|
|
|
|
פרק 15 - העסקה היוגוסלבית |
בתקופה שבה הייתי שקוע כולי בהכנות להפלגת "נורה", ידעתי כי ביוגוסלביה נמצא אדם, שאינו נותן מנוח ומאיץ בנו שנסיים את המלאכה במהירות. האיש הזה, שרק לימים נודע לי כי שמו שייקה דן (טרכטנברג), טילפן אחת לכמה שעות והזהיר: "אני מתפוצץ כאן. הנשק על החוף, ואם לא תגיע האונייה כדי להטעין אותו, יהיו בעיות". הטלפונים הללו היו מטרד לא קטן. לא הייתי זקוק לכך שיאיצו בי, העצבים היו מתוחים ממילא עד קצה הגבול וידעתי עד כמה גורלית המשימה שהוטלה עלינו. אך ידעתי, שאם לא נכלכל כל צעד בתבונה ובזהירות - ניכשל.
לאחר ש"נורה" הגיעה בשלום ליעדה וגם מבצעים אחרים נסתיימו בהצלחה (שיגור הספינות "רסורקציה" ו"בוריאה", שאספר עליהן בפרק הבא), נתפניתי להכיר אותו "טרדן" מיוגוסלביה. נתברר לי, כי הוא אחד הגיבורים האלמונים של עם ישראל (ואשר צניעותו גרמה לכך שהוא נותר אלמוני לגבי רוב הציבור, עד היום). כרכים רבים יידרשו כדי לספר את עלילותיו של האיש, שהקדיש את רוב שנות חייו למטרה אחת ויחידה: גאולת עם ישראל ובניין הארץ. כשהכרתיו מקרוב, התפתחה בייננו כימיה וחשתי כאילו אני מכיר אותו עשרות שנים. הבינונו זה את זה ברמז, בלי צורך לדבר ולהתפלסף. די היה בהחלפת כמה מילים והכל היה ברור. הפגישה עם שייקה הולידה, מאוחר יותר, את "העסקה היוגוסלבית", שתודות לה התאפשר, בין היתר, מעבר אלפי יהודים מבולגריה דרך יוגוסלביה לישראל; שיתוף פעולה הדוק עם היוגוסלבים להעברת הנשק הצ'כי, ובכלל זה העמדת שדה-התעופה לרשות ישראל לשם העברת הספיטפיירים שנרכשו בצ'כוסלובקיה. אותה עסקה פתחה גם צוהר להעמקת היחסים בין ישראל לבין "העולם השלישי", אך ההזדמנות לכך לא נוצלה במלואה, ועל כך עוד יסופר.
אך בטרם אספר את סיפור העסקה היוגוסלבית, אביא כאן את עדותו של שייקה, שניתנה לספר זה.
מספר שייקה: "אני שומר בלבי הערכה רבה לאפרים על הדברים הגדולים שעה באותה תקופה. מסירותו, נאמנותו, הלהט שלו, לא ידעו גבול. בלי להט נפשי, הגובל בשיגעון ובטירוף, לא היה מצליח לעשות מה שעשה. לא עמדתי מקרוב בעת שאפרים טיפל בפרשת "נורה", אבל ידעתי כי התפקיד שהוא ממלא בפרשה איננו של גלגל חמישי. היה צורך בכשרון עצום כדי לארגן את הספינה הזו. על חשיבותה של הספינה אין צורך להרחיב את הדיבור. אני זוכר שישראל גלילי כתב פתק לאהוד אבריאל שבו נאמר: "גורלנו בידכם".
"מייד לאחר הפלגת "נורה" פנו אלי ידידים רמי מעלה ביוגוסלביה ואמרו לי שהם רוצים להפגיש אותי עם איש, שיציג לפני בעיה אשר-הם מתחבטים בה. נפגשתי עם אחד מראשי השלטון והוא הסביר לי (ביוגוסלבית, שפה שלמדתי לדבר בה, גם אם לא ברהיטות), שהם רוצים להקים תשלובת פלדה בזרניצה ומתקשים לעשות זאת. הבקשה הזו הבהילה אותי. וכי מה יכולים אנו לעזור באמצעינו הדלים? חשתי אז הרגשת חובה עמוקה כלפי היוגוסלבים. הם עשו בשבילינו מעל ומעבר למה שעשו מדינות אחרות. רבות נעשה תודות לטיטו, שבלעדיו שום דבר לא היה זז. אך גם העם אהד אותנו. יוגוסלביה שימשה בסיס להעברת הנשק הצ'כי לפני הקמת המדינה, ותחנת מעבר ליהודי רומניה ובולגריה לאחר הקמת המדינה. כל מה שעשו בשבילנו עשו שלא על מנת לקבל פרס, אלא מתוך רצון טוב. באותה תקופה שרר ביוגוסלביה ממש רעש. האזרחים קיבלו לחם בקיצוב. ולא היה זה לחם רגיל, אלא לחם שכלל שמונים אחוז תירס ועשרים אחוז חיטה. אם אכלת לחם זה כשהוא טרי, לקית בכאבי בטן. אם קיבלת אותו לא טרי, הוא היה מכוסה עובש. היוגוסלבים, למרות המחסור החמור שממנו סבלו, סיפקו לעולים אשר עברו דרך ארצם הכל מכל - מזון, לבוש וחומרים חיוניים.
