהיו מונחים במדבר, במחסנים פתוחים לאורך קילומטרים רבים. זו הייתה כותנה באיכות מצויינת, שהבריטים רכשו אותה מידי הפלחים באפס מחיר, רק כדי שאלה לא יגוועו ברעב, והניחוה להירקב תחת כיפת השמיים. כל עוד רעמו התותחים, לא הייתה הכותנה שווה הרבה. אך ברגע שנשמעו קולות פעמי השלום, היה ברור שזו תהפוך לאחד המצרכים המבוקשים ביותר לאחר המלחמה. כך עלה במוחי הרעיון, שהעלה אותי מהליגה של תעשיין ארץ-ישראלי זעיר למעמד של איש עסקים בין-לאומי.
הרעיון היה מדהים בפשטותו וממש מפליא שאיש לא הקדימני. לא הרחק ממצרים, בעמק הפו שבאיטליה, נמצאה באותה תקופה - באמצע שנת 1945 - תעשיית טקסטיל ענקית, ששיוועה לאספקת כותנה. זו הייתה תעשייה אדירה, שהקים מוסוליני. לפני המלחמה היא קיבלה את חומרי הגלם הדרושים לה ממצרים, מסודן ומאמריקה. המלחמה סתמה את כל מקורות חומרי הגלם, ולמעלה משניים וחצי מיליון סלילים של המטוויות האיטלקיות היו מושבתים. על מנת לקבל מושג על משמעות המספר הזה, די אם אציין כי בכל המטוויות בארץ לא היו באותה תקופה יותר מעשרת אלפים סלילים.
הכרתי היטב את התעשייה האיטלקית, הן מתקופת לימודי בליאז' (נהגתי אז לעבור דרך איטליה בדרכי לביקורים בארץ) והן מביקורים שערכתי באיטליה בתקופה מאוחרת יותר. (עברתי באיטליה ב-1935 בדרכי לקונגרס הצ"ח בווינה וביקרתי בה גם ב-1936, בדרכי לגרמניה). מוסוליני הקים את התעשייה האיטלקית כמו מבצע צבאי. לא פעם היו יוזמותיו חסרות בסיס - כמו הקמה של תעשיית פלדה במדינה, שאין בה פחם, אין בה עפרות ברזל ואין לה די גרוטאות. אך תעשיית הטקסטיל, לאחר שהוקמה, הפכה להיות גורם בסחר העולמי. האיטלקים נתגלו כעם חרוץ וכשרוני, שלמד עד מהרה את סודות הטקסטיל, ובמיוחד את תהליכי הצביעה, האשפרה, ההדפסה והגמר, ועלו בכך על האנגלים.
מן הרגע שנכנסו בעלות הברית לאיטליה, שברתי את ראשי במאמץ כיצד מחברים את הקצוות. כיצד מביאים את הכותנה המצרית למטוויות האיטלקיות. ניגשתי לפתור את הבעיה הזו בשלבים. ראשית, צריך היה לברר האם התעשייה האיטלקית קיימת עדיין, האם לא נהרסה במלחמה, האם עומד לרשותה כוח האדם הדרוש, האם היא מסוגלת לקלוט כותנה. לא היה קל למצוא אז קשר לאיטליה - הדואר לא פעל, וגם לא היו קשרי טלפון ותעבורה אזרחיים. באורח מקרי הכרתי לוטננט (סגן) ארץ-ישראלי בצבא הבריטי, ששירת במרנס שבצפון-איטליה ובא לארץ לחופשה. ביקשתיו שיעביר מכתב למטוויות ויטוריו אולצ'יזה (VITORIO OLCESE) במילאנו. במכתב, שהיה כתוב אנגלית, הודעתי כי יש בידי אפשרות לספק כמויות של כותנה מצרית ASHMUNI מאיכות GOOD TO FULLY GOOD, בתנאי שיעבדו אותה למעני לחוטים. כעבור כמה שבועות קיבלתי מכתב תשובה, שנשלח אף הוא בידי אדם אשר-הגיע לארץ, ובו הודיעוני מנהלי המפעל כי הם מעוניינים מאוד לקבל ממני כותנה וכי הם מסוגלים לעבד אותה. אלא שאין בידיהם אפשרות לקבל את תמורת העבודה בכסף, הואיל ובאיטליה נהוג עדיין מטבע של שלטונות הכיבוש ואין שער חליפין למטבע זה. גם כל הנהלים של ייבוא וייצוא טרם הוסדרו מבחינה מנהלית.
