|
|
|
|
פרק 7 - משפטם של השלושים ושמונה |
תקופת פעילותי בארגון הצבאי הלאומי החלה עם הפילוג, באפריל 1937, ונסתיימה בפילוג של יוני 1940. גולת הכותרת של פעילות זו הייתה ההעפלה. אך היא הייתה רק חלק ממכלול רחב של פעולות ויוזמות, שבהן נטלתי חלק. בין התפקידים שהוטלו עלי היה הברחתו והסתרתו של בנימין זרעוני, לאחר שנמלט מן הכלא; הברחת יעקב מרידור מן הארץ; הצלתם של 38 משתתפי קורס הסגנים של הארגון מעץ-התלייה, שאיים עליהם; שחרור חברי המפקדה של הארגון ממעצרם, ועוד תפקידים רבים שהטילו עלי יאיר או רזיאל. על מנת להבין את הרקע לפעילות זו ולדרמה ההיסטורית הגדולה של הפילוג השני, אני חייב להקדיש כמה מילים לפרשת יחסי המחתרת עם הבריטים ולתפקיד שאני מילאתי בפרשה זו.
לאצ"ל הייתה מחלקה מיוחדת, שתפקידה היה לאסוף ידיעות וגם לקיים קשר עם הבריטים. הייתה זו "מחלקת שירות ידיעות", הידועה יותר בראשי התיבות של שמה - מש"י. אף שתחום פעילותי היה קשור במש"י, לא הייתי כפוף במישרין למפקדיה. בשל יחסיי המיוחדים עם יאיר ועם רזיאל, קיבלתי הוראות רק מהם, ומסרתי להם דיווח ישיר.
כל עוד עסקה מש"י באיסוף ידיעות, שנדרשו למחתרת לצורך פעולותיה, היה הדבר לגיטימי, מועיל וחשוב. אך מהרגע שהוחל בשיתוף פעולה עם המודיעין, לא לצרכיה הישירים של המחתרת, אלא כדי להילחם יחד באויבים משותפים, או אז נזרע הזרע לשורה של פרשיות מכוערות, שהרעילו את האווירה בארגון, הולידו האשמות הדדיות חמורות והיו בין הגורמים המרכזיים של הפילוג.
על פעולות מש"י ועל הרקע לקשריה עם המודיעין מספר יצחק ברמן בעדותו לספר זה.
"בסוף שנות השלושים, לאחר שובי מלימודיי בבריטניה, הייתי איש מנגנון מש"י. טיפלתי, יחד עם אחרים, בגורמי חוץ. תחום פעולה זה היה באחריותו של יאיר בתוקף תפקידו כראש המחלקה המדינית של האצ"ל.
"המנגנון של מש"י הפעיל לצרכיו מספר רב מאוד של אנשים - חברי אצ"ל, אוהדים וגם כאלה, שקיבלו תשלום עבור שירותיהם. על פי הערכתי, הגיע מספרם הכולל לכאלפיים איש. היו ביניהם מלצרים, נהגי מוניות, עובדי בתי מלון, פקידי דואר, פקידים במחלקות שונות של ממשלת המנדט, שוטרים ואפילו זונות. המדובר, כמובן ביהודים. הללו, שקיימו קשרים עם בריטים - אנשי צבא, משטרה וממשל - 'חלבו' מהם מידע והעבירוהו למש"י. פה ושם השתמש בהם האצ"ל גם כדי להזין את הבריטים במידע, שהיה מעוניין להעביר להם. אבל את הקשר-הרשמי עם המודיעין קיים מספר מצומצם ביותר של אנשי מנגנון מש"י. איני חושב שאילין היה בין אלה. הללו היו ידועים רשמית כאנשי אצ"ל, בעוד שהאחרים העלימו, כמובן, מן הבריטים את קשריהם עם המחתרת.
"האצ"ל קיים קשרים עם המודיעין הבריטי כשם שעשתה גם ה"הגנה". למודיעין היה עניין רב בכך, שכן באותה תקופה - זה היה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה - כבר התחילו לפעול באזור סוכנים של גרמניה ואיטליה, הן למטרות מודיעין והן בהכנות לפעולות חבלה. בנושא זה זכה המודיעין לשיתוף פעולה מצד האצ"ל וה"הגנה". העיניים והאוזניים הרבות של מש"י, שהיו פזורות בשטח, צברו שברי מידע ולא אחת אף יותר מכך - ונציגי מש"י העבירו לבריטים את מה שנראה להם. האצ"ל היה מעוניין, מטעמים מובנים, לפעול נגד גרמניה ואיטליה. נוסף לכך, בתמורה למידע שמסר האצ"ל, לעיתים העלימו הבריטים עין מפעולות מסוימות של הארגון ומחברים מסוימים שלו. ייתכן שפה ושם גם סייע הדבר להקל בעונשם של אסירי האצ"ל, ואולי אף לשחרר אנשים מהכלא. זה היה בבחינת יד רוחצת יד. אני יודע שהיו אז דיבורים רבים על חיכוכים אישיים כתוצאה מן המגעים עם המודיעין. אני מעריך שהקשרים הללו היוו גורם לא מבוטל בפילוג.
