|
|
|
כשאני מנסה לשחזר את אירועי אותם ימים - שבהם עסקתי ימים ולילות במלאכת הקודש של הצלת אחינו מן התופת - הזיכרון הראשון, הצף בתודעתי, הוא הריח המיוחד של זיעה, שנדף מן העולים אשר ירדו מן האוניות. ריח זה, שרדף אותי במשך שנים, אופייני לאנשים הנתונים תקופה ארוכה בתנאי צפיפות ולחץ.
זיכרון אחר מאותה תקופה הוא של מעפילים, הקופצים מן הסירה אל תוך המים, רצים אל החוף ובהגיעם אליו, מתנפלים על האדמה ומנשקים אותה. ואחריהם מקרטעת צעירה, שגם בחשכה, ששררה אז, ניתן היה לראות כי פניה נאות. רק לאחר שהתקרבתי אליה הבינותי למה היא מקרטעת. היא הייתה קטועת רגל ובכוח על אנושי הגיעה אל החוף, כשהיא נעזרת במשענת מאולתרת. גם היא, כמו האחרים, נשקה את החול הלח. לאחר מכן הצטרפה ליתר העולים, שהסתדרו בשורה לקראת המסע המזורז אל מקום המקלט, מבקשת להתעלם ממומה. ראש עיריית נתניה, עובד בן-עמי, שביקש להיות נוכח פעם בעת הורדת העולים לחוף עירו, פרץ בבכי כילד קטן, כשראה את המחזה הזה.
אם הצלחנו באותה תקופה להוריד מספר לא מבוטל של עולים בחופי הארץ, הרי התודה על כך מגיעה בראש ובראשונה לסרג'נט דייוויס, אשר מן הראוי היה להקים אנדרטה לכבודו בחוף נתניה.
סרג'נט דייוויס היה אחראי על ספינות משמר החופים, שהפעילו הבריטים כדי לחסום את שערי הארץ בפני עלייה בלתי-לגאלית. היו למשמר שלוש או ארבע ספינות, מצויידות בזרקורים ובמכונות ירייה. הן היו מהירות מאוד והיוו את הסכנה העיקרית לאוניות העולים, שהתקרבו לחופיה ארץ. אונייה, שנלכדה בזרקוריה של ספינת משמר, או באור שהפיצו הרקטות שנורו מתוכה, הייתה אבודה מבחינתנו. עמל אדיר, שהושקע בהבאת העולים עד לחופי הארץ, היה יורד אז לטמיון.
הכרתי את סרג'נט דייוויס במסעדת "קארלטון" שפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל בתל-אביב. את המסעדה ניהלו שני אחים (שמו של האחד היה מוניה ושמו של האחר היה שורה. שם משפחתם נשמט מזיכרוני), שהתמחו בהכנת מאכלים רוסיים, אך הגישו גם תבשילים ומשקאות שערבו לחכם של חיילים בריטיים, בעיקר הרבה בירה. יהודים היו באים לשם לאכול, ובריטים - להשתכר. בקיץ היינו יושבים על המרפסת וצופים בעוברים ושבים ברחוב הרצל, ובחורף היינו יושבים בפנים. ההיכרות שלי אם סרג'נט דייוויס לא הייתה מקרית, כמובן. הכיר לי אותו קצין המשטרה היהודי דב שיבולת. שיבולת אהב את ה"דולצ'ה ויטה" של אותם ימים, נהג להתחכך בחברה הגבוהה של אנשי עסקים ופקידים מנדטוריים. תודות לקשרים ההדוקים שהיו בינינו, היה מוכן לתת למחתרת שירותים שונים.