בינתיים החלו לפעול שירותי הטלגרף. טלגרפתי למפעל והודעתי, כי אני מוכן לספק להם כותנה ולקבל בתמורה חוטים. הצעתי שתמורת העבודה - כלומר, הפיכת הכותנה שלי לחוטים - אשלם להם בכותנה גולמית. שאלתי כמה קילוגרם כותנה גולמית הם דורשים תמורת כל קילוגרם חוטים. תוך כמה ימים קיבלתי מברק תשובה. נאמר בו, כי הם מוכנים לספק לי 1,000 גרם חוטים במידה הסטנדרטית 20/1, תמורת 1160 גרם כותנה גולמית. התשובה הזו הדהימה אותי. ממש נפלתי מן הכיסא. שכן, בהתחשב בעובדה שכ-5 אחוזים מכל חבילת כותנה מהווים אבק ופסולת, הציעו לי חוטים במחיר אפסי. עשיתי חשבון מהיר על הנייר ומצאתי שאם אצליח להעביר כתנה ממצרים לאיטליה, אקבל חוטים במחיר חומר הגלם שלהם, הוצאות הובלתם, ייצורם ודמי הביטוח לא יעלו לי יותר מ-20 עד 25 ליש"ט לבאלה של 180 קילוגרם. מחיר השוק היה אז 500 ליש"ט הבאלה. מיהרתי לשלוח למפעל באיטליה מברק, שבו הודעתי כי אני מקבל את הצעתם ופועל להעברת הכותנה אליהם בתנאים המוצעים על ידם. בעת ששלחתי את המברק, לא היה בידי אף לא גרם אחד של כותנה, ואף לא חלק קטן מן הסכום שנדרש כדי לממן את רכישתה. גם לא היו לי האישורים הרשמיים מן השלטונות במצרים ובארץ לעסקה זו.
השאלה הייתה איך מזיזים הר כזה - איך משיגים את הכסף למימון; איך משיגים אמצעי תעבורה בתקופה שכל אונייה יקרה מפז; איך משיגים את הרשיונות הדרושים להעברת הכותנה, כשבמצרים עדיין נחשבת איטליה לארץ אויב, שאסור לסחור עמה. למרות הצלחותיי העסקיות בשנות המלחמה, הסתכם ההון העצמי שלי בלא יותר מאשר חמישים אלף דולר (כאשרת אלפים לירות שטרלינג). היה לי גם פרדס, שקניתי בנס-ציונה, יותר מתוך יחס רגשי ואינדוקטרינציה של אבא מאשר משיקולים כלכליים. כן היה לי מגרש בן שני דונמים בגבעת הרצל, שרכשתי לצורך המפעל שלי. אך כל ההון הזה גם יחד לא הספיק כדי לממן משלוח כותנה אחד. הספינה הקטנה ביותר נשאה 600 טונות כותנה, שמחירה הגיע לכ-64 אלף שטרלינג. זאת, בלי ההוצאות הנלוות כמו הובלה ודמי ביטוח, שהיו אז בשיעור של 4.5 אחוזים.