"את הקשרים עם המחתרות היהודיות קיימו מטעם המודיעין הבריטי - והמדובר במודיעין הצבאי, להבדיל מן הבולשת המשטרתית הבריטית - קציני צבא באזורים שונים בארץ. בצפון, היה זה וייטפילד, קצין בכיר בחיל האוויר המלכותי. ידוע לי שאילין קיים קשרים עם וייטפילד זה".
וייטפילד היה גבר בלונדי, יפה תואר ונעים הליכות, ששירת במודיעין הצבאי. הייתה לו מכונית פרטית, לא צבאית, שבה נהג במהירות משוגעת. כאיש המודיעין הצבאי היה לו, כמובן, כעניין לשתף פעולה עם הישוב היהודי ועם המחתרות בארץ. הקשרים שלי עם וייטפילד נשאו אופי נעים למדי. הוא היה שונה לחלוטין מטיפול האנגלי הקולוניאלי, שהכרנו בארץ. ג'נטלמן אמיתי, נעים שיחה, וככל שניתן לשפוט, הגון מאוד. במילים אחרות: אנגלי מן הסוג שפוגשים בלונדון, אך נדיר למצוא כמוהו במנהל הקולוניאלי ברחבי האימפריה. איני יודע אם וייטפילד ידע בדיוק מה מעמדי בארגון. באורח רשמי לא דיברתי עמו, כמובן, כנציג הארגון. קשרים עם נציגים רשמיים של הארגון היו לו למכביר. אך הוא הבין שיש לי מהלכים בחלונות הגבוהים, והשיחות שלנו נשאו אופי כמעט עיוני. הייתי אומר לו בערך כך: תראה, הרי יש לנו אויב משותף. מה טעם, איפוא, שנילחם איש ברעהו?"
על קשרים אלה עם הבריטים, כפי שנראו מצדו השני של המתרס, מספר ירחמיאל ירון (לוסטיג), שהיה קצין במשטרת המנדט. (לאחר קום המדינה עמד בראש אגף החקירות במשטרת ישראל ומאז 1950 שירת במשרד-החוץ בתפקידים דיפלומטיים שונים).
מספר לוסטיג: "הכרתי את אילין בתקופת שירותי באגף הפוליטי של ה-C.I.D באגף הזה היו כמה מחלקות - מחלקה יהודית, מחלקה ערבית, מחלקת ריגול נגדי ומאוחר יותר - לקראת סוף מלחמת העולם - גם מחלקה אנטי קומוניסטית. ראש האגף היה סר ריצ'ארד קטלינג.
"הקשרים שקיים האגף עם האצ"ל היו בנושאים של ריגול נגדי - מידע על סוכנים איטלקיים וגרמניים וכיוצא בזה. לשירות הידיעות של האצ"ל הגיע מידע בנושאים אלה, הן ממקורותיו בארץ והן מעולים חדשים לגאליים וממעפילים, שהגיעו מאירופה. קשרים דומים קיים האגף גם עם ה"הגנה". ה"הגנה" החזיקה משרד על הר הכרמל במסווה של משרד מטעם הסוכנות היהודית. מנהל המשרד-היה עמנואל וילנסקי. אל המקום הזה הובאו עולים חדשים, שנחקרו על-ידי צוות שלשוטרים יהודיים בלבוש אזרחי, שאני הייתי מופקד עליהם. השוטרים הללו דיברו שפות אירופיות שונות, וחקרו את העולים בנושאים, שעשויים היו להביא תועלת למודיעין הבריטי. המודיעין הבריטי פעל בשתי זרועות - הצבא וחיל האוויר. שני שירותי המודיעין הללו לא שיתפו פעולה ביניהם. להפך, הייתה תחרות ביניהם. קטלינג העביר את עיקר המידע שלו למודיעין הצבאי (MIF 5). המודיעין של חיל האוויר מכונה 2X. וייטפילד היה שייך למודיעין של חיל האוויר, שהיה מעוניין בעיקר במידע לשם איתור מטרות הפצצה באירופה ובאזורים שהטיסה מעליהם מסוכנת. אני ושלושה סמלים יהודיים - יעקב קנר, אביגדור זלצמן וחיים ברמן - נהגנו להיפגש מדי פעם עם אפרים אילין, דוד הכהן (רוזנטל) ואברהם קוצ'נר מירושלים. הפגישות הללו נערכו בבית קפה בפינת הרחובות אלנבי ויהודה הלוי בתל-אביב. אלו היו שיחות לא רשמיות, מעין שיחות רעים. אנשי האצ"ל ניסו 'לחלוב' מאתנו מידע. אנחנו, מצדנו, מסרנו להם כל מה שיכולנו - כפי שנהגנו עם ה"הגנה"".