כשפנה אלי קרמין בבקשה שאמצא דרכים לארגן את הורדת העולים, כך שנדע מראש היכן נמצאות ספינות המשמר הבריטיות, לא היה לי אף המושג הקלוש ביותר כיצד לפתור את הבעיה. אך כלל היה נקוט בידי - לא להשיב ב"לא", גם למשימות הנראות מורכבות ובלתי אפשריות. במשך השנים למדתי לדעת כי אם אתה משיב בלאו, בוודאי לא תפתור אף בעיה. אך אם אתה משיב "הן", מתחיל ללמוד את הנושא ומחפש פתרונות, סופך שתמצא משהו. כך נהגתי כשנתבקשתי לטפל באוניית הנשק "נורה", בשנת 1948; כך היה כשביקשוני היוגוסלבים להקים למענם תשלובת פלדה בשנת 1949; כך עשיתי כשביקשו הרומנים, בשנת 1949, ציוד לקידוחי נפט (שהיה אסור אז במכירה למדינות הגוש המזרחי) תמורת הסכמתם לאפשר יציאת יהודים. כל המשימות הללו נראו בלתי אפשריות בשעתן. אך כשהשיבותי "הן" ומצאתי עצמי כבול בהתחייבות שנטלתי על עצמי, פירקתי כל בעיה למרכיביה, התקדמתי באיטיות, ולבסוף נמצאו פתרונות, שבמבט לאחור נראים כלא ייאמנו.
כך גם נהגתי הפעם, כשחיפשתי דרכים למנוע את פעולתן של ספינות המשמר נגד אוניות העולים. לא ידעתי מי האיש האחראי על כך מטעם השלטונות וכיצד להגיע אליו. פניתי, איפוא, לשיבולת, שכבר הוכיח עצמו לא פעם בעבר כ"צינור" טוב להעברת מידע והשפעה. ברור שלא יכולתי לדבר גלויות ולומר לו מה רצוני, אך לאחר כמה שיחות גישוש הוא הבין במה אני מעוניין ואמר לי: "אני אכיר לך את סרג'נט דייוויס. הוא יוכל לעזור לך".
דייוויס היה דמות ציורית: ולשי, בן חמישים פלוס, רחב גרם, בעל לחיים ורודות, תמיד לבוש במדים לבנים, חוגר שני אקדחים ענקיים וכאילו מטיל אימה בממדיו הגופניים. מאחורי החזות ה"גויית" הזו של הוולשי בעל הגוף הסתתרה נשמה של אדם טוב, שחיפש חברה ויחסי אנוש חמים. הוא היה רווק והתגורר במחנה של משמר החופים הבריטי ביפו. כל חלומו היה לסיים את שירותו ולהגיע למעט חסכונות ולגימלה, שיאפשרו לו לחזור למולדת ולעסוק שם בחקלאות, או בדייג.
לאחר כמה פגישות ב"קארלטון" הזמנתי אותו לביתנו בשדרות ח"ן והוא ראה בהזמנה זו כבוד גדול. צפירה ואני עשינו כל מאמץ כדי לתת לו את ההרגשה שאנו מכבדים אותו. יחד עמו הזמנו לביתו עוד זוג ידידים (שהיו אוהדי המחתרת) וכן חברה של צפירה, שלא הבינה מה מסתתר מאחורי האירוע הזה. צפירה הכינה מטעמים, כיד כשרונה הטובה עליה, ומובן שהצטיידתי בכמות הגונה של בירה. סרג'נט דייוויס נהנה מן האוכל, מן האווירה המשפחתית שהרעפנו עליו, ויותר מכל מן הבירה שהגשנו לו. כמות הבירה שהיה מסוגל לשתות הייתה מדהימה. הוא נהג להחזיק את הכוס במשך כל הערב, בלי להרפות ממנה כמעט, פרט לאותם פעמים, רבות מאוד, שבהן היה רץ לשירותים לרוקן את הנוזלים שהערה אל קרבו. לא היה קל לקשור שיחה עמו. רמתו התרבותית לא הייתה כזו שניתן היה לנהל עמו דו שיח אינטלקטואלי. אך גם לא היה צורך בשיחה עמוקה. די היה לשוחח על דא ועל הא, ליצור סביבו את האווירה הנכונה ולרכוש את לבו ואת אמונו.