אך כלל היה נקוט בידי: אם יש לי רעיון - אנסה להגשימו, גם אם איני רואה מראש את פתרונן של כל הבעיות. לאחר שהיו בידי הנתונים הבסיסיים של הרעיון, פניתי למזכירתו ש מנהל מחלקת התעשיות הקלות, ברוידא קראו לו (הוא היה אחיו של ברוידא, ממשרד רואי החשבון הידועים). העליתי את כל הרעיון על הנייר, והצבעתי על כך שהיוזמה הזו עשויה לשרת לא רק את האינטרסים של התעשייה בארץ, אלא גם את האינטרסים של בנות-הברית, המבקשות לשקם את הכלכלה האיטלקית ולמנוע היווצרות תסיסה חברתית, שתהייה חממה טבעית לקומוניזם. בתחשיב, שצורף לתזכיר, ציינתי כי מחיר באלה חוטים יגיע לכ-200 דולר. חששתי שאם אציין את המחיר האמיתי של 120 דולר פשוט לא יאמינו לי.
אך גם במחיר המופרז של 200 דולר לבאלה נחשבתי למשוגע בעיניו של ברוידא. הוא העביר את ההצעה לבוס שלו, מייג'ור ביגס, שהיה ממונה על כל התעשיות הקלות, וגם הוא חשב שיצאתי מדעתי. אך הואיל ובהצעתי היה היבט בעל אופי בין-לאומי, החורג מתחומיו הצרים של המנדט, הוא ראה מחובתו, כ- CUVIL SERVANT אמיתי, להעביר את העניין לדרגים שמעליו.
כעבור שלושה ימים נקראתי בדחיפות לירושלים ועמדתי בחקירה צולבת לגבי ההצעה שלי. נתברר כי בשל ההשלכות הבין-לאומיות של הצעתי, שלחו מירושלים מברק לשר-המדינה בלונדון ומשם באה התשובה: הרעיון פנטסטי, תנו לו את כל העזרה האפשרית. אם לא תוכלו, אנו נעזור לו, כי ההצעה שלו עשויה לפתור בעיות רבות של שלטונות הכיבוש באיטליה. הפקידים הבריטים כאן לא היו משוכנעים שההצעה שלי רצינית. הם חקרו אותי חקירת שתי וערב. אך אני שלטתי היטב בחומר ודיברתי בביטחון רב, בין היתר משום שידעתי שכי בנושאים שאיני מתמצא, הם מתמצאים עוד פחות. בסיומה של החקירה הזו קיבלתי הודעה כי מבחינת שלטונות המנדט פתוחה הדרך לבצע את העסקה וקיבלתי על כך גם אישור בכתב. עכשיו לא נותר לי עוד אלא להשיג את המימון הדרוש, והתחלתי במרוץ אחר הכסף.
איך משיגים סכום העולה על חצי מיליון דולר, כדי לממן את תחילתה של העסקה? איך עושים זאת בלי לגלות את הסוד ובלי להסתכן שאחרים "יעלו" על הרעיון וינצלוהו לטובתם?
כצעד ראשון החלטתי שעלי ללמוד ביתר יסודיות את כל הקשור בסחר בכותנה. ידיעותיי הספיקו כדי להרשים את פקידי המנדט, אך לצורך העסקים ולהשגת מימון נדרש ידע יסודי הרבה יותר. בתחום זה נעזרתי בידיד, נפתלי לפין שמו, שהכרתיו במסגרת עבודתי המשותפת עם מפעלי "האחים ירושלמי". לפין, יליד קהיר, נשא לאישה את אחת הבנות של ירושלמי. הוא עבר לארץ עם משפחתו והיה כאן הסוכן של הפירמה "לוי רוסנו" מאלכסנדריה, חברה ידועה של סוחרי כותנה מדורי דורות. לא גיליתי ללפין את תוכניתי ורק אמרתי לו שבדעתי להשקיע כספים בכותנה, מתוך חשש שלאחר המלחמה תכרסם האינפלציה את הוני. על-ידי רכישת כותנה אני מבקש להגן עליו. על מנת להסביר את ההיקף הגדול של העסקה, אמרתי שבדעתי לארגן קבוצה של בעלי הון, שתשקיע ב-COMMODITIES למיניהם. נתברר כי לפין הוא אוצר בלום שלא ידע על כותנה, ולאחר כמה שיחות עמו כבר יכולתי לבוא למצרים כשאני מגלה בקיאות בנושא כאילו סבי עסק בכותנה.