שתי העדויות הללו שופכות אור על היבט מסוים של יחסי המחתרת עם הבריטים ושל חלקי בקשרים אלה. אין הן מגלות מה שהתרחש מאחורי הקלעים במחתרת, ואינן חושפות את האווירה המורעלת, שנוצרה סביב קשרי מש"י עם המודיעין - ועל כל עוד יסופר. כאן אספר על אחת הפרשיות, שהייתי קשור בהן - מעצרם, משפטם ושחרורם של "השלושים ושמונה". פרשה זו החלה עם המעצר ב-18 בנובמבר 1939 ונסתיימה עם השחרור שנה ושנתיים לאחר מכן. אף שבתקופה, אשר קדמה לפרשה זו התרחשו מאורעות הרי גורל שהייתי קשור בהם, אני מקדים ומספר על "השלושים ושמונה", הואיל ויש בפרשה זו כדי לשפוך אור על המאורעות שקדמו לה.
קורס הסגנים של האצ"ל, שהיה הקורס הגדול מסוגו מאז הוקם הארגון, התקיים במשמר הירדן והשלים את אימוניו ובחינותיו ביום שישי, 17 בנובמבר 1939. מפקד הקורס היה שלמה פוזנר וסגנו - מרדכי מאיר. אף שהקורס נסתיים ביום שישי, נשארו החניכים במושבה עד לאחר השבת, ומפקד הקורס החליט לנצל את השבת לאימונים בחומרי נפץ. בשבת לפנות בוקר יצאו 32 חניכי הקורס, ובראשם המפקד וסגנו, אל ההרים הסמוכים למושבה. נלוו אליהם ארבעה נוטרים, שאמורים היו לשמש חיפוי לאימוני הנשק של החניכים. מסתבר שמארגני הקורס נהגו בחוסר זהירות משווע. (אליהו כ"ץ מספר בעדותו, הנמצאת במכון ז'בוטינסקי, את הדברים הבאים: "בחנתי את הקורס המרכזי במשמר הירדן, שהיו בו 38 אנשים. הבעתי את דעתי, כי מצב החשאיות גרוע, השמירה בלתי יעילה והנשק גלוי מדי לעין. התריתי במפקד, כי אנשי הקורס עלולים להיאסר מבלי שתהייה שהות מספיקה בידיהם להחביא את נשקם. סירבתי לבחון את הקורס במצב זה").
במהלך המשפט נתבררו הפרטים הבאים על נסיבות מעצרם של משתתפי הקורס. שוטר ערבי, ששירת בתחנת המשטרה בגשר בנות-יעקב, שמע יריות רבות והודיע על כך לממונים עליו. ארבעה שוטרים בריטים נשלחו למקום, ובהגיעם לאזור שמעו קולות נפץ עזים והבחינו בעשן העולה מקום הפיצוץ. השוטרים הציבו מארב, חמושים במכונת ירייה שהביאו עמם במכונית. משתתפי הקורס, שחזרו אל המושבה כשהם צועדים בסך, נפלו למארב ונעצרו כולם. בחיפוש שנערך בשטח נמצאו 27 אצבעות ג'לניט, מנגנון חשמלי לפיצוץ מוקשים, חומר הדרכה לשימוש בחומרי נפץ, נפצים ועוד. בחיפוש שנערך מאוחר יותר בבית שבו התקיים הקורס, נחשף הסליק ובו אקדח, רובה ציד, כדורים, מחסניות, שני רובים אוטומטיים, רובה צבאי גנוב ועוד.
כל העצורים הועברו למשטרת צפת ולאחר כמה ימים נשלחו ארבע הנשים שביניהם לבית הסוהר לנשים בבית-לחם, והגברים נשלחו למבצר עכו. משפטם של השלושים ושמונה נפתח ב-21 בדצמבר 1939. הם הואשמו בהחזקת חומר נפץ, נפצים, אקדח, שלושה רובים - שניים מהם אוטומטיים. העונש המרבי הקבוע בחוק על עבירות אלה היה מוות.