לאחר ההזמנה הראשונה באה שנייה ושלישית, וסרג'נט דייוויס הפך בן בית אצלנו. אט-אט הגעתי לשיחה על העיקר - עיסוקו במשמר החופים. לא היה אפשר לבוא אליו בנימוקים אידיאולוגיים, או לחפש אצלו טינה לאנגלים. הוא אהב יהודים, אך יותר מכל אהב לבוא לביתנו והיה מוכן לעשות כל מה שנבקש ממנו. מובן שלא יכולתי לומר לו: "תראה סרג'נט דייוויס, אנחנו מביאים עולים, ואתה - הואל נא למעול בתפקידך". ההסכם בינינו היה הסכם שבשתיקה. הוא לא היה חכם גדול, אבל גם טיפש לא היה. תוך זמן קצר הבין מה אני רוצה ממנו. בכל פגישה שלנו היה מספר, כמסיח לפי תומו, על תוכניות משמר החופים, על המקומות שבהם מסיירים. מובן שלא אמרתי לו מתי והיכן עומדת להגיע אוניית עולים. אך הוא היה אומר: "אילו אני הייתי במקום היהודים, הערב לא הייתי מנסה בכלל להביא עולים לחוף". או, למשל: "אם אני במקומכם, הערב לא הייתי מנחית לעולים בצפון, מפני שכל הספינות שלנו שם. אבל בדרום, השטח פנוי".
במרוצת הזמן הלכו היחסים בינינו והתהדקו ויכולתי לדבר עמו באורח גלוי יותר. במקרי חירום אף ביקשתי ממנו לשנות את נתיבי הסיור של הספינות, כדי למנוע הפרעה להורדת העולים.
דייוויס מעולם לא הכשיל אותי. המידה שלו היה מדוייק. תמיד נענה לבקשותיי, וכשלא יכול היה להיענות, אמר זאת מפורשות. כשנמנע ממנו לשנות את הוראות מפקדיו בעניין אזורי הסיור של הספינות, היה מדווח לי מייד ומזהיר אותי. לא פעם אף הסתכן בהעברת הודעות בטלפון (כשהיה חולה, או כאשר נבצר ממנו מסיבה אחרת להיפגש עמי). אם בכל זאת אירוע כישלונות בהבאת עולים, היה זה באותם מקרים שבהם לא התייחסו במלוא האמון למידע שמסר לנו. או כאשר יאיר, משיקולים שלו, החליט להסתמך על מקורות אחרים. פעם ניסה יאיר להיעזר בקשרים, שקשר עו"ד מקס זליגמן עם מפקדו הישיר של סרג'נט דייוויס, קצין בעל שלושה כוכבים. מסירת הטיפול בנושא מחתרתי לשני אנשים, שאין ביניהם תיאום, היא מתכון בטוח לכישלון. ואכן, נתברר שאותו קצין הטמין מלכודת לזליגמן. הוא נלכד, נשפט, נידון למאסר ורשיון עורך הדין נשלל ממנו לתקופה מסויימת. רק באורח נס לא נפלתי אף אני באותו פח, והצלחתי אף להסיר כל חשד מסרג'נט דייוויס.
באחד הימים הופיע דייוויס בביתי, נושם ונושף. הוא הודיעני כי באותו לילה ובלילות הקרובים יופעל פיקוח חמור במיוחד לאורך החופים, ויעץ שלא נסתכן בהורדת עולים למשך מספר ימים. העברתי מייד את המידע הזה ליאיר, אך הוא החליט משום מה להתעלם ממנו. התוצאה היה כישלון חרוץ ולכידת מעפילי ה"קאטינא".
לאחר מכן נערכה חקירה במפקדה, והיו ויכוחים רבים והאשמות הדדיות. קראו לי לישיבה בביתו של דוד רזיאל, שהשתתפו בה רזיאל עצמו, חנוך קלעי (סטרליץ) ואברהם שטרן. האחראי לאותה פעולה היה שטרן, ואני נתבקשתי לדווח על חלקי בפרשה. חשתי שנכנסתי ללוע הארי. הם לא הפגינו כלפי חוץ את העובדה שנטוש ביניהם ויכוח קשה, אך יכולתי לחוש את המתח באוויר, והיה ברור שמוטחות האשמות קשות כלפי יאיר. מתוך לויאליות ליאיר החלטתי "להוריד פרופיל". אחרי הכל, יאיר טעה בתום לב ונפל בפח שהטמין לו מישהו. מי שהתנהגותו באותו מעמד לא מצאה חן בעיני היה חנוך סטרליץ. הוא עשה כל מאמץ כדי להאשים את יאיר. שנים רבות מאוחר יותר נתברר לי, כי סטרליץ לא היה אוהד משובע שלי. בעדות, שמסר לארכיון תולדות ההגנה, טען כי בארגון לא ראו בי חבר מן השורה, אלא "מאכער" אשר, לפי ניסוחו של סטרליץ, "סייע בידינו להוריד כמה וכמה אוניות מעפילים וגם משלוח נשק אחד בלי שום תקלות".