השלב הבא היה הגשת בקשות לייבוא כותנה מצרית לפלשתינה. כפי שציינתי, אסור היה לייצא כותנה ממצרים לאיטליה במישרין. תוכניתי הייתה לייבא את הכותנה לארץ-ישראל, מבלי לפרוק אותה מן האונייה, ומכאן לייצא אותה לאיטליה. הגשתי בקשות לרשיונות ייבוא עבור כמות של 100,000 טונות, כשהצריכה בארץ לא עלתה אז על 2500/3000 טונות לשנה. הואיל והיה בידי מכתב חתום על-ידי ביגס, האחראי על כל התעשיות הקלות, שבו נאמר כי הוא מאשר את תוכניתי ורואה בה דבר חיובי, קיבלתי את הרשיונות ללא כל קושי. בדרך זו השגתי, למעשה, דבר שאיש לפני לא רצה בו - מונופול על כל ייבוא הכותנה ממצרים לפלשתינה.
מצוייד בכל אלה, התחלתי לחפש שותפים להשקעה. שותפים לרווחים קל למצוא, אך כשמדובר בהשקעה ובסיכון - נעלמים כולם. כל מי שפניתי אליו עם הרעיון (שלא יכולתי לפרט את כל מרכיביו מחשש לניצולו בידי אחרים), ראה בי מטורף ומיהר להתרחק ממני. האמת היא שקל להבין את ההסתייגות הזו מן הרעיון שלי. מימושו היה כרוך בתנאים רבים כל-כך ובסיכונים רבים כל-כך, שצריך היה באמת להיות מטורף כמוני כדי ללכת עמו עד הסוף. כל אחד מן השלבים של העסקה היה כרוך בסיכון: האם נמצא אונייה שתוביל בזמן את הכותנה; האם האונייה תגיע במועד לאיטליה; האם האיטלקים יכבדו את החוזה; האם לא תפרוץ מהפכה קומוניסטית באיטליה לפני שנראה פירות מן העסקה (כולם דיברו אז על מהפכה קרובה), ועוד סיכונים כהנה וכהנה. משקיע שפוי לא ייתן את ידו לעסקה כזו.
יגעת ומצאת - תאמין. לא מצאתי משקיע שפוי, אך מצאתי זוג משקיעים לא כל-כך שפויים, לא כל-כך נוחים לעבודה משותפת, אך נכונים להוציא כסף מכיסם ולהניחו על השולחן. היו אלה שני יהודים, האחד שמו צוקר והאחר, שהיה חתנו, נקרא גולדשטיין. הם הגיעו לארץ בשנת 1942 או 1943. המבוגר שבהם היה ממוצא פולני, יהודי מפולפל ופיקח. חתנו היה רומני, לא פחות מפולפל אבל הרבה פחות ישר. הכסף, שהיה ברשותם, לא הספיק כדי לממן את העסקה (והם לא גילו לי זאת), אך הם היו היחידים שהסכימו לקחת בה חלק. הם גם הבינו בטקסטיל ונראה שעמדו על ערכה של העסקה ועל הפוטנציאל הטמון בה. היה להם גם יתרון נוסף, או מה שנראה היה כיתרון: הם היו שותפים עם משפחת ויליאמס ב"פלסטיין-בריטיש בנק", שלימים החליף את שמו ל"בנק ארץ-ישראל-בריטניה". את משפחת ויליאמס הכרתי עוד לפני המלחמה. חברי, נחום לוי, נשא לאישה את בתו של ויליאמס, סיידי, ובחתונה נתוודעתי לאב. (במאמר מוסגר אציין כי כבר אז עמדתי על כך שמשפחת ויליאמס אינה כה עשירה כפי שהתיימרה להיות, ומאחורי החזות של נכסים רבים הסתתרו חובות גדולים).
