|
|
|
בנימין זרעוני נעצר ב-5 באוגוסט 1939, יומיים בלבד לאחר שנתמנה למפקד אצ"ל בירושלים. במשך שישה ימים עונה עינויי תופת וב-11 באוגוסט הצליח להימלט מתא המעצר שבמרכז הבולשת בירושלים. הוא מצא מקום מסתור זמני בירושלים ומן ההכרח היה להוציאו משם ולמצוא לו מקום מקלט של קבע. בפקודתו של יאיר העברתי את זרעוני מירושלים לתל-אביב, כשהוא מסתתר בתוך תא מטען של מכונית. הבאתי אותו לביתה של אחותי, בתיה גורן, ברחוב ישראליס 16, ליד רחוב פרישמן. כאן הסתתר כחודש וחצי עד שהחלים מפצעי העינויים וחזר לפעילותו.
אם אני מקדיש פרק מיוחד לפרשת מעצרו, בריחתו ועינוייו של זרעוני, איני עושה זאת בשל חלקי בפרשה זו. מבצע העברתו של זרעוני והסתרתו היה כרוך אמנם בסיכון רב, אך אינו חשוב כשלעצמו. חשיבותו של אירוע זה נעוצה בכך שהוא היווה, מבחינות רבות, פרשת דרכים היסטורית במאבק המחתרת בבריטים. עם מעצרו, הסירו הבריטים את כסיות המשי מידיהם. עינוייו היו שיא בסדרה של עינויי לוחמים שנפלו לידיהם. המחתרת אף היא לא טמנה ידה בצלחת. שבועיים בלבד לאחר בריחת זרעוני, ב-25 באוגוסט 1939, הוצא להורג הממונה על המחלקה היהודית בבולשת, ראלף קרנס, שהיה ראש מעניו של זרעוני. ומה שחשוב לא פחות - פרשת זרעוני הטביעה את חותמה גם על מערך היחסים בתוך המחתרת, הולידה גל מכוער של לחישות וחשדות ומילאה תפקיד מרכזי בוויכוח, שהוביל בסופו של דבר לפילוג.
על נסיבות מעצרו ובריחתו מספר זרעוני, בעדותו לספר זה: "לאחר מעצרו של רזיאל בלוד (ב-19 במאי 1939), נתמנה חנוך קלעי (סטרליץ), שהיה מפקד מחוז ירושלים, למפקד האצ"ל במקום רזיאל. באותה תקופה בערה הקרקע תחת רגלי בחיפה (הייתי מפקד מחוז חיפה. הן ה"הגנה" והן הבריטים רדפו אותי, ומדי לילה היה עלי לישון בבית אחר. לבסוף אולצתי לעשות את הלילות על חוף הים בבת גלים). הוחלט שאעבור לירושלים ואקבל על עצמי את הפיקוד על המחוז.
"הגעתי לירושלים, וכעבור יומיים נעצרתי בנסיבות מוזרות למדי. החלטנו לפרוץ למחסן חומרי נפץ, שהיה בבעלותו של סוחר יהודי, כדי להשיג חומרי נפץ שהיו נחוצים לנו. היו לי אז מסמכים על שם בן צבי ואף נהגתי במכונית, שרשיונותיה היו על אותו שם. בראש הפעולה אמור היה לעמוד סגני. סיכמנו שהפורצים ישתמשו במכוניתי, אך יחליפו תחילה את לוחיות הזיהוי שלה רכב. הפעולה בוצעה, ולמחרת היום נסעתי במכוניתי בחוצות ירושלים. בהגיעי לקרבת קולנוע 'ציון' עצר אותי שוטר תנועה ערבי. צייתתי לו בלי לחשוד במאום. הנחתי כי מדובר בבדיקה שגרתית, אך להפתעתי הודיע לי השוטר שהוא עוצר אותי ומעביר אותי למפקדת הסי.איי.די. במגרש הרוסים.
"לאחר מכן נודע לי, כי מבצעי הפעולה לא צייתו, משום-מה, להוראותיי ולא החליפו את לוחית הזיהוי לפני צאתם למבצע. מישהו ראה, כנראה, את מכוניתי חונה בקרבת אותו מחסן תחמושת, דיווח למשטרה ובעקבות זאת נעצרתי.