"כשפנו אלי היוגוסלבים, ידעתי שמוכרחים לעזור, או לפחות להראות שאנחנו מוכנים לעזור. כשהגיע אלי אהוד אבריאל, הצגתי לפניו את בקשתם של היוגוסלבים, ואהוד השיב לי: "בוא איתי למילאנו. יש שם יהודי, ששמו אפרים אילין. הכרתי את יכולתו בפעולת נורה. הוא יודע לפתור בעיות. אציג אותך לפניו ונראה במה יכול לעזור". נסענו למילאנו וכך הכרתי את אילין. לאחר שנים סיפר לי אפרים, כיה בקשה של היוגוסלבים הבהילה גם אותו, בהיותה פנטסטית. מאחורי גבי הוא אמר לאהוד: "שייקה מלא להט לפעולה. בוא לא נקלקל לו ונעודד אותו, כאילו אפשר להיענות לבקשה של היוגוסלבי". כלפי חוץ התנהג אפרים כאילו באמת אין בעיה להיענות לדרישה, וכך הוא שכנע אותי. הוא בא איתי לבלגראד לפגישה עם המהנדסים. אני לא הבנתי בזה דבר, אך אפרים דיבר והרצה כאילו עסק כל ימי חייו בייצור פלדה. המדובר היה במפעל בהיקף של מאות מיליוני דולרים והבטחות של אפרים נראו לי דמיוניות. אך אפרים עשה את הבלתי אפשרי. הוא רקם את העניין לאט-לאט, יצר קשר עם חברת המתכננים הנודעת "ברסארד", מארצות-הברית, והביא את ברסארד עצמו ליוגוסלביה. כך גמלנו ליוגוסלבים על כל מה שעשו בשבילנו. אני זוכר שאילין הפך להיות "פרסונה גראטה" ביוגוסלביה. לא ראו בו סוחר שבא להרוויח, אלא אדם שנותן שירות תמורת היחסים הטובים שלהם עם ישראל, וכל מה שעשה בשבילם, לא היה על מנת לקבל פרס".
על מנת להבין את הנסיבות של העסקה היוגוסלבית, יש לזכור את הרקע של התקופה. יוגוסלביה, בהנהגת טיטו, נטשה אז את הקומינפורם ויצאה לדרך עצמאית רצופת סכנות. טיטו ראה עצמו קומוניסט לא פחות טוב מאשר סטאלין, אך הוא לא הלשים בשום פנים ואופן עם ההגמוניה הסובייטית, ועם מגמתה להפוך את כל ארצות מזרח-אירופה לגרורות. ההגמוניה הסובייטית באה לביטוי הן בתחום האידיאולוגי והן בתחום הכלכלי. הסובייטים תכננו ארגון מחדש של הכלכלה המזרח-אירופית כך, שהפעילות הכלכלית תתחלק בין מדינות תעשייתיות לבין מדינות חקלאיות. הם עודדו את פיתוח התעשייה בצ'כוסלובקיה ובגרמניה-המזרחית ורצו להפוך את יוגוסלביה (ומאוחר יותר גם את רומניה) לספקית של חומרי-גלם ותוצרת חקלאית עבור הארצות התעשייתיות. טיטו לא השלים עם החלוקה זו, בראותו בה דבר המנוגד לאינטרס הלאומי של יוגוסלביה. הוא גם גרס שקומוניזם אינו מבטל רגשות ואינטרסים לאומיים, ואיננו מונופול של הרוסים. הוא סירב לראות בקרמלין את הוותיקן של הקומוניסטים.
עמדת טיטו הייתה בחזקת כפירה בעיקר בעיני הסובייטים, והכל ציפו לכך שסטאלין לא ישלים עמה וישלח את הטנקים שלו ללמד לקח את הגרורה הסוררת. טיטו החל אז לפתח את האידיאולוגיה של "העולם השלישי", שאינו מזדהה עם אף אחד משני הגושים, אך בינתיים לא נהנה מגיבוי משום צד. קשריו עם הגוש המזרחי נותקו כליל, אבל מצד שני נשאר בעיני ארצות-הברית בחזקת קומוניסט, ולפיכך מוקצה מחמת מיאוס. גם מארצות אחרות במערב לא קיבל כל סיוע, לא כל-כך מתוך הסתייגות מעמדותיו האידיאולוגיות, כמו מן החשש מה צפוי למדינה זו מן היסודות הפרו-סובייטיים שבתוכה. הצמרת השלטונית ביוגוסלביה הייתה מורכבת ממנהיגי הפרטיזנים. הללו עלו לשלטון לאחר חמש שנים של מלחמה עקובה מדם. הם ידעו לירות, לפוצץ גשרים ומסילות ברזל, אך לא לנהל מדינה. רוב אנשי הצמרת המנהלית והכלכלית מן התקופה שלפני המלחמה ברחו, הושלכו לכלא, או חוסלו. המדינה הייתה נתונה במצוקה כלכלית קשה, והעומדים בראשה התקשו לפתור את הבעיות הבסיסיות ביותר.