העסקה בינינו נחתמה תוך עשרים וארבע שעות. אני אומר "נחתמה" בשגרת לשון. למען האמת, לא חתמנו על שום מסמך, אלא הסכמנו בעל פה על שותפות של חמישים אחוז לכל צד. בהמשך התפתחו הדברים במהירות גדולה ולא היה פנאי לנסח הסכם, דבר ששילמתי עליו ביוקר. לא הייתה זו הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שנהגתי בנאיביות - הגעתי להסכמים בעל פה וסמכתי על אנשים ואחר כך הצטערתי על כך. אך, כפי שאומרת צפירה, יש תמיד מלאך השומר עלי, ואני גאון בהיחלצות מתסבוכות שאני מכניס עצמי לתוכן.
יצאתי למצרים לחפש סוחר כותנה, שאפשר יהיה לעשות עמו את העסקה בנתונים שבידי. תחילה פניתי לבחור בשם הארי הירש (אחיו של פוקה הירש הידוע), שייצג את הפירמה היהודית-מצרית "סיקורל" מקהיר, אשר עסקה שנים רבות בסחר כותנה. לא גיליתי לו את סודי, רק אמרתי שאני מעוניין לרכוש כותנה כהשקעה. הצעתי לשלם 10 אחוזים במזומן ואת היתר בערבות בנקאית. כשאמרתי לו שהמדובר הוא ב"פלסטיין-בריטיש בנק", ערך בדיקה מהירה ועד מהרה נתן תשובה שלילית. לפי מקורותיו, לא היה שווה הבנק יותר מערבות של 25 אלף לירות שטרלינג, בעוד שלמטען הראשון נדרשה השקעה גדולה פי ארבעה. הוא הציע שנמשכן אצלו את הכותנה, אך מובן שלא יכולתי לקבל עצה זו.
מצוייד במידע זה, נסעתי לאלכסנדריה כדי לפגוש את אנשי הפירמה "לוי רוסאנו", שאליהם היה לי מכתב המלצה מנציגם בארץ, נפתלי לפין. נפגשתי עם אחד המנהלים, שארל רוסאנו, ותוך זמן קצר נוצרה בינינו כימיה מושלמת. שארל רוסאנו היה אז כבן 38. גבר נאה שאהב נשים יפות, סיגרים מעולים ואוכל טוב. הוא היה בעל ידע קולינארי ומומחה ליינות. עיקר כשרונו היה בתחום המכירה. מן הרגע, שבו אתה מתחיל לדבר איתו, נדמה לך שהינך מכירו זה שנים. אט-אט אתה נענה לכל דרישותיו ואינך מעלה כלל על דעתך שאתה יכול לקנות אצל מישהו אחר. שארל רוסאנו היה, בנוסף ליתר מעלותיו, גם יהודי לאומי חם וגאה. הוא מימן מכיסו חלק מהוצאות ההגנה המשפטית של אליהו חכים ואליהו בית צורי, שהוציאו להורג את הלורד מוין בפקודת לח"י, וכמו כן השקיע הרבה כסף בארץ, לפני הקמת המדינה ולאחר מכן.
לאחר כמה ימים של משא-ומתן, שבמהלכם אירח אותי רוסאנו כמיטב המסורת המזרחית (בין היתר העמיד לרשותי מכונית אמריקאית מפוארת עם נהג), חשתי שאני יכול להסגיר בידיו את סודי. ואכן, לא טעיתי. שארל רוסאנו היה לא רק איש מכירות מעולה ואיש רעים להתרועע, הוא היה אדם הגון מאוד, אצלו מילה הייתה מילה והבטחה - הבטחה. מן הרגע שנכנסו לעסקה, סייע בכל אשר יכול היה לקדם אותה.
גם רוסאנו קבע, כי הערבות הבנקאית של "פלסטיין-בריטיש בנק" איננה שווה הרבה ומן ההכרח למצוא נוסחה אחרת למימון העסקה. ימים רבים הקדשתי למחשבה כיצד אפשר להזיז את הר הכותנה ממצרים לאיטליה, כשהאמצעים הכספיים הם כה מעטים. אך אט אט נמצא הפתרון.