"נחקרתי באכזריות רבה ובמהלך החקירה עלה בידי להימלט. תחילה הסתתרתי על גג בית, כשהבריטים מחפשים אחרי בעזרת כלבים. משם הועברתי בבגדי אישה, שסיפקו לי חבריי, אל ביתו של קונסול הכבוד הצרפתי. איני זוכר את שמו. אני רק יודע, כי היה יהודי וחבר שלנו. נדמה לי שהתגורר בבית הכרם. הסתתרתי שם שבוע ימים. יום אחד הגיעו אלי אברהם שטרן ("יאיר") ואפרים אילין והודיעו לי, כי הם נוטלים אותי למקום מסתור אחר. יצאנו אל מכוניתו של אילין. הוא פתח את תא המטען ואני הצטנפתי בתוכו. הגענו לתל-אביב ונלקחתי לדירה, שבה התגוררה אחותו של אילין עם בעלה. נדמה לי שהיה להם שם ילד קטן. קיבלתי חדר לעצמי, סעדתי עם בני המשפחה והסתתרתי שם כמעט חודשיים. בכל אותה תקופה לא יצאתי את הדירה. אילין וחברי אצ"ל אחרים, ביניהם אהרון חייכמן, חנוך קלעי ומשה חסון, היו מבקרים אותי בקביעות. כאשר נמסר לי כי מפקדת אצ"ל כולה נעצרה בתל-אביב (ב-30 באוגוסט 1939) נטלתי על עצמי את הפיקוד על אצ"ל, בהיותי 'קצין מפקדה רזרבי'. מילאתי תפקיד זה עד לשחרורו של רזיאל מן הכלא (ב-24 באוקטובר 1939)".
פרשת זרעוני התרחשה, איפוא, בתוך התקופה הסוערת שבין מעצרו של רזיאל לשחרורו, לפני מעצר המפקדה ואחריה, ובמהלכם של הוויכוחים הסוערים - על רקע פרוץ מלחמת העולם השנייה - שהובילו אל הפילוג.
זרעוני, בעדותו, אינו מזכיר כלל את העובדה שראשית דרכו לאחר בריחתו הייתה לביתו של יוסף דוקלר, מפקד מש"י בירושלים. דוקלר זה זכור לי כאדום הגון, שהיה חולם חלומות בהקיץ ואהב לשחק משחקים נוסח שרלוק הולמס, עם כובע מצחייה ומקטרת. ככל הנראה לא היה אמיץ במיוחד - אולי בהשפעת מחלת השחפת שקיננה בו אז, וגרמה ברבות הימים למותו.
על כל פנים זכור לי היטב, כי נאמר לי שמוכרחים להוציא את זרעוני מירושלים, הואיל ודוקלר פוחד פחד מוות להחזיקו. היה יסוד לפחדו של דוקלר. הבריטים ייחסו חשיבות רב לתפיסתו (אולי מחשש - שנתגלה לאחר מכן כמוצדק מאוד - כי יגלה את דבר עינוייו) וערכו סריקות מבית לבית בניסיון לתופסו.
יאיר הוא שפקד עלי לבצע את המשימה. בניגוד למה שכותב זרעוני, יאיר לא בא עמי לירושלים וגם לא היה היגיון בכך שיסכן עצמו. מי שהשתתף עמי במשימה היה נהג מונית, יהודי ממוצא פולני, שהיה מסייע לי מדי פעם במבצעים שונים. לא סיפרתי לו בדיוק במה מדובר והוא גם לא שאל. אמרתי לו רק כי אני צריך להבריח אדם מסוים מירושלים וכי יש לי תוכנית שלא תסכן את שנינו.
התוכנית הייתה שזרעוני יסתתר בתא המטען של המונית (שהייתה מכונית גדולה וחזקה מדגם "אולדסמוביל") ואילו אני אסע אחריה במכונית ה"רנו" שלי. ידעתי כי ביציאה מירושלים יש מחסומים של המשטרה הבריטית, הבודקת את המכוניות היוצאות מן העיר. קיוויתי שנהייה בני מזל ולא יבדקו את מכוניותינו. אך למקרה שהיו בודקים את המונית תכננתי שאתנגש בה מאחור בחוזקה ואגרום לזינוקה קדימה. בדרך זו, תוכל המונית להימלט והשוטרים יתעסקו בי ולא ימצאו מאומה במכוניתי. תוכנית זו אושרה על-ידי יאיר.
התוכנית הייתה יפה, אך לא היה צורך להוציאה אל הפועל. השוטרים במחסום החליטו לא לבדוק את המונית אלא דווקא את מכוניתי שלי. מובן שלא מצאו אצלי כלום, אך בינתיים מיהר נהג המונית להסתלק מן המקום, התרחק מרחק רב ואני לא הצלחתי להשיגו. הבאתי אפשרות זו בחשבון מראש וקבעתי עמו פגישה ליד בית "הבימה". אך הוא הגיע למקום המפגש זמן מה לפני שהצלחתי אני להגיע - הן בשל העיכובים במחסום והן בשל העובדה שמכוניתו הייתה חזקה ומהירה משלי.