המשפט היה קצר, ולאחר יומיים דיונים הרשיעו השופטים את השלושים ושמונה. למרבית הפתעתו של הציבור בארץ, יצאו הנאשמים בעונשים קלים להפליא - משנתיים ועד עשר שנות מאסר. ארבע הבנות (רות הלוי, רבקה ניימן, בלה עטרה וחוה קפקה) נידונו לשנתיים. שישה מבין הנאשמים (יוסף זקצר, אריה תפרן, דניאל פרל, ישעיהו קליינמן, מאיר רם ופתחיה שטיינר) נידונו לחמש שנים. לארבעת הנוטרים, למפקד הקורס, לסגנו ול-22 חניכים פסקו השופטים עשר שנות מאסר.
איש מבין השפוטים לא ריצה את מלוא עונשו. ארבע הבנות שוחררו בינואר 1940, לאחר שמפקד הצבא הבריטי בארץ לא אישר את פסק דינן. דינם של יתר השלושים וארבעה הומתק מחמש לשלוש שנים ומעשר לשבע שנים. מקץ שנה שוחררו עוד שישה מבין הנאשמים ולאחר שנה נוספת שוחררו כל היתר.
לא רחמנותם של השופטים הבריטיים ולא הרגש ההומניטארי של מפקד הצבא הבריטי הביאו לגזר הדין הקל ולהמתקת עונשם של השלושים ושמונה. בצמרת הארגון היה בהחלט "חשש לפסקי דין מוות", כפי שאומר אליהו כץ, בעדותו הנמצאת במכון ז'בוטינסקי והמצוטטת ב"מערכת הארגון הצבאי הלאומי" (כרך ג' עמוד 41). גם "ספר תולדות ההגנה" (כרך שלישי, חלק ראשון, עמוד 471) מציין ששיקולים לא משפטיים עמדו מאחורי גזר הדין: "כי אם יוצא פסק דין חמור, עלולה הבולשת 'להפסיד מקור אינפורמציוני חשוב ובעל ערך, אשר אין לוותר עליו' (ד. ניב)". ובין השורות הספורות שהוקדשו לפעילותי ב"מערכות הארגון הצבאי הלאומי" נאמר: "וכן קיים מגע עם המודיעין אפרים אילין (אילן), ש'היה מוסר ליאיר דו"חות ישירים ויאיר היה מטיל עליו תפקידים שונים' (א. פוסק). האחראי לסניף המודיעין היה קפטיין סטריינג' וכן פעל שם קצין התעופה וייטפילד, שעמו חוזקו קשרים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בפעולה משותפת נגד הגיס החמישי".
על מנת להבין את טיב פעולתי, שהביאה למעשה לשחרורם של השלושים ושמונה, יש להקדים ולהסביר את הרקע ההיסטורי והאישי של פעולה זו. השלושים ושמונה נעצרו בנובמבר 1939, חודשיים וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתקופה שקדמה למלחמה התרחשו שלושה מאורעות חשובים הקשורים לענייננו. ב-19 במאי 1939 נעצר דוד רזיאל בנמל-התעופה בלוד. ב-30 באוגוסט 1939, יום לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נעצרו כל חברי המפקדה שלה ארגון הצבאי הלאומי, ובראשם אברהם שטרן. ב-24 באוקטובר 1939 שוחרר דוד רזיאל ממעצרו, בעוד יתר חברי המפקדה נשארו במעצר. על כל הפרשיות הללו אספר בהרחבה בפרקים הבאים. לענייננו חשובים האירועים הללו כדי להמחיש את היחס הדו-ערכי, ששרר בקשרים בין האצ"ל לבין הבריטים באותה תקופה הרת גורל.
הבריטים היו אויב. אך לבריטים ולעם היהודי היה אויב משותף - גרמניה הנאצית. כיצד לנהוג, איפוא, בבריטים? כבעל ברית במלחמה נגד האויב המשותף, או כאויב נוסף, שיש להמשיך ולהילחם בו? הוויכוח בנושא זה הביא בסופו של דבר לפילוג הגדול, כאשר יאיר ואנשיו החליטו שיש להמשיך את המלחמה בבריטים בעוד האחרים סברו כי יש להכריז על הפוגה עד תום המלחמה. בתקופה שקדמה לפילוג לא היה ברור - גם למצדדי ההפוגה במלחמה בבריטים - היכן עובר גבול שיתוף הפעולה. האם יש לשתף עמם פעולה רק במלחמה בסוכנים נאציים, או גם במלחמה בגורמים חתרניים יהודיים, כמו המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית. ואם כן משתפים פעולה במלחמה נגד היהודים, היכן עובר אותו הגבול? ואם משתפים פעולה - מה מקבלים בתמורה?