סוכם שהעסקה תבוצע בדרך הבאה: אנו נקנה את הכותנה תמורת 20 אחוז במזומן והיתרה בהלוואה ל-120 ימים בריבית נמוכה של 5 אחוזים. הכותנה תוטען על האונייה, והמסמכים בדבר הבעלות על הכותנה יופקדו בנאמנות בבנק "קומרציאלה איטליאנה מילאנו" (שהוא אחד הבנקים הגדולים באיטליה). בנק זה אמור היה להחזיק את הכותנה בנאמנות לפקודת הבנק המצרי, שרוסאנו עבד עמו. הבנק המצרי נתן הוראות לשחרר את הכותנה למטווייה תמורת התחייבות של המטווייה לספק חוטים תוך 190 יום, בהתאם לחוזה שלי, ולהעמידם לרשות הבנק האיטלקי. אני, מצדי, התחייבתי שתוך 60 יום ממועד האספקה של הכותנה ייפתח אשראי באמצעות בנקים ארץ-ישראליים לפקודת "לוי רוסאנו" במצרים, תמורת תשלום נגד מסמכים של חוטים, אשר יישלחו מאיטליה לישראל - ובכך ייסגר המעגל. מובן, שהכותנה הייתה מבוטחת ב"לוידס" נגד כל הסיכונים, מרגע שהוטענה על האונייה ועד שיגיעו החוטים לארץ.
הנוסחה הזאת הייתה אז בחזרת חידוש. היא אפשרה לבצע עסקות בין-לאומיות גדולות, שהסתכמו במיליוני שטרלינגים, תוך ביטחון מרבי (כולל אפילו ביטוח ב"לוידס" נגד סיכוני הפיכה באיטליה).כיום, שיטות המימון הבין-לאומיות מתוחכמות ומשוכללות בהרבה, כמובן, אך אז זו הייתה פריצת דרך.
עכשיו צריך היה רק לחתום על החוזים המתאימים עם המטוויות האיטלקיות ולהשיג ספינות שיעבירו את הכותנה לאיטליה ולאחר מכן את החוטים ממנה. שתי המשימות לא היו פשוטות, אך באותה עת כבר התחלתי לראות את האור שבקצה המנהרה.
לא היו קווי תחבורה אוויריים לאיטליה, והיה צורך להגיע אליה בדרכי עקיפין. יצאנו, גולדשטיין ואני, באונייה הרומנית "טראנסילוואניה", שהפליגה מחיפה למארסיי ולגנואה. בהיותנו בדרך, בין קורסיקה לסרדיניה, התחוללה סערה עזה. מנועה של הספינה התקלקל ובקושי הגענו למארסיי. זה היה ערב חג המולד 1945 והמפגש עם צרפת, שליקקה עדיין את פצעי המלחמה, היה מדכא. ברחוב הסתובבו ילדות צרפתיות, נעלות נעלי עץ, מוכנות למכור את גופן לחיילים כושים תמורת כמה חפיסות סיגריות. החנויות היו ריקות, וכל מה שאפשר-היה להשיג בהן היה בושם. המסעדות ובתי המלון היו מוחרמים על-ידי צבא בעלות-הברית וכל סדרי מעבר הגבול היו פרימיטיביים. החתימו אותנו על איזו פיסת נייר, שאמורה הייתה לשמש ויזה, קראנו למונית והתחלנו לחפש מסעדה. לאחר מאמצים של נהג המונית (שאני זוכר כי הונעה בבלוני גז ולא בבנזין), מצאנו מסעדה הודו-סינית, שממנה נשאר לי זיכרון לא נעים - הרעלת קיבה, שנסתיימה בשטיפת קיבה ובכמה ימים של דיאטה חמורה והרגשה רעה.