דברים אלה הסביר לי שייקה בפגישתנו במילאנו, ולאחר מכן בבואי ליוגוסלביה. שייקה נתגלה לי עד מהרה כאדם בעל לב רחב וראש פתוח. הבינונו זה את זה והיה ברור מדבריו, שצריך לעשות הכל כדי לעזור ליוגוסלבים על מנת שהם יעזרו לנו בנושאי ההעפלה והרכש. מארגני הבריחה נזקקו אז ליוגוסלביה כארץ מעבר לעולים. הבולגרים, בלחצם של הבריטים והערבים, סירבו להתיר את השימוש בנמלי הים השחור, ולכן היה צריך להעביר את העולים ברכבות ליוגוסלביה ולהעלותם על האוניות בחוף יוגוסלבי. הפעילות הזאת גרמה ליוגוסלבים טורח וקשיים עצומים. זכור לי שקרונות הרכבת, שהביאו עולים מבולגריה, היו מרוחים בסיסמאות אנטי-יוגוסלביות, שהופנו בעיקר נגד אישיותו של טיטו. סיסמאות אלו צויירו בידי קומוניסטיים מן הארצות השכנות, שהיו אויבות בנפש ליוגוסלביה. השלטונות היוגוסלביים עצרו את הרכבות בגבול, ומחקו את הכתובות בעזרת סטודנטים חברי מפלגה, שגוייסו במיוחד למטרה זו. לאחר שנמחקו הכתובות, נמשך זרם העולים.
הפגישות הראשונות עם המומחים היוגוסלבים - מנהלי חברות ממשלתיות, מנהלי הבנק הממלכתי וכדומה - היו מביכות. ישבו שם, בנוסף למומחים, גם אנשי ביטחון, שרשמו כל מילה. המומחים רעדו כעלה נידף והביטו כל העת לעבר אנשי הביטחון מחשש שאמרו משהו שאסור לאומרו.
הפגישות הראשונות עם המומחים היוגוסלבים - מנהלי חברות ממשלתיות, מנהלי הבנק הממלכתי וכדומה - היו מביכות. ישבו שם, בנוסף למומחים, גם אנשי ביטחון, שרשמו כל מילה. המומחים רעדו כעלה נידף והביטו כל העת לעבר אנשי הביטחון מחשש שאמרו משהו שאסור לאומרו.
עמדתי עד מהרה על כך שהיוגוסלבים זקוקים, למעשה, לכל - משרוך נעל ועד תשלובת פלדה. ניתוק הקשרים עם הגוש המזרחי גרם לכך שמפעלים חדשים רבים נשארו תקועים באמצע הקמתם - ללא מימון, ללא חומרי גלם, ללא ציוד בסיסי. הקשרים הכלכליים עם מדינות מערביות היו רופפים, הניסיון והידע שלהם בסחר בין-לאומי היה מוגבל מאוד. הם סבלו ממחסור במטבע זר ובקווי אשראי. אפילו התשתית שלהם לייצוא התוצרת החקלאית הייתה פרימיטיבית.
היוגוסלבים פירטו לני שורה של מוצרים, שנזקקו להם בדחיפות:
· מכוניות משוריינות עבור טיטו ושומרי ראשו.
·
· עשרות טרקטורים "קטרפילר", בינוניים וגדולים, לעבודות עפר ובעיקר לעבודה במכרות ובקידוחי נפט.
·
· ציוד תעשייתי מגוון - טרנספורמטורים, מדחסים, אביזרי חשמל - הכל בכמויות עצומות.
·
· מאה משאיות כבדות עם ארגזי מטען מתהפכים, בעיקר לצורך עבודה במכרות.
·
· מנופים כבדים לעבודות בניין ולנמלים.
·
· ציוד קשר לשימושים ביטחוניים.
·
· ציוד לקידוחי נפט וצינורות מכל הסוגים.
·
מעל לכל הם רצו שאשיג להם קשר עם חברת "ברסארד" בארצות-הברית, כדי שזו תתכנן למענם את תשלובת הפלדה. למרות שחסרו את האמצעים הבסיסיים ביותר, העמידו את התוכנית להקים תשלובת פלדה (וכן גם חברה לחיפושי נפט) בראש סדר העדיפויות שלהם. היו להם חומרי גלם - מכרות ברזל, פחם וגרוטאות - אך הם נזקקו לידע בתכנון ובהפעלה ולמימון. בתשלובת הפלדה הם ראו פרוייקט לאומי מרכזי, שיניח את התשתית לתעשייה הכבדה של המדינה, ויבטיח לה אי-תלות כלכלית לטווח הארוך.
ליוגוסלבים לא היה כסף כדי לשלם בעד המוצרים שביקשו ולממן את המפעלים שחלמו להקים. לפיכך ביקשו גם אשראי, לזמן קצר ולזמן ארוך, אשר ייפרע בחלקו באמצעות סחורות, בעיקר תוצרת חקלאית - תירס, חיטה, סוכר, פירות יבשים, עץ ומוצריו, טבק, אלכוהול וכדומה.
חלפו כמה שנים מאז למדתי את יסודות תעשיית הפלדה באוניברסיטה של ליאז'. אך שוב - כמו פעמים רבות בעבר - הייתה לי ההשכלה שרכשתי שם לעזר רב. במסגרת לימודי המקצוע "המוצר התעשייתי" ביקרנו בשעתו עם הפרופסור שלנו במפעלי הפלדה "קוקריל" ו"אוגריה גריה", שנבנו בפרברי ליאז', ולמדנו את תהליכי הייצור של ברזל ופלדה ידיעותיי בייצור לדה היו אמנם תיאורטיות, אך יכולתי לדבר עם בני-שיחי ברמה שווה. דבר זה, בנוסף ל ידיעותיי האמיתיות והיסודיות יותר בסחר הבין-לאומי, עשה עליהם רושם אמין. על הרושם הזה יכולתי ללמוד מדיווחיו של שייקה, שידע לנצל את אווירת הרצון הטוב, אשר נוצרה עקב היחסים שפיתחתי עם היוגוסלבים.