אני, למזלי הטוב (או אולי הרע), הייתי פטור באותה תקופה מכל ההתלבטויות הללו. אנשי מש"י, שמעדו בקשר עם הבריטים והיו במוקד הפעילות המודיעינית נגדם ולמענם, נקרעו בקרבם. אני, בשל מעמדי המיוחד אצל רזיאל ויאיר, יכולתי להרשות לעצמי את המותרות של עיסוק בפרשיות "נקיות" בלבד, בלי שאיאלץ להתבוסס בבוץ. זוהי אולי הסיבה אשר גרמה לכך שדוד רזיאל הורה לי אישית לנצל את קשרי עם וייטפילד לקידום עניינם של השלושים ושמונה. זאת, למרות שמאמצים בכיוון זה נעשו על-ידי גורמים נוספים בארגון.
כאן אולי המקום לומר כמה מילים על יחסי עם דוד רזיאל. ה"כימיה" בינינו עבדה ממש מן הרגע הראשון להיכרותנו. איני מעז לומר, שהיה איזשהו שוויון ביני לבינו. תמיד חשבתי כלפיו יראת כבוד. אך הוא מעולם לא התנשא בחברתי. תמיד האזין בקשב לכל מה שאמרתי והתייחס אלי בכבוד. היו לנו עשרות פגישות ודיברנו בהן על נושאים מנושאים שונים. הוא היה מסוגל, באותה שיחה עצמה, להתנשא לפסגות של עקרונות הציונות ומהות היהדות ולרדת לפרטי הפרטים של מבצע כלשהו. כך, למשל, למד ביסודיות רבה את נושא העלייה. בשיחותינו העליתי לפניו רעיון לצמצם את הסיכון בתפיסת אוניות מעפילים על-ידי הבאת אוניות גדולות, שלא תתקרבנה לחופי הארץ אלא תעברנה את המעפילים בספינות קטנות יותר מלב ים אל החוף. רעיון זה הוגשם בחלקו, אך לא הספקנו הרבה עד שפרצה המלחמה. רעיון אחר, שלא הוגשם בגלל פרוץ המלחמה, היה להנחית בבת אחת כחמשת אלפים עולים בחוף תל-אביב. לפי התוכנית, שעיבדתי עם דודני, רב החובל זאב הים (וולודיה איצקוביץ), אמורות היו חמש או שש אוניות לצאת מנקודות שונות באירופה, כשעל סיפון כל אחת מהן שמונה-מאות עד אלף איש. בנקודת מפגש, במרחק של שלושים עד ארבעים מיילים מן החוף, צריכים היו כל המעפילים לעבור לאונייה אחת, שהייתה נוחתת היישר על חוף תל-אביב שבת בבוקר, כשהחוף הומה מתרחצים. אותה עת היה על הארגון לחסום את הכניסות לעביר בחביות בטון ובמכשולים שונים. עד שהבריטים היו מגיעים לחוף, היו המעפילים מתערבים בקהל, מתפזרים בעיר וכל המבצע הזה היה עולה באובדן אונייה אחת בלבד. רזיאל נטה לקבל את הרעיון, אך כאמור ____ להוציאו אל הפועל.
בהזדמנות אחרת הטיל עלי רזיאל לשחרר "ליפט" מלא ___ להגיע לנמל חיפה. (הדבר היה לאחר מעצר המפקדה וביטחוננו העצמי התערער). רזיאל למד את הנושא לפרטיו, שמע את כל שיטות השיחוד, ההערמה והתובלה שנקטתי, ואישר את הפעולה, שאכן נסתיימה בהצלחה. הייתה בו גם עדינות נפש נדירה. כבר סיפרתי כיצד דאג לשלוח אלי שליחה מיוחדת לביירות, כדי להחזיר אותי ארצה לאחר מות אמא. בעת ה"שבעה", כשהייתי צריך לומר קדיש במניין, טרח רזיאל ובא לבית הכנסת הקטן הסמוך לביתי והשתתף בתפילה. לא פעם היה אומר "אני ישן יותר בשקט כשאני יודע שאפרים לידי".