החלטנו לעזוב את האונייה ולהגיע לאיטליה בדרך היבשה. הרכבות היו פרוצות לרוח, ללא חלונות ולא נוחות במיוחד, אך זו הייתה הדרך המהירה ביותר להגיע למחוז חפצנו. נסענו ממארסיי למנטון שעל גבול צרפת-איטליה, וכשעברנו את הגבול ברגל (כי המנהרה המחברת את צרפת ואיטליה הייתה הרוסה), נדהמנו מן ההבדל העצום ברמת החיים בשתי המדינות. החנויות באיטליה היו מלאות כל טוב - כיכרות לחם לבן, חלות, מקרוני בנים ואפילו קאוויאר שחור. המפליא היה לראות כיצד נראית ארץ מובסת כאיטליה, לעומת ארץ כצרפת, שנחשבה בת-ברית למעצמות המנצחות. מסתבר כי האמריקנים, שהיו נתונים בפחד מפני הפיכה קומוניסטית באיטליה (ובצדק, המפלגה הקומוניסטית שם הייתה הגדולה באירופה) הזרימו לארץ זו מכל טוב. האיטלקים ידעו לנצל את הקוניונקטורה הזו, קנו וגם גנבו מכל הבא ליד. סיפרו לי שהנאפוליטנים, שהיו ידועים מאז ומתמיד בנטייתם לשלוח יד ברכוש לא להם, הצליחו באותה תקופה לגנוב אונייה בנפח של 10,000 טונות, על תכולתה. השפע הזה הרשים אותנו כל-כך עד שהתחלנו לשקול אם לא כדאי לרכוש מעט מוצרים ולקחת עמנו בשובנו הביתה. אחרי הכל גם בארץ-ישראל ידעו מחסור של מלחמה.
שוב עלינו על רכבת ונסענו לגנואה. לאחר לילה לא נעים במלון קר, שחלונותיו מכוסים קרשים, ללא חשמל, ללא הסקה, הגענו למילאנו. התאכסנו במלון "קונטיננטאל", שמחציתו האחת הוחזקה בידי אונר"א ומחציתו האחרת שימשה לאכסון אורחים. המלון היה הרוס למחצה מפגיעותה מלחמה והג'יפים של אונר"א נכנסנו לתוך ה"לובי" של המלון כאילו זה היה מוסך. קיבלנו חדר בקומה השמינית. המעלית לא פעלה בגלל מחסור בחשמל. בכל פעם ששכחנו משהו, משרוך נעל ועד ממלחה, היינו צריכים לעשות דרך ייסורים שלטיפוס אינסופי במדרגות. מדי פעם היינו, גולדשטיין ואני, מטילים מטבע כדי לקבוע מי משנינו יירד להביא איזה חפץ שנשכח.
באתי למסקנה שבדרך זו לא אוכל להגיע רחוק, והחלטתי לנהוג בחוצפה ישראלית. פניתי לקונסול הכללי הבריטי, הצגתי לפניו את המכתב של ה- LIGHT INDUSTRY (שבו נאמר כי על הגורמים השונים לסייע לנו), וביקשתי את עזרתו. הוא התרשם מאוד מן המכתב, ואולי גם מן הדברים שאמרתי לו. תוך עשרים וארבע שעות הסדיר לי מעמד מועדף (V.I.P) אצל קצין העיר הבריטי, עם זכות לטוס במטוסים, לקבל דלק בכל תחנה צבאית ולגור בבתי מלון העומדים לרשות הצבא.
פניתי לקצין העיר והוא הפנה אותי למלון "פרינצ'יפה סבויה", המלון המפואר ביותר במילאנו, שהוחרם לנוחיותם של הקצינים הגבוהים של צבא הוד מלכותו. מנהל המלון היה בריטי, אך כל הסגל היה איטלקי. האוכל היה בסגנון אנגלי, ולא הצטיין בטעמו. אך היה שם דבר יקר מפז - אפשרות לטלפן באמצעות המרכזייה הצבאית לכל מקום באיטליה ומחוצה לה. בטלפון אזרחי הייתה כל שיחת טלפון משימה כמעט בלתי-אפשרית.