היוגוסלבים היו מלאי אמונה ביכולתי לחולל נפלאות. בין היתר רצו שאביא להם את ברסארד עצמו, איש בעל מוניטין בין-לאומיים, אשר לפני המלחמה תכנן את מפעלי הפלדה של גרמניה הנאצית, כמו גם חלק גדול ממפעלי הפלדה בפיטסבורג שבארצות-הברית, ומפעלי פלדה במקומות רבים אחרים בעולם. היוגוסלבים רצו עוד הרבה דברים אחרים. המשותף לכל הבקשות היה שלא ניתן היה למלאן באורח חוקי. המדובר היה בסחורות שנכללו ברשימת הסחורות האסטרטגיות שהאמריקאים אסרו לייצאן למזרח-אירופה. גם מומחים מן המערב לא היה קל להביא. על הדרכונים האמריקאים באותה תקופה הייתה מוטבעת החותמת "תקף לכל המדינות, פרט ליוגוסלביה".
כבר לאחר שיחתי הראשונה עם היוגוסלבים עמדתי על כך כי דרישותיהם אינן עניין ליוזמה פרטית. זהו נושא שיש לטפל בו בדרג ממלכתי ושבו תוכל ישראל לעשות רווחים מדיניים וכלכליים גם יחד. היוגוסלבים מצדם הביעו נכונות לשיתוף פעולה בהיקף רחב, הן בתחום הכלכלי והן בתחום המדיני. לכן עלה בדעתי הרעיון להציע לשלטונות ישראל להקים חברה ממלכתית, בדומה לחברה שהקימו הבריטים בעת מלחמת העולם, לטיפול במכלול הנושאים הכלכליים של בריטניה. בחברה זו רוכזו טובי המוחות בתל-אביב. השתתפו בפגישה הלל הכהן, הלל דן, דוד הכהן וקארל לנדאו (ממנהלי "סולל בונה", שהיה מיוצאי הסקטור הפרטי. בחור צעיר, מהיר מחשבה וחביב). הייתה זו הפעם הראשונה שנפגשתי פנים-אל-פנים עם הצמרת של אחת החברות ההסתדרותיות הגדולות. הלל דן עשה עלי רושם של אדם בעל חזון ומעוף, אומץ והעזה. אף שלא היה לו ניסיון רב בעסקות בין-לאומיות, הייתה לו תפיסה מהירה, שחיפתה על חוסר הניסיון. הבעיה שלי איתו כשותף הייתה שהוא האמין כי "מה שטוב ל"סולל בונה" טוב למדינת-ישראל". מאמונה זו (שהחזיקו במידה זו או אחרת כל ראשי המשק ההסתדרותי) לא היה אפשר להזיזו. אני זוכר שבאותה פגישה הוקסמתי מאישיותו של דוד הכהן, למרות התנגשות קלה שהייתה בינינו. התרשמתי מעסיסיותו, משורשיותו, מיושרו. נוצרה אז בינינו כימיה, שהתפתחה לידידות עמוקה לכל החיים.
אודה על האמת כי השיחה הראשונה עם נציגי החברה ההסתדרותית הגדולה הותירה בפי טעם מר. לא היה זה הסגנון, שבו הייתי רגיל לנהל משא-ומתן מסחרי. הם הסכימו, כמובן, בהתלהבות להצטרף לעסקה וליהנות מן הפוטנציאל הגלום בה. אך כששאלתי באילו תנאים תהייה ההתקשרות בנינו, התפרץ כלפי דוד הכהן: "מה זאת אומרת תנאים? האם אתה רוצה להיות שותף שלנו? האם יש לך כסף?" נראה שדוד הכהן חשב שאני חבר קיבוץ, או דלפון חסר כל. היו אלה, כנראה מכנסי החאקי הקצרים שלי, שיצרו אצלו רושם זה. הצעתי לו לבדוק את מצב החברות שלי ואת מצבי הכספי בבנקים, בארץ ובחוץ-לארץ. לבסוף סיכמנו שהעסקים בינינו יתבססו על שותפות בחלקים שווים. הם התחייבו שישלחו לאירופה את קארל לנדאו, כדי שיישא עמי בעול.
לאחר הפגישה נסעתי לחיפה וסיפרתי לידיד - המשפחה, הבנקאי זלמן נתנזון, על שיחתי עם ראשי "סולל בונה" ועל התרשמותי המסויגת. אמרתי לו כי לאחר בתקופה שבה עשיתי בפעילות הרכש בחו"ל באווירה של "הכול לנען המדינה", נדהמתי להיתקל ברוח אחרת. נתנזון, שהכיר היטב את המציאות הכלכלית והציבורית בארץ, אמר לי: "אפרים, אתה נאיבי. זו הרוח השוררת בארץ. וכי אינך יודע של"סולל בונה" יש חוזים של 'קוסט פלוס' עם המדינה? לדעתי, עליך לנהוג בעניין זה כמו בעסק פרטי ולשמור על האינטרסים שלך, אחרת הם יעשקו אותך". (הוא הציע שאיעזר בחתנו, עו"ד ישראל צליוק, אם אזדקק לסיוע משפטי. ואכן, צליוק, שהיה חברי מנוער, סייע לי בעניין זה, ודרכנו המשותפת נמשכה שנים רבות).