הסיוע שדייוויס הגיש לנו היה, כאמור, שירות אישי על בסיס של אמון וידידות. פה ושם קניתי לו תשורה לחג המולד או לחג אחר. הוא יכול היה גם לאכול ב"קארלטון" בלי לשלם. הדבר לא עורר חשד משום שרבים מן הבריטים נהגו לרשום את ארוחותיהם על החשבון ושילמו עם קבלת המשכורת. נהגתי לפרוע מדי פעם את חשבונו של דייוויס, וכשהיה בא לשלם, היה הסכום שנזקף לחובתו זעום ביותר. הוא עשה עצמו כלא מבין, או שאולי באמת לא הבין, כי אני שילמתי בעד ארוחותיו. מובן שלא הוא ולא אני ראינו בכך משום שוחד, אלא ביטוי ליחסי הידידות ששררו בינינו.
הטכניקה של הורדת העולים לחוף הייתה בתחילה פרימיטיבית ביותר. קשר רדיו עם הספינות לא היה, והדרך היחידה להודיע לבאים כי החוף פנוי הייתה באמצעות איתות בפנס. היה סימן מוסכם: שמונה איתותים - החוף פנוי. ארבעה איתותים - מסוכן לרדת, הסתלקו חזרו כעבור 48 שעות. לא פעם היינו שוהים בחוף שבוע ימים ויותר, עד אשר אפשר-היה לשדר את האיתות הגואל. קראנו לאיתות הזה "אוחטו", שם הספרה 8 ביוונית. שכן, האיתות נועד, בין היתר, לקברניט הספינה ולספניה, שהיו לרוב יוונים. ספנים אלה לא היו חסידי אומות העולם. הם עשו את המלאכה תמורת בצע כסף, נהגו לסחוט את העולים עד הפרוטה האחרונה, ולרוב היו מביאים אותם ארצה חסרי כל, תשושים מרעב ומצמא.
תקצר היריעה מלתאר את האפופיאה של עליית "אף-על-פי" במלוא היקפה. אך אם ארצה לתמצת את סיפור הגבורה והסבל של העלייה הזו, אוכל להמחיש זאת בסיפורה של "קאטינא". אונייה זו אורגנה על-ידי משרד, שהקימה בית"ר בפראג, בירת צ'כוסלובקיה, ארי נפילת אוסטריה בידי הנאצים. מנהל המשרד-היה נפתלי פלטין, הוא הסתייע בנציב בית"ר במקום, אליהו גלעזר (גלזר) ובאיש הארגון הלל קוק.
ביוזמת שלושה אלה התארגנה שיירה גדולה של כ-800 מעפילים, שבאו מצ'כוסלובקיה וממדינות שכנות. העולים התרכזו, בחודש ינואר 1939, בעיר ברין ומשם יצאו לעיר הנמל הרומנית קונסטאנצה, שם המתינה להם ה"קאטינא". האונייה הייתה בנפח של אלפיים טון, עלובה למראה ופרימיטיבית בסידוריה הפנימיים. את הבית"רים, שמנו כמחצית ממספר נוסעי האונייה, שיכנו בחלקים הקשים והפחות נוחים - בתוך בטן האונייה, ללא אוויר וללא אור, בסמוך לחדרי המכונות, שהרעישו מאוד והפיצו חום כבד.