נהג המונית המתין ליד בית "בימה", כולו פקעת עצבים הוא ידע שבתוך תא המטען של מכוניתו מצוי אדם, שלפי מראה פניו ניכר בו כי הוא פצוע אנוש. הוא גם הבין בינתיים שהאיש הזה מבוקש על-ידי המשטרה הבריטית, ואם יימצא בתוך מכוניתו הוא עלול לשלם מחיר כבד. ובינתיים, אין לו מושג מה קרה לי, אם נעצרתי או סתם התעכבתי, ומה לעשות במטען החי שבמכונית.
למרבית המזל הצלחתי להגיע למקום המפגש בטרם איבד הנהג את עשתונותיו, ומייד שמנו פעמינו לביתה של אחותי. בהשקפותיהם הפוליטיות היו אחותי, בתיה גורן, ובעלה רחוקים ממני מרחק רב. לעובדה זו נודעה חשיבות, שכן איש לא היה מעלה בדעתו לחפש טירוריסט מסוכן דווקא בבית זה.
על הנסיבות, שבהן הובא אליה זרעוני, מספרת בתיה גורן בעדותה לספר זה: "יום אחד בא אלי אפרים ואמר לי שיש לו חבר, המשתחרר מבית החולים, וזקוקה להבראה. גרנו אז, בעלי, אני ובננו יורם, שהיה בן 6, בדירה בת שני חדרים. מצבנו הכלכלי היה קשה. אפרים אמר, כי משפחתו של הבחור יכולה לשלם בעד החזקתו וכי יש לטפל בו במסירות, להאכיל אותו בפירות ובדברים טובים אחרים, שאנו, כמובן, לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות. אמרתי 'או-קיי', וכעבור יומיים בא אפרים עם הבחור. הוא היה רזה מאוד, לא גבוה, ונראה מסכן. הבנתי שהוא חולה מאוד, ועשיתי כל מאמץ כדי לשקמו. הכנתי לו מאכלים מזינים ומבריאים והשתדלתי לסעוד אותו ככל יכולתי. האיש התנהג באורח מוזר. לא דיבר כמעט, מעולם לא יצא מן הבית ונראה היה כאילו הוא מפחד מאנשים. מדי פעם ביקר אצלו מישהו, לא ידעתי מי. רק אישה אחת זיהיתי, זו הייתה רוני שטרן, אישתו של אברהם שטרן. היו לו הרבה ספרים והוא הרבה לקרוא ולכתוב. כך גר אצלי כחודש וחצי עד שהחלים. באותה תקופה לא ידעתי עד כמה מסוכן היה להחזיקו. הדבר נודע לי רק לאחר קום המדינה".
אני חייב לומר שלא מעט התחבטתי בטרם החלטתי לסכן את אחותי ואת גיסי במשימת החזקתו של זרעוני. אך לא היה זמן להתלבטויות והפתרון נראה אידיאלי. תחילה אכן הסתרתי מהם את זהותו של זרעוני, אך לאחר זמן מה הכנסתי בסוד העניין את גיסי, ד"ר מוניה גורן ז"ל. אני חייב לומר לזכותו, כי קיבל את הידיעה הזו באומץ רב. למרות שלא נמנה עם אוהדי המחתרת, החליט להמשיך ולהחזיק בזרעוני בייתו - תוך שהוא מסתיר עובדה זו מאחותי - וגילה בכך אומץ עילאי.
לאחר שזרעוני מצא מקלט בבית אחותי, הטיל עלי יאיר עוד תפקיד אחד, שהיה קשור בפרשה זו. הוא ביקשני להבריח את הגבול ללבנון, להגיע למברקה בביירות ולשגר משם מברק ללונדון ולניו-יורק. זה היה מברק ארוך מאוד, נדמה לי שלא פחות מאלף מילים. אני זוכר היטב את תוכנו, אם כי הנוסח המדוייק שלו אינו בידי, כמובן. המברק נשלח לאנשינו ואוהדינו בחוץ-לארץ, כדי שיקימו רעש ויפעילו את דעת הקהל העולמית נגד מה שנראה אז כשלב חדש במלחמת הבריטים במחתרת - עינוייהם של לוחמים עבריים. לא היה אפשר, כמובן, לשלוח את המברק מן הארץ ולפיכך נדרשה שליחותי לביירות.