לא יכולתי לקבל את העצה של נתנזון ולא הייתי מסוגל לראות ביחסים שלי עם היוגוסלבים עסק פרטי. באותה תקופה כבר הייתי מבוסס למדי. עסקי הטקסטיל והעסקים האחרים שלי היו בהיקף בין-לאומי. במצרים הועמדו לרשותי קווי-אשראי לרכישת כותנה במיליוני שטרלינגים. במילאנו הייתי בין הזרים הבודדים, שיכלו להיכנס לשלושת הבנקים הגדולים של העיר ולקבל אשראי בהיקף ניכר. אירופה של 1948 הייתה כר פורה לעסקים. לא היה לי כל צורך לפתח פעילות עסקית ביוגוסלביה, על כל הבעיות והסיכונים הכרוכים בכך. היה לי הרבה מה להפסיד, לא רק בנכסים כספיים, אלא גם במוניטין. אך אני נכנסתי לעסקה היוגוסלבית כל-כולי. ראיתי בפעילות זו חובה לאומית, מעין המשך לפעילות הרכש שלפני הקמת המדינה. זו הייתה שליחות, שמטרתה הראשונית והעיקרית הצלת יהודים. אך גם היה לי חזון, וקיוויתי שהמדינה, אשר אך זה הוקמה, תשכיל לנצל וליהנות ממה שרציתי להגיש לה ממש על מגש של כסף.
השותפות עם "סולל בונה" הייתה סיפור ארוך של מפחי-נפש, תלאות והתרגזויות. "סולל בונה", שכוחה בארץ היה כמעט בלתי מוגבל, הייתה חסרת אונים באירופה, בעיקר בגלל מחסור באנשים ובמטבע-חוץ. את הבטחתם לשלוח שליח מיוחד לאירופה, שיישא עמי בעול, לא קיימו. במקום זאת העמידו לרשותי את מאיר גירון, שישב עוד קודם לכן בבלגיה ועסק שם ברכישת ציוד מעודפי המלחמה, בין היתר גם עבור משרד-הביטחון. גירון היה אמנם בעל כושר עבודה ויכולת ביצוע, אך הוא נתגלה כאדם בלתי יציב ובעל קומפלקסים מוזרים. הוא דמה לפרה, המניבה הרבה חלב אך יש להיזהר לבל תבעט בדלי כשמסתיימת חליבתה. מצבי הרוח ההפכפכים שלו באו לביטוי בצורות שונות ומשונות. אני גם לא סמכתי כל-כך על האתיקה המסחרית של שותפי, ולא הצלחתי להבין כיצד הם רוכשים ציוד יקר ערך ומעבירים אותו ארצה, שעה שידעתי כי אין להם פרוטה במטבע-חוץ.
החברה המשותפת לא הוקמה מעולם באורח רשמי, וכל עסקה בוצעה אד-הוק בדרך-לא-דרך. את הכספים הראשוניים לעסקות - כמה מאות אלפי דולרים - השקעתי מכיסי. בינינו לבין עצמנו קראנו לחברה המשותפת, שכאמור לא הקומה רשמית, בשם "הדד" - ראשי התיבות של הלל דן ודוד הכהן. לגופו של עניין לא הזיקה העובדה שלא הקימונו חברה, שכן רוב פעולותינו היו על גבול החוקיות. סיפקנו ליוגוסלבים מאה מאשיות דיזל, שקניתי מ"פיאט" (על פי הזמנה מיוחדת היו אלה משאיות מצויידות בהייברים, שהיו דרושים ליוגוסלבים לעבודה במכרות). סיפקנו להם ציונורות וציוד אחר לקידוחי נפט מגרמניה, טרקטורים "קטרפילר" מעודפי הצבא האמריקני, ששופצו בבלגיה ובגרמניה. שני מטוסי "ביצ'קראפט" שרכשנו בנורבגיה ואלפי טונות צינורות. ועיקר העיקרים: סייענו בהקמת תשלובת הפלדה. היוגוסלבים הקימו חברה מיוחדת לצורך הקשרים עמנו, "איטראקספורט". החברה ריכזה בקשות של גורמים ומפעלים שונים ביוגוסלביה, שפנו בקריאות S.O.S., כשנזקקו לציוד בדחיפות. החברה הייתה פונה אלינו ואנו סיפקנו את הנדרש. אט-אט יצאו לנו מוניטין של כל-יכולים. אני אומר "קנינו", "עשינו", "סיפקנו", בלשון רבים, לתפארת המליצה בלבד. האמת היא שתרומת אנשי "סולל בונה" לעסקים עם יוגוסלביה הייתה מזערית. כאמור, לא היו לחברה אמצעים במטבע חוץ והיא לא העמידה לרשותי אדם, שיקדיש את כל זמנו לפעילות המשותפת. פעילותנו גם סבלה מן המלחמות הפנימיות בין שתי קבוצות יריבות בצמרת "סולל בונה". בראש הקבוצה האחת עמדו הלל דן ודוד הכהן ובראש הקבוצה האחרת הלל הכהן ושמחה גולן.
זה היה הרקע לשותפות לא מוצלחת אחרת, שעשיתי באותה תקופה - השותפות עם אברהם פרידמן. את אברהם פרידמן הכרתי עוד מן התקופה, שבה עשיתי עסקים בארץ בעת מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז יבואן בדי חאקי מן הסוג ששימש לי לייצור הסרבלים למשמר האזרחי. ב-1946, או בתחילת 1947, עזב את הארץ ויצא לארגנטינה. הוא עסק שם במכירת מלט בשליחותם של שני יהודים שוויצריים, האחים קמחי מלוזאן. העסקים הללו ככל הנראה לא עלו יפה, ובסוף 1948 עזב את ארגנטינה ובא לאירופה.