באותה עת, כשהיו השלושים ושמונה נתונים במעצר וממתינים למשפטם, קויימו קשרים ענפים בין מש"י לבין הבריטים. זאת למדתי לדעת מעדויות המצויות במכון ז'בוטינסקי ומפרסומים על אותה תקופה. על אותם מגעים כותב דוד ניב ב"מערכות הארגון הצבאי הלאומי" כי הם נועדו, בין היתר, להתערבות במשפט השלושים ושמונה, במטרה להמתיק את דינם ולמנוע פסקי דין מוות, וכן כלחץ לשחרור חברי המפקדה העצורים. כותב ניב: "לאחר שיחות בעניין זה עם וייטפילד, נפגש הלה עם קציני צבא גבוהים בירושלים וטרח לשכנעם ש'במקרה של פסק דין חמור הוא עלול להפסיד מקור מידע חשוב ובעל ערך אשר אין לוותר עליו'. באותו זמן הצליחה מש"י להשיג חומר חשוב הקשור בבריחתו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, מלבנון לעיראק (בסוף אוקטובר), ואף חומר זה הועבר לידיעתו של וייטפילד. בישיבה מיוחדת של פעילי המודיעין, שהתכנסה בירושלים, בהשתתפותו של א.פ. ג'יילס, ראש הבולשת הארץ-ישראלית, יכול היה איפוא וייטפילד לציין את יעילות מאמציהם של אנשי אצ"ל וריבוי מקורות המידע העומדים לרשותם. דברים אלה היו משקל שכנגד לעמדתו הקשוחה של ג'יילס, ש'תקף אותנו במשך כל הזמן ודרש להחמיר בפסק הדין', כנזכר באחד הדו"חות, שהוגשו למש"י על אותה ישיבה".
בהמשך מספר ניב בספרו כי פעילות מש"י סביב השלושים ושמונה דלפה אל שורות החברים וגרמה לתסיסה. בנימין זרעוני טען כנגד רזיאל כי הוא שבוי בידי הבריטים (לאחר שחרורו ממעצר היה חייב להתייצב מדי שבוע במשרדי הבולשת המרכזית בירושלים ולהיפגש עם ג'יילס), ומסיבה זו אין הוא ראוי להיות ראש המפקדה. הוא הציע לרזיאל לרדת למחתרת, אך זה דחה את ההצעה בטענה כי אם ינהג כך יגרום הדבר לביטול המשא ומתן לשחרור אנשי המפקדה העצורים. זרעוני התחיל לקשור קשרים עם חברי המפקדה העצורים במזרע, בלי ידיעת רזיאל, ובמכתב ששלח אליהם הודיע כי אינו מכיר עוד בפיקודו של דוד רזיאל. בעקבות זאת נשלח ממזרע מכתב חריף לרזיאל ובו הובע חשד כי רזיאל שילם תמורת שחרורו בשיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית. מכתב זה הגדיש את הסאה והביא את רזיאל לניסוח הודעת התפטרות. רק לאחר שהופעל עליו לחץ, הסכים להמשיך בתפקידו עד לשחרור חברי המפקדה.
באותה תקופה לא היה ידוע לי הרבה על כל האירועים הללו, שהרעילו את היחסים בצמרת הארגון והיו בין הגורמים אשר זרעו את זרע הפילוג. מה שזכור לי הוא כי נמצא אז גורם שהפיץ עלילת זדון, כי רזיאל אינו מעוניין בשחרור המפקדה, על מנת שהוא יוכל להמשיך ולשלוט בארגון.זו הייתה עלילה מכוערת ומרושעת, ההולמת את האישיות שהפיצה אותה. כמי שהכיר את רזיאל מקרוב ובילה עמו ימים ולילות, אני יכול לומר בלב שלם שזו עלילה שפלה מאין כמוה. דוד לא ידע מנוחה כל עוד יושבים חבריו מאחורי סורג ובריח. אכן, היו לו חילוקי דעות עם רבים מחבריו, ובראשם יאיר, לגבי המדיניות שיש לנקוט ביחס לבריטים עם פרוץ המלחמה. הפעולה האחרונה שהשתתף בה ואשר בה שילם בחייו, הייתה ביטוי מובהק להשקפתו, כי במלחמה עם האויב הנאצי יש להתייצב לצדם של הבריטים. אך הוא לא שכח לרגע כי הבריטים נשארו אויב, ונאמנותו לחבריו לא ידעה גבולות. לא פעם אמר לי: "אין הרבה כסף בקופה, אך כל מה שיש, עד הפרוטה האחרונה, יש להקדיש לשחרור המפקדה". לא הייתה זו, כמובן, שאלה של כסף. שוחד לא היה בו כדי לפתור את הבעיה. נדרשה פעולה מדינית, ואכן רק בדרך זו שוחררו לבסוף חברי המפקדה.