לשיירה אמור היה להצטרף שליח האצ"ל, נתן קלפוס, כדי ללוות את האונייה ולפקד עליה. אך הוא בושש לבוא והנהלת המשרד של בית"ר בפראג מינתה כמפקד האונייה את ד"ר זליג פאול, מפקד בית"ר בריגה. ד"ר פאול לא ראה עצמו מתאים לתפקיד, אך היה נתון בלחץ כבד של אנשי המשרד בפראג וכן של ערי ז'בוטינסקי, שהודיעוהו כי המינוי הוא מטעם ראש בית"ר, וסירובו עלול להביא לשימוש המבצע כולו.
כאן החל סיפור ארוך של נדודים מלאי צער, סבל ותלאות. הסערה העזה טלטלה את הספינה כקליפת אגוז, והנוסעים סבלו ממחלת ים ומתנאים סניטאריים ירודים ביותר. לא פעם הציפו נחשולים עזים את הספינה ומילאו אותה מים והיה צורך לרוקן אותה בדליים, שעברו מיד ליד. אם לא היה די בכך, אירעה תקלה במכל המים המתוקים של האונייה וחלקם דלף הרטיב את הצנימים. כדי לשמור על שיווי המשקל של הספינה, הורה רב החובל למלא את המכל במי ים. שארית מי השתייה נעשתה איפוא מלוחה, והנוסעים נכנסו למשטר מים חמור. עד מהרה נתברר, כי לא רק הצנימים נרטבו והתקלקלו, אלא גם הלחם, הביסקוויטים והנקניק שבמחסני האונייה, ויש להשליכם לים.
המזון היחיד שניתן לנוסעים היה פיתות, שנאפו בתנור של הספינה בתנאים סניטאריים ירודים. רוב הנוסעים לקו בשלשול, שהחמיר עוד יותר את התנאים הסניטאריים בספינה, ועד מהרה מצא אחד הנוסעים את מותו.
בתנאים-לא-תנאים אלה הגיעה הספינה עד לסביבות קפריסין, וכאן המתינה לה ספינת-הדייג "ארטימיסיה", שעל סיפונה נמצא איש הארגון נתן קלפוס, כדי לארגן את העברת העולים. 237 עולים - בעיקר ילדים, קשישים, חולים ונשים הרות - הועברו מ"קאטינא" ל"ארטימיסיה", שהפנתה את חרטומה לכיוון הארץ, בעוד "קאטינא" ממתינה לשובה כדי שתעביר גם את יתר העולים. כמקום ההורדה של העולים מ"ארטימיסיה" נקבע חוף הרצליה, וכאן המתינו לבאים אברהם שטרן וקבוצה של אנשי אצ"ל מנתניה. ההורדה בוצעה בשיטה, שכבר תרגלוה רבות - איתות מן הנקיקים שבחוף ושיגור סירות וחוליות כדי לקבל את הבאים ולסייע להם. ההורדה בוצעה במהירות, אך לפתע הופיעה ספינה של משמר החופים ופתחה באש על הספינה. סירה ובה 17 עולים נתפסה בידי הבריטים. 200 העולים, שהספיקו לרדת לחוף, מצאו מחסה בפרדסי הסביבה ובקיבוצים. השוטרים עלו על ה"ארטימיסיה,, אסרו את הצוות וערכו חיפוש בספינה. בחיפוש נמצא דרכונו של נתן קלפוס (שירד לחוף כשלגופו רק בגד רחצה, כדי לסייע בהורדת העולים).