מארגנטינה חזר פרידמן עם סכום מזערי. הוא הסתובב וכרכר סביבי בתקווה להיכנס לאיזו עסקה. כשנתברר לי ש"סולל בונה" איננו שותף קל, הצעתי לו להצטרף לשותפות ולקבל את מחצית חלקי בחברה, דהיינו 25 אחוזים. זאת, מבלי שנתבקש להשקיע כסף. קיוויתי שהוא יסיר מעלי חלק מן המעמסה היומיות וירכז בידיו את הנהלת הספרים ואת הפיקוח על הקופה. הנחתי שיוכל למלא את התפקיד, בהתחשב בניסיונו העסקי והציבורי (בארץ היה נציג האזרחים במטה ה"הגנה").
פרידמן קפץ על ההצעה בשמחה, כי היא פתרה לו בבת אחת את כל בעיותיו. בחוגי הסוחרים ובקרב ידידיו בארץ נמתחה עליו ביקורת על שהוא ממשיך לשבת בארגנטינה ואינו חוזר לארץ לקחת חלק במאבק על הקמת המדינה. יתר על כן: בעזרת קשריו עם קצין המחוז דאז, יבסיק גוברניק, הצליח להוציא את אישתו ושני ילדיו מהארץ לפאריס, כמה ימים לפני שהחלו הקרבות. השתתפותו בעסקה היוגוסלבית אפשרה לו לטעון כי הוא משתתף בכך במאמץ המלחמה, ומה עוד שהיא פתרה גם את בעיותיו הכלכליות האישיות.
העבודה סביב העסקה היוגוסלבית השתרעה על פני אירופה כולה. המקור לסחורות היה בגרמניה, באיטליה ובמדינות אחרות. המימון נעשה דרך שוויץ. היוגוסלבים שילמו בתירס, חיטה, טבק, עץ ובתוצרת חקלאית אחרת, שאותה צריך היה למכור ולהמיר לכסף. מאיר גירון ואדם נוסף מטעם "סולל בונה" ישבו בבריסל ועסקו שם ברכישת הציוד מגרמניה (כי הגישה מבלגיה לגרמניה הייתה קלה יותר). אני ישבתי במילאנו וטיפלתי בכל הקשרים עם יוגוסלביה ובכל ענייני המימון בשוויץ. מדי פעם קפצתי גם לבלגיה, לצרפת ולגרמניה. העומס היה עצום וקיוויתי שפרידמן יקל עלי. אך הוא נתגלה כמעמסה נוספת ולא ככוח עזר. הוא הסתובב ממקום למקוום, סיפר צ'יזבאטים ושום נושא, שנמסר לטיפולו, לא טופל כראוי. הוא הזכיר לי את המחזמר, שהוצג בניו-יורק בשנות החמישים, "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ". איני רוצה להאריך בתיאור הפרשה העגומה של יחסי עם אברהם פרידמן. אומר רק כי לא זכור לי מקרה שבו קיבל אדם כל-כך הרבה, בתקופה כה קצרה, תמורת מאמץ כה מועט. אך הוא, לא זו בלבד שלא היה אסיר תודה על מה שניתן לו על מגש של כסף, אלא היה כפוי טובה ואף גמל רעה לא רק לי, אלא גם למיטיביו האחרים. אחד מהם סיים את חייו משותק, מרותק לכיסא גלגלים וחסר כל.
היחסים בין יוגוסלביה לבין ישראל התנהלו אז בשני מישורים. המישור האחד היה של שייקה דן, שבחלקו כלל גם אותי. המישור האחר היה של הצינורות הדיפלומטיים הרשמיים. היוגוסלבים ידעו להבחין היטב בין השניים. בשייקה דן האמינו כמו שאנשים אדוקים מאמינים בקדושים - והייתה להם סיבה טובה לאמונה זו. שייקה, איש ישר ובעל עקרונות, יד לקנות את לבם ואת אמונם. הם ידעו כי על התחייבות של שייקה אפשר לסמוך יותר מאשר על אלף מסמכים רשמיים. על יחסיי עם חברות מסחריות יוגוסלביות ניתן ללמוד מן הפרשה הבאה: באחד הימים הגיע למילאנו שליח מיוחד של אשכול, יחזקאל דגן. הוא ביקש שנארגן בדחיפות משלוח גדול של עץ, שבארץ נזקקו לו להקמת צריפונים לעולים. קיימתי כמה שיחות טלפון עם בלגראד, ותוך 48 שעות העמיסו היוגוסלבים את העץ על ארבעה קרונות משא, צירפו אותם לרכבת נוסעים מהירה, שהייתה בדרכה לנמל רייקה, שם הוטען העץ על אונייה שאשר-הובילה אותו ארצה. זו הייתה דוגמה אחת מיני רבות לטיב היחסים שהיו לי עם היוגוסלבים, ויותר מכך לנכונותם להיענות לבקשותינו. הפרשה הזו גרמה לי עוגמת-נפש. דגן בא למילאנו בלי כסף, ולמרות שהבטיחו לי להעביר את הכסף בהקדם, כדי שאוכל לשלם ליוגוסלבים, לא בוצע התשלום זמן רב. היוגוסלבים שחררו את העץ על סמך ההתחייבות שלי ואני הייתי צריך להתרוצץ לא מעט. כשנפרע החוב סוף-סוף, שילמה אותו הממשלה בלירות ישראליות, שהועמדו לרשות הנציגות היוגוסלביות בארץ.