מה שלא ידעתי אז (ולמדתי לדעת רק בעקבות התחקירים שנערכו ביוזמתי, בעת שניגשתי לכתוב ספר זה) הוא מדוע פנה אלי רזיאל לטפל בעניין השלושים ושמונה. זאת בשעה שהעניין טופל בצינורות הרגילים של מש"י. נראה לי שרזיאל לא סמך על הקשרים הרשמיים של האצ"ל עם הבריטים בפרשה זו. הוא חשש שהמלעיזים ומעכירי האווירה למיניהם ישבשו את מאמצי ההצלה, והדבר יעלה בחייהם של אנשים. באמצעותי ביקש, ככל הנראה, למצוא נתיב מקביל אל הבריטים בנושא זה של חיים ומוות. שכן, הוא לא מצא מנוח לנפשו עד שהיה בטוח שאין מרחפת עוד סכנה על חיי העצורים.
אני הייתי האדם המתאים ביותר לפתיחת הנתיב המקביל למגעים עם הבריטים. מצד אחד, היה לי סיפור כיסוי מצויין באותם הימים. היו בבעלותי מתפרות, שעבדו במלוא הקיטור כדי לספק מדים לצבא הבריטי. הייתי יוצא ובא אצל הבריטים, כשאני מקיים קשרים מסחריים גלויים וקשרים סמויים כ"מקורב" למחתרת, אך אינו נמנה עם חבריה. מצד שני, נהניתי מאמונו המלא של רזיאל, ולא הייתי מעורב בפרשיות מש"י ובתככי הצמרת. וכאילו ביקשה ההשגחה לסייע לרזיאל ולי, נפלה לידינו באותה תקופה מציאה מודיעינית ממדרגה ראשונה, שאותה יכולנו למכור לבריטים בלי שום נקיפות מצפון.
האיש, שהביא לידי את המציאה הזו היה יהודי, דוד רוזנטל שמו, שעבד כעמיל מכס בנמל חיפה. הוא סייע לי בפרשיות רבות, שהיו קשורות בנמל - בין היתר בשחרור ה"ליפט" עם הנשק, שעליו כבר סיפרתי. באחד הימים בא אלי רוזנטל ובהתרגשות רבה סיפר לי, כי לקוח שלו, עולה מגרמניה המעסיק גרמנים רבים, חושד באחת ממזכירותיו שהיא עוסקת בריגול. חשדו נתעורר לאחר שנפלו לידיו כמה מכתבים, ששלחה אותה מזכירה לכתובת בהולנד. תחילה התייחסתי בהסתייגות לגילוי הזה. שכן, רוזנטל היה מוכר לי כטיפוס לא-יציב, שהרבה להתרועע עם גויים ולהתרפס בפניהם ולא תמיד אפשר-היה לסמוך על שיקול דעתו. אך הוא הביא לי את צילומי המכבים ובמבט ראשון נראה היה, כי האיש עלה אכן על גילוי סנסציוני. אילו היה מגיע מידע כזה לידי אחד מאנשי הארגון או אוהדיו, היה מועבר מן הסתם למש"י, שהיה עושה בו את השימוש המקובל. אך הואיל והגילוי הגיע לידי, העדפתי להביאו במישרין לידיעת רזיאל. גם רזיאל, מן הנימוקים שהעליתי לעיל, העדיף שלא להעביר את המסמכים למש"י, אלא לנצל את המידע הזה באמצעותי. מקריאת המכתבים התרשם אף הוא שיש כאן גילוי חשוב.
סוכם שאעביר את המכתבים לווייטפילד, ולנצל מחווה זו למעין שחרור השלושים ושמונה. שכן, מה ההיגיון שהבריטים עוצרים שלושים ושמונה מחברינו ומושיבים אותם בכלא רק משום שהתאמנו בנשק? הרי עלינו ללחום יחד באויב הנאצי.
וייטפילד לא היה זקוק לשכנוע בנושא זה. הוויכוחים שלו לא היו עמי, אלא עם אנשי הסי.איי.די., הבולשת הפוליטית, ששנאת אנשיה ליישוב היהודי העבירה אותם על דעתם. וייטפילד היה זקוק, לצורך ויכוחיו עם אנשי המנהל הבריטי, להוכחות בדבר כדאיות הקשר עם המחתרת ונקיטת קו פייסני כלפיה.
נראה כי המכתבים שהבאתי אליו שכנעו אותו שאכן תפסנו דג שמן. הוא כה התלהב מן הגילוי, עד שהיה לי הרושם כי הוא בונה את כל עתידו האישי ואת כל הקריירה שלו על התפיסה שיש לשתף פעולה עם האצ"ל ולא לרדוף אותו. בשיחותיי עם וייטפילד הבהרתי לו שהקשר אינו יכול להיות, כמובן, חד סטרי. אם אנחנו מגלים רצון לשיתוף פעולה (ליתר דיוק: לא אנחנו, הרי לא הופעתי כאיש אצ"ל, אלא האנשים שאני משמש להם לפה), הרי גם על הבריטים לגלות רצון טוב. בדיעבד נתברר, אגב, שלא היה ממש באותם מכתבים. וייטפילד עצר את המזכירה והחזיק בה שבוע ימים. חקירתה העלתה כי המכתבים נכתבו על רקע של נקמנות אישית. לא היה מדובר בריגול, אלא סתם בבחורה מופרעת. אך עובדה זו לא שינתה את הערכתו של וייטפילד אלינו. עצם העובדה שעלינו על המכתבים הראתה איזה פוטנציאל יש לנו.