בינתיים הוסיפה "קאטינא" להמתין בלב ים לבואה של "ארטימיסיה", אך זו בוששה לבוא. לאחר שלושה ימים החלו מטוסים בריטיים חגים מעל הספינה. בינתיים הלך מלאי המזון ואזל וקרבניטה החליט להחזיר את הנוסעים לחופי יוון, למרות התנגדותם הנמרצת של הנוסעים. התנאים הסניטאריים בספינה הלכו והחמירו - שני בית"רים מצאו את מותם מדלקת קרום המוח ואחד המלחים נפטר ממחלת מין. על התורן הנוף דגל שחור לאות שמשתוללת בה מגיפה. הספינה נזקקה בדחיפות למזון, מים ותרופות - אך כל הנמלים - היו סגורים בפניה. יש שמנעו את כניסתה מחשש מפני הבריטים (שפנו למדינות השונות בדרישה למנוע מעבר עולים דרך נמליהן), והאחרים לא רצו בספינה, שמשתוללת בה מגיפה. הצוות עצמו היה מנוע מלעגון בחופי יוון, הואיל ונגד רבים מן המלחים היו תלויים צווי מעצר באשמת הברחת נשק לספרד. (הספרדים היו המתחרים שלנו במאמצינו להשגת אוניות וצוותים. הספנים ובעלי האוניות היווניים יכלו לבחור בין הברחת נשק לספרד הרפובליקנית לבין הבאת עולים לפלשתינה. הם העדיפו, כמובן, את מי שיכול היה לשלם יותר).
באותם הימים נמצא יוסף קרמין בביירות בענייני העלייה. שליח מיוחד שוגר אליו מן הארץ ודיווח לו על המתרחש - דהיינו, ש"ארטימיסיה" נתפסה, ואין יודעים דבר על גורלה של "קאטינא". על קרמין הוטל לצאת מייד ליוון כדי למצוא קשר אל הספינה. לאחר מאמצים מרובים הגיע לאתונה והתקשר עם בעל הספינה, דאוואריס, שהיה קונסול כבוד של ספרד הרפובליקנית. מפי דאוואריס נודע לקרמין כי הספינה יאנה יכולה לעגון בנמלים יווניים מחשש שמלחיה ייעצרו, וגם אינה יכולה להמשיך בדרכה בגלל מחסור בפחם ובמזון. קרמין הצליח להגיע בסירת מנוע אל הספינה, נאם לפני הנוסעים, עודד את רוחם לאחר מכן פתח במאמצים להשיג פחם, מזון ומים לספינה. בעזרת ד"ר ראובן הכט, שהיה אז נציג אצ"ל בשוויץ, השיג סכום כסף ניכר. אך לא היה די בכך. הימים היו ימי חירום, וביוון היה חוק שאסר אגירת מזון בשווי העולה על חמש לירות שטרלינג. היה צורך בקשרים מיוחדים כדי לרכוש את המזון והפחם ולהעבירו, דרך אי קטן שבסמוך לו עגנה "קאטינא", אל הספינה.
אך סאת הצרות של "קאטינא" לא באה לסיומה. ב-10 במארס, בהיותה שוב בדרכה אל הארץ, סמוך לאי כרתים, קלטה הספינה קריאות אס.או.אס. מספינת מעפילים אחרת של אצ"ל, "ג'אפו", שעל סיפונה היו 750 עולים, כשליש מהם בית"רים, רובם יוצאי פולין. "קאטינא" נחלצה לעזרת "ג'אפו" וקלטה את נוסעי הספינה הטובעת. לספינה, שבקושי הסתדרו בה כחמש-מאות נוסעים, הועלו עוד 750 נוסעים והחיים ב"קאטינא" הפכו לגיהינום. מריבות קשות התגלעו בין נוסעי שתי הספינות, ולולא מפקד ה"ג'אפו", אברהם בלאס ("אבראשה"), מי יודע להיכן היו הדברים מגיעים.
כשהתקרבה הספינה לחוף נתניה, המתנו לה בכיליון עיניים. כל מה שסיפרתי עד כה לא היה ידוע לי אז (כתבתי את הדברים מתוך עדויות ששמעתי וכן מקריאת מחקרים על התקופה). אך גם מה שידענו הספיק כדי שנבין שאם יש משמעות לצירוף המילים "עליית הצלה", הרי היא מתייחסת לעולי "קאטינא". על החוף נמצא הגווארדיה הרגילה של אנשי נתניה - צוותי המחלצים מ"זבולון", נהגי "אגד" שהיו צריכים להסיע את האנשים, רופאים, אלונקאים, וסתם אזרחים ששמעו על המתרחש ובאו לעזור. גם דוד רזיאל בא ונתלוותה אליו שושנה רעייתו. הספינה עגנה במרחק של כעשרה קילומטרים מן החוף. תחילה ירד ממנה יוסף קרמין בסירה ועמו עוד בחור, והשניים חתרו במלוא כוחם לעבר החוף. בדרך התהפכה סירתם והם הגיעו בשחייה.