היוגוסלבים נתנו ביטוי בוטה לפער האמון בינינו לבין ישראל הרשמית בעת שהגיעה העסקה העיקרית לסיומה, בסוף 1949. "סולל בונה" עשה אז את התרגיל הטיפוסי שלו. אנשי נשלחו ליוגוסלביה והודיעו לשלטונות, כי הואיל והמלחמה בישראל נסתיימה, הרי נסתיים גם שירותי בעניין היוגוסלבי. מעתה ואילך יקויים כל הקשר-המסחרי בין שתי המדינות באמצעות "סולל בונה", שהיא לפי התבטאותם "חברה ממשלתית למחצה". היוגוסלבים שמעו את הדברים בסבלנות ומיהרו להודיע לי על כך. (בסופו של דבר נסתיימה העסקה היוגוסלבית פשוט משום שהיוגוסלבים למדו להסתדר בלעדינו. מצבם הפוליטי התחזק והם יכלו להשיג גם אשראי וגם סחורות בלי תיווכנו).
רקע זה של היחסים המיוחדים, שהתפתחו ביני לבין יוגוסלביה תודות למעמדו המיוחד של שייקה דן, יש בו כדי להסביר את הצלחתו של הפרוייקט הגדול בזרניצה - תשלובת הפלדה. כל הפרוייקט הזה נולד, כפי שכבר סיפר שייקה בעדותו, כהטעיה שהטעינו אותו, אהוד אבריאל ואנוכי. בעת ששייקה הציג לפני את הדרישה של היוגוסלבים - הבאת המתכנן ברסארד וכל הכרוך בכך - הדבר נראה כחלום באספמיה. לא היה לכאורה כל סיכוי להביא אזרח אמריקני למדינה שהנסיעה אליה אסורה עליו. לא היה סיכוי להביא מערך אסטרטגי שלם למדינה שארצות-הברית מטילה עליה אמברגו. לא היה כל סיכוי להשיג את האשראי שהיה דרוש ליוגוסלבים חסרי האמצעים. בעצה אחת עם אהוד אבריאל הטעינו את שייקה, ולא גילינו לו את ספקותינו לגבי הסיכוי להיענות לבקשה היוגוסלבים. ידענו ששייקה, כאיש אמת, לא יוכל להטעות את היוגוסלבים ולא יעלים מהם את העובדות. אמרנו לשייקה שנוכל להיענות לדרישות היוגוסלביות, למרות שידענו אז כי הסיכויים לכך קלושים. שייקה בטח בנו והעביר את המסר ליוגוסלבים. ואילו הם כל-כך האמינו לשייקה עד כי ראו בהתחייבותו מעשה מוגמר. כך נהנתה ישראל מאשראי גדול של רצון טוב ומסיוע, שקשה להעריך את חשיבותו בתקופה גורלית לקיומה. אנחנו מצדנו הצלחנו לעמוד בכל הבטחותינו והצדקנו את האמון שהיוגוסלבים נתנו בנו.
נוצר כאן מצב היסטורי מוזר ומיוחד במינו. מדינה ריבונית, יוגוסלביה, משתפת פעולה עם קבוצת אנשים - שספק הם מייצגים מדינה, ספק לא - על מנת לבצע שורה של מעשים חריגים. דוגמה אחת יש בה כדי להאיר את טיב היחסים הללו: באחד הימים (הדבר היה עוד בטרם קמה המדינה) נודע ליוגוסלבים, כי ניתן לרכוש באיטליה ציוד למפעלי ערגול פלדה. הם ביקשו לשלוח מהנדס יוגוסלבי, כדי שיבדוק את המכלול המוצע למכירה. כניסתו של מהנדס כזה לאיטליה בדרכון יוגוסלבי הייתה כרוכה בקשיים רבים באותם הימים. סידרנו לו, איפוא, דרכון מנדטורי, בו הופיע השם שפיצר, והוא בא להתגור עמנו במלון "פרינצ'יפה סבויה". הייתי עסוק אז בענייני הרכש ו"שפיצר" היוגוסלבי המתין במתון, כשצפירה עושה כמיטב יכולתה כדי להנעים את שהותו אצלנו. לבסוף איתרתי את המפעל המוצע למכירה ונתברר כי מדובר במפעל מיושן, שנבנה לפני מלחמת העולם הראשונה, כמעט גרוטאה, שהאיטלקים רצו להיפטר ממנו. יעצתי ליוגוסלבים שלא ייגעו בגרוטאות הללו וימתינו עד שנמצא משהו טוב יותר. "שפיצר" שוכנע כי נתנו ליוגוסלבים שירות הוגן ונאמן וכשחזר הביתה, דיווח ברוח זו לשולחיו. הברית בינינו לבין היוגוסלבים התהדקה ואמונם בנו גבר.
אחד המקרים, שבהם הגישו היוגוסלבים סיוע חיוני לישראל, קשור בפרשת ה"ספיטפיירים". הדבר היה ביולי 1948. הצ'כים הציעו לנציגי הרכש חמישים מטוסי "ספיטפייר" במחיר 23 אלף דולר כל אחד, והבעיה הייתה כיצד להעבירם ארצה.