קיבלתי מערכת חדרים מפוארת, שעלתה לי, יחד עם ארוחת בוקר, עשר לירטות ליום - ממש חינם. בתנאים אלה לא היה קשה לנהל משא-ומתן מסחרי ולחתום על העסקה. האיש, שחתם עמנו על החוזה, היה נשיא המטוויות, קונט אכילה אולצ'זה, אדם אציל נפש, שקיים את תנאי החוזים עד הפסיק האחרון.
לאחר חתימת החוזים נתתי הוראה להפעיל את הסדרי המימון וחזרתי ארצה במטוס של חיל האוויר הבריטי, שאת המקום בו ארגן למעני קצין העיר של מילאנו.
עתה עוד נותרה החוליה האחרונה להשלמת העסקה - השגת אונייה, שתעביר את הכותנה. כאן סייע לי דודני, קפטן זאב-הים, ששירת באלכסנדריה כקצין בחיל-הים הבריטי. הוא חיפש למעני ספינה מתאימה, וגם שארל רוסאנו סייע בכך. עד מהרה נמצאה ספינה בת 600 טון, ALLAEDIN שמה. אף שהייתה קטנה ומנועה לא היה גדול ממנוע של אוטובוס "ליילנד", היא התאימה למטרתנו. רב החובל שלה היה יווני והצוות מצרי. הספינה הטעינה 800 טונות כותנה - 200 טון על הסיפון ו-600 טון מתחתיו. כמתוכנן, יצאה הספינה מאלכסנדריה לחיפה, החליפה את המסמכים ומשם הפליגה לכיוון איטליה.
לפי התוכנית, הייתה הספינה צריכה להגיע לאיטליה בתוך שבועיים. אך חלפו שבועיים, שלושה וארבעה - ועדיין אין כל סימן חיים מן האונייה. טלפנתי לסוכן האונייה באלכסנדריה והוא השיב לי, כי גם לו לא ידוע דבר, בני משפחותיהם של אנשי הצוות עושים לו סקנדלים ויש חשש שהספינה נטרפה בים. חשבתי שדעתי נטרפת עלי, ולילות רבים לא ישנתי. לאחר כל המאמצים והעבודה שהושקעה, לאחר כל הכספים שהוטלו בכף ולאחר שגברתי על מכשולים כה רבים, אני עלול לאבד הכל.
החלטתי שיש להמשיך בעסקה ויהי מה. ידעתי שאם אפסיק עכשיו, אאבד הכל. שכן, התחייבתי באיטליה על מועדי אספקה של הכותנה. הספינה השנייה יצאה, איפוא, עוד בטרם נודע לנו גורלה של "אלה-א-דין". זו הייתה הספינה "דורה", שהניפה דגל פלשתינאי והייתה בפיקודו של רב החובל הארץ-ישראל ג'וקי אפשטיין. גם הפעם לא חסרו תקלות. כשהספינה הגיעה לחיפה, היא נאלצה להתעכב כאן כשבועיים בגלל מזג האוויר החורפי. אך לאחר שהפליגה, הגיעה לאיטליה כמתוכנן בתוך 12 יום. רק לאחר מכן נתברר מה קרה לספינה הראשונה. רב החובל שלה לא יכול היה לעמוד בפיתוי ובעוברו ליד איי יוון, מכר את המטען שעל הסיפון - שליש מהמטען הכללי - ורשם בספר האונייה כי נאלץ להשליך את המטען לים בגלל סערה.
מכאן ואילך זרמו ספינות הכותנה ממצרים לאיטליה דרך ארץ-ישראל כמעט ללא הפרעה. הכותנה הפכה לחוטים ואלה הובאו לארץ. לאחר פחות משנתיים ימים היה בחשבון הבנק שלי סכום מכובד של יותר ממיליון דולר.
|
|
|
|
|