מן החוף נשלח האיתות המוסכם. הספינה התקרבה, וקרמין שוב עלה עליה. החלו להוריד את האנשים במהירות, בסדר הרגיל - תחילה ילדים, חולים, נשים וקשישים. הסירות נעו הלוך ושוב בקצב מטורף. אך למרות כל מאמצינו לא עלה בידינו להוריד את כולם בטרם עלות השחר. עם אור ראשון נתברר כי הספקנו להוריד רק כחמש-מאות איש. היתר, רובם אנשי ה"ג'אפו" נשארו על סיפון הספינה.
"קאטינא" הפליגה שוב ללב ים במטרה לחזור ולעגון לעת ערב מול חוף נתניה ולהוריד את יתר העולים. אך הפעם כבר המתינו הבריטים על החוף. ראשוני העולים שניסו לרדת נתקלו בעש עזה, והאונייה מיהרה להסתלק. עתה היה אבראשה בלאס מפקד הספינה, ובלית ברירה החזיר אותה לחופי יוון. לא רק נוסעי הספינה נשברו, גם הצוות לא היה מוכן עוד להמשיך בדרך-לא-דרך, שאין לה קץ. בלאס חיפש צוות חדש, ולאחר מאמצים רבים מצא אותו. שוב חזרה הספינה ארצה וחיפשה חוף מתאים להורדת העולים, אלא שבינתיים איבדה את הקשר עם הארץ ואנו לא ידענו אם ומתי תבוא "קאטינא". כמה ימים שוטטה הספינה מול חופי הארץ, מתל-אביב ועד נתניה, קרבו אל הארץ, ראו אותה מנגד - אך לא הגיעו אליה. לבסוף החליט בלאס על "נחיתה עיוורת" בחוף כפר ויתקין. קבלת הפנים, שציפתה לעולים למודי הסבל בחוף זה, לא הייתה נלבבת ביותר לאחר שאנשי ה"הגנה" גילו כי מדובר בספינה רביזיוניסטית.
שוב נעשה מאמץ להשלים את ירידת העולים אל החוף בטרם יעלה השחר, ושוב לא הספיקו. ב"קאטינא" נותרו 176 עולים, והספינה יצאה שוב ללב ים. לא היה טעם להחזיר את הספינה אל החוף עם מספר קטן של עולים. בלאס החליט להעבירם לספינת מפרש, "אסימי" שמה, ולנסות להביאה לחוף נתניה. אך המזל הביש, שליווה את "קאטינא" בכל דרכה, אפיין גם את חלקו האחרון של המבצע. סרג'נט דייוויס הזהיר כי מתכוננים להגביר את סיורי משמר החופים ויעץ להימנע מהורדת עולים בלילות הבאים. כאמור, דיווחתי על האזהרה, אלא שלאחראים על המבצע נראה שאי אפשר עוד להמתין. ואכן, כשרק החלה פעולת ההורדה, הופיעה לפתע ספינת משטרה, ירתה כמה רקטות, והשטח כולו הואר כבאור יום. מיהרנו להימלט מן המקום כל עוד נפשנו בנו. "אסימי" נלכדה על-ידי הבריטים והועברה עם נוסעיה לנמל חיפה.
הבריטים תכננו להחזיר את העולים ללב ים, כפי שנהגו לא פעם בעבר. אך נוצר לחץ עצום של דעת הקהל, שלווה בהפגנות, והם נרתעו מכך. הם הסכימו להתפשר: העולים יישארו בארץ על חשבון מכסת הסרטיפיקטים. אך הסוכנות לא מיהרה להסכים. ראשיה לא היו מעוניינים ב"חומר בלתי-רצוי" - הכינוי שהודבק אז לרביזיוניסטים.