מספר על כך שייקה דן, בעדותו לספר זה: "באו מומחי תעופה מארצות-הברית ואמרו שהמקום היחיד, שבו ניתן להקים תחנת ביניים לתדלוק המטוסים, כדי שיוכלו להגיע ארצה בדרך האוויר, הוא יוגוסלביה. גם זאת, רק לאחר שיתקינו במטוסים מכלים מיוחדים, שיגדילו את כמות הדלק שהם מסוגלים לשאת ואת טווח הטיסה שלהם. היוגוסלבים הסכימו להעמיד לרשותנו שטח בחוף מונטנגרו, שהתאים להנחתת מטוסים. השטח נסגר והועמד לרשותנו. בשדה-התעופה המאולתר שהוקם במקום נחתו המטוסים, תודלקו והמריאו לארץ. מפקד השדה היה גדעון (גדה) שוחט, בנם של מניה וישראל שוחט, אנשי העלייה השנייה. התעוררה אז בעיה להשיג דלק למטוסים. היוגוסלבים היו מלאי רצון טוב, אך להם עצמם לא היה די דלק באוקטן 100, שנדרש למטוסים אלה. כאן נכנס לפעולה אפרים אילין. הוא הצליח להשיג דלק והאונייה "שיו", שהייתה בדרכה לארץ, שינתה נתיב ובאה ליוגוסלביה עם הדלק. כך הגיעו ארצה המטוסים, שמילאו תפקיד מכריע במאבק על פריצת הנגב הנצור".
לי זכורה הפרשה כאחת המרכזיות במארג היחסים המיוחד-במינו, שנרקם בינינו לבין היוגוסלבים. ה"ספיטפיירים" היו חיוניים בארץ כאוויר לנשימה. עד אז היה חיל האוויר מצוייד במטוסי "מסרשמידט" גרמניים, שגם הם נרכשו בצ'כיה. מטוסים אלה היו כבדים ומגושמים ולא היו מוכרים לרוב הטייסים שלנו, שבאו כמתנדבים מארצות-הברית, או שהתאמנו בחיל-האוויר הבריטי. עקב כך תבעו מטוסים אלה לא מעט קורבנות. הכל ייחלו לבוא ה"ספיטפיירים", שהיו מוכרים לטייסינו כמטוסי הקרב הטובים ב יותר של מלחמת העולם. הצ'כים הציעו לארוז את המטוסים בארגזים ולהעבירם לישראל בדרך הים. ברור שלא היה אפשר להמתין למטוסים בדרך זו. אז עלה רעיון גאוני במוחו של סם פומרנץ, מהנדס מטוסים יהודי מניו-יורק, שהיה מראשוני המתנדבים לחיל-האוויר. הוא הציע להוסיף למטוסים מכלים, שיאריכו את טווח הטיסה שלהם מ-600 ל-1,400 מילין, כך שיוכלו להגיע ארצה בדרך האוויר, עם נחיתת ביניים אחת. אפשר-היה לסמוך על פתרונו של פומרנץ, שקנה ניסיון רב במלחמה העולמית בהעברת מטוסים מבריטניה לברית-המועצות. אך גם פתרונו חייב נקודת נחיתה בדרך, והמקום היחיד שבא בחשבון היה יוגוסלביה.
מן הארץ פנו, איפוא, לשייקה דן והוא השיג את האישור. (קודם לכן ניסו לקבל אישור מן הבולגרים, אך אלה הסכימו לכך בתנאי שתמורת כל נחיתה תשלם ישראל 10,000 דולר). היוגוסלבים העמידו לרשות גדעון שוחט מטוס מיוחד, שבו ערך סיורים אוויריים בשמי יוגוסלביה כדי למצוא את המקום המתאים ביותר לנחיתת-ביניים. הוא מצא שדה בפודגוריצה שבמונטנגרו, לא הרחק מן הגבול האלבני. המרחק בין מקום זה לישראל הוא 1,400 מילין. אני זוכר שכאשר נתעוררה בעיית הדלק, הסכימו היוגוסלבים לספקו בתנאי שיוחזר להם בהקדם. המטוסים הראשונים המריאו עם דלק יוגוסלבי. מאוחר יותר הצלחתי להשיג דלק ולהחזיר ליוגוסלבים את שלהם.
ששת המטוסים הראשונים המריאו מצ'כוסלובקיה ב-22 בספטמבר 1948 ובעת הנחיתה ביוגוסלביה ניזוק אחד מהם ונותרו רק חמישה מטוסים כשירים. החמישה המריאו מיוגוסלביה ב-27 בספטמבר. בדרך אירעה תקלה בשניים מהם, שהוטסו בידי מודי אלון ובוריס סניור, והם נאלצו לנחות ברודוס. שלושת המטוסים האחרים הגיעו לשדה-התעופה ברמת-דוד, שש שעות ושלושת רבעי שעה אחרי שהמריאו מיוגוסלביה שלושת המטוסים השתתפו במבצע "יואב", שבמהלכו נפרצה הדרך לנגב ונכבשה באר-שבע.
כשהגיעה העת לפרוע את השטר, שחתמנו עליו ליוגוסלבים, לא הייתה ברירה אלא לעמוד בהתחייבות זו, תהיה קשה ככל שתהיה. אך השטר נפרע. בדרך-לא-דרך הגעתי לברסארד והצלחתי לשכנע אותו להפעיל את השפעתו בוושינגטון, כדי שתבוטל החותמת בדרכון שלו, האוסרת עליו כניסה ליוגוסלביה. ברסארד שוכנע שאין לראות ביוגוסלביה גרורה סובייטית. הוא הצליח לבטל לאט רק את החותמת בדרכונו, אלא להשיג גם את הסכמת השלטונות האמריקניים לכך שייקח חל דומינאנטי בתכנון הפרויקט הגדול בזרניצה. היום שבו הגיע ברסארד ליוגוסלביה, הפך יום חג לאומי. תשלובת הפלדה הוקמה, ותרמה תרומה משמעותית לבניית כלכלתה של יוגוסלביה.
|
|
|
|
|