ההסכמה, שאליה הגעתי עם וייפילד, לא נשאה, כמובן, אופי רשמי. לא חתמנו על שום מסמך, אפילו לא ניסחנו את הדברים בעל פה. כל מה שאני יכול להגיד הוא כי שררה בינינו הבנה גמורה, שיש טעם לשיתוף פעולה על רקע המלחמה המשותפת בנאצים וכי יש לעשות כל מאמץ כדי שהשלושים ושמונה לא יקבלו עונש חמור מדי.
לא הסתפקנו ביחסים הטובים עם וייטפילד וחיפשנו דרכים אחרות להשפיע על המשפט ועל תוצאותיו. היה לי קשר עם יהודי בשם רוזנשטיין, קצין גבוה בסי.איי.די. שאתו היה צריך לדבר בלשון אחרת. הוא ביקש כסף, כביכול בשביל המפקד הערבי שלו. פקודתו של רזיאל הייתה חד משמעית - לא לחסוך בשום מאמץ ולא להזניח אף סיכוי. השגנו, איפוא, את הכסף הדרוש בתקווה שישמש ל"מריחת" מערכת השיפוט הצבאית של הבריטים.
עם התקרב מועד המשפט הורה לי דוד רזיאל לדאוג לכך שהנאשמים יזכו בהגנה משפטית טובה. לא הייתה כל ודאות כי המאמצים שהשקענו אנחנו ואחרים יישאו פרי. פניתי על כן, לשלושה עורכי דין, שהיו הטובים ביותר באותה תקופה - גוייטין, קייזרמן ולויצקי - והצעתי להם להגן על הנאשמים. הם לא עשו זאת בחינם, כמובן. כדי להקל עליהם, דאגתי לאירוחם בפנסיון תותי לוי, ברחובה המרכזי של נהריה, שיצאו לו מוניטין בשל המזון המעולה שהוגש בו ורמת השירות הגבוהה. המזון בפנסיון היה כשר והדבר היה נחוץ הואיל וגוייטין היה אדם דתי.
אך עד מהרה נתברר כי לא היה צורך בשירותם של שלושת הפרקליטים המהוללים. במהלך המשפט, שהיה כאמור קצר, סעדתי עמם כמה פעמים בפנסיון ומדבריהם הבינותי שווייטפילד פעל מאחורי הקלעים. הם סיפרו לי כי הבחינו שהמשפט מבויים, וכי התביעה והשופטים החליטו מראש להקל בדין.
למי בדיוק מגיעה התודה על הצלת השלושים ושמונה - זאת קשה לקבוע היום. ממה שנודע לנו לאחר מעשה התברר כי ווייטפילד היה הרוח החיה במאמצים להקלה בעונש ומאוחר יותר בהמתקתו. אם היו אלה קשריו עמי שהניעו אותו לכך, או קשריו עם אנשים אחרים מן המחתרת אשר קיימו עמו מגעים רשמיים - לא אני יכול לשפוט. דוד רזיאל ויוסף דוקלר (שהיה חבר מפקדה ועמד בראש מש"י), האמינו שמאמצי הם שהביאו לתוצאה המוצלחת. ב-9 בינואר 1940, כשבועיים לאחר מתן גזר הדין (ועשרה ימים לפני ששוחררו ארבע הבנות שבין הנאשמות - לאחר שמפקד הצבא לא אישר את פסק דינן), כינס רזיאל בביתו של משה חסון קבוצת אנשים וערך טקס, שהיה מעין מסדר הצטיינות. לא היו נהוגים מסדרים כאלה באצ"ל, אך האופי המיוחד של קשריי עם רזיאל הניעוהו לזמן יחד כמה מן האנשים שהיו קשורים במשימה ולהכריז בפומבי על ההערכה שהוא רוחש למעשיי.
אני זוכר היטב את התאריך, שבו נערך אותו מסדר, הואיל ומידי לאחריו מיהרתי הביתה כדי לחגוג יחד עם ידידים את יום השנה לנישואיי עם צפירה.
|
|
|
|
|