היה צורך למצוא במהירות קשר אל הספינה וקברניטה, אבראשה בלאס, מבלי שתיחשף זהותו של בלאס ומבלי שהדבר ייוודע לבריטים. כאן ניצלתי את קשריי עם הקצין שיבולת. הוא הוציא את בלאס (שהתחזה לרב חובל יווני, שכן ידע קצת יוונית) כאילו למטרות חקירה והעבירו למשרדי הבולשת הבריטית (C.I.D.) בחיפה. כאן המתנתי לבלאס בחדרו של שיבולת, אשר יצא והניח אותנו לשוחח כאוות נפשנו. בלאס לא הכיר אותי וחשש מפרובוקציה, אך הצלחתי לעורר בו אמון ולהוכיח לו שאני שליח הארגון. מסרתי לו הוראות שנתבקשתי להעביר: אסור בשום אופן להסכים לכך שהבריטים יחזירו את הספינה ללב ים (כפי נהגו לעשות במקרים דומים בעבר); יש להתנגד בכוח, לחתוך את חבלי הספינה אם ינסו לגרור אותה ואף לקפוץ למים. במקביל תיאמתי עמו שיטה להעברת מפות ימיות, כדי שאם בכל זאת יצליחו הבריטים בזממם, לא תישאר הספינה ללא מפות ותוכל לנווט בעצמה.
בלאס דיווח לי על המצב הקשה של העולים ועל המחסור החמור במזון. התקשרתי עם ספק מזון לאניות, מה שנקרא אז "צ'יף שיפשנדלר", מסרתי לו כספים והוא סיפק לספינה את כל מחסורה. ביקשתי לנצל נתיב זה גם להעברת המפות. רכשתי שתי קופסאות גדולות של שוקולדה, רוקנתי אותן מתוכנן, שמתי בתוכן מפות ועטפתי אותן שוב בצלופן. ניסיתי לעלות על הספינה יחד עם ספק המזון, כאילו היינו עוזרו, אך לא התירו לנו, בטענה שהספינה נמצאת בהסגר. מסרתי את המפות המוסוות כשוקולדה לשוטר ערבי וזה העבירן לידיו של בלאס.
כפי שצפינו, ניסו הבריטים להחזיר את הספינה ללב ים. אך העולים גילו התנגדות עזה, בהתאם להוראות שקיבלו, ולבסוף נשארו בארץ על חשבון מכסת הסרטיפיקטים.
בכך לא נגמרה פרשת "קאטינא". זמן קצר לאח ר מכן נתבקשתי להבריח לביירות את איש האצ"ל נתן קלפוס, שדרכונו נשאר, כזכור, על הספינה ונתפס בידי הבריטים. שוב נעזרתי בשירותיו הטובים של הקצין שיבולת. יצאנו את הארץ במכוניתי הפרטית, מצויידים בדרכונים מזוייפים. עברנו את הגבול בשלום, הגענו לביירות ושם העליתי את קלפוס על אונייה, שבה הפליג לאירופה להמשך פעילותו.
בעת שיצאתי לביירות כבר שכבה אמא על ערש דווי. היא עברה אז את ניתוחה סרטן השלישי, שממנו לא קמה עוד. לבי ניבא לי כי ימיה ספורים, אך לרגע לא עלה בדעתי לסרב לפקודה שקיבלתי. כבשתי את רגשותיי והקדשתי את כל מעייניי למשימה שהוטלה עלי.
רק לאחר שקלפוס עלה על האונייה, נתפניתי לברר מה שלומה של אמא. אך אמא כבר לא הייתה בחיים. דוד רזיאל, שקיבל דיווח על מותה, נקט יוזמה אופיינית לאצילותו. הוא מיהר לשלוח אלי לביירות שליחה מיוחדת, אישתו של נסים כהן. היא לא גילתה לי את האמת ורק אמרה כי נשלחה לקרוא לי שוב, הואיל וממתין לי תפקיד חושב בארץ.
כשבאתי ארצה, נתברר לי כי אמא הלכה לעולמה מבלי שזכיתי לעמוד ליד מיטתה ואף לא לשאת את ארונה לקבר ישראל. רק אז הרשיתי לעצמי לפרוץ בבכי מר.
|
|
|
|
|