על תוכנו של המברק ניתן אולי ללמוד ממסמך, שנותר מאותה תקופה - הדו"ח שכתב זרעוני על עינוייו, ואשר שימש, ככל הנראה, בסיס לנוסח המברק, שחובר בידי יאיר. וכך כותב זרעוני בדו"ח שלו:
"… כאשר סירבתי למסור עדות ודרשתי עורך דין, כבלו את ידיי ורגליי והשליכוני למרתפי הבולשת לצורכי חקירה. ליד השולחן ישב הקצין קרנס. כאשר ראני, סינן מבין שיניו: 'דבר, אחרת מרה תהייה אחריתך'. בעוד אני תוהה על שאלתו, תפסוני שלושה אנגלים שעמדו מאחורי, כפפו את ידי לאחור, החזיקו בהן ולחצו על רגליי שלא אוכל להניען. אז קם קרנס והתחיל להוריד מכות חזקות ותכופות על ראשי, עורפי וצווארי. מכות יד שטוחות המכוונות אל מתחת לאוזן, פעם מימין ופעם משאל, ולפעמים משני צדי הראש בבת אחת. הן ירדו תכופות, חדרו בחריפותן עד תאי המוח. …. כאשר-הייתי כבר קרוב לעילפון, זרקוני לצינוק שבבניין הבולשת. ב-6.8.39 בבוקר הכניסוני מחדש לחדרי העינויים. שוב ניגש אלי קרנס, תפסני בשעות ראשי, טלטל את ראשי בחזקה, מרט הרבה קצוות מהן ולבסוף הצליח להסב את עיני אליו. 'שמע נא, אתה משוגע. אתה רוצה למות? אצלנו אין מתים מהר. תמות אצלנו, אבל לאט-לאט. אנחנו נענה אותך שלוש פעמים ביום - בוקר, צהריים וערב'. הוא היכה אותי עד שלא היה לי כוח יותר. ואז אמרתי לו: 'אתה אינך מפחד לענות אותי? אתה יודע שיש לי הרבה חברים בחוץ, והם בטח יהרגו ואתך'. אולם הוא טפח על קת האקדח שלו ואמר: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי' (תהלים)… העינויים נמשכו. הפשיטוני עירום, חלצו את נעליי וגרביי והשכיבוני על השולחן כשפני למעלה. קרנס ניסה פעם נוספת לדובב אותי על-ידי צביטות ומכות. קשרו את ידיי ורגליי, תחבו את תחתוניי לפי, כדי שלא אוכל לצעוק. קרנס העלה כפה של גומי על ידו הימנית, ניגש אל איבר המין שלי והתחיל ללחוץ בכל כוחו את שני האשכים חליפות. כאב חריף וחד עובר בכל איברי הגוף, מגיע אל הראש, מערפל את העיניים, יורד חזרה לכיוון הרגליים וחוזר חלילה. והוא ממשיך למעוך.מרים את כל גופי באיבר המין, משכיב אותי חזרה בדפיקה וחוזר למעוך. איבדתי את הרגשת הזמן, והרגעים נדמו לי כנצח. … בבוקר ה-7.8.39 היו מוכרחים לסחוב אותי לחדרי העינויים כי ללכת לא יכולתי … ולפתח מכות חזקות ניתכות עלי עד שהתחיל דם זב מהפה והשפתיים. … שוב מפשיטים אותי עירום ומשכיבים אותי על השולחן. קרנס, מתוך הרגל, צובט ומועך את האשכים, מכה קצת על כפות הרגליים … קרנס וגילפין לוחצים את ראשי בין שתי מגירות שולחן, כשאני שכוב על גבי ופניי למעלה…. קרנס כורך גזה על אפי וסותם אותו במקל לבנים (אטב) פשוט. אין אני יכול לנשום דרך נחירי האף, ואני נאלץ לפתוח את הפה ולחטוף אוויר. קרנס יוצא לחצר וחוזר עם קומקום גדול מלא מים ושופך בתנועה רצופה ובלתי פוסקת מים לתוך פי… אני רוצה לנשום, והמים חודרים לריאותיי. באין ברירה אני מתחיל לבלוע את המים. שתיתי קומקום וחצי מים ויותר לא יכולתי. בטני התנפחה, רקותיי התחילו להלום. לריאותיי חסר אוויר והן נתמלאו מים… קרנס כורך מסביב לפרקי אגודלי צמר גפן, כפי הנראה כדי לטשטש את הסימנים החיצוניים, ומעל לצמר הגפן הוא קושר חוט משיכה, שהושחל לפני כן מעל לקורה העוברת לרוחב החדר ותומכת בגג הפח. אחרי שהוא מודיע 'מוכן', שומטים חבריו את הספסל מתחתיי והריני תלוי באוויר בשני אגודלי. לאט-לאט ראשי הופך כחול ונשמט על החזה. כפעם בפעם ניגש קרנס לבדוק את החבלים, אם הם מתוחים כראוי ואת דופקי, אם הוא פועם עדיין. הדם עוזב לאט-לאט את זרועותיי ומתקבץ בראש. מפרקי הבהונות, המקומות שהחבל מהודק בהם, עובר באופן קבוע כאב חריף וחד, נוקב עד התהום, וממלא את כל ישותך. תמונות חסרות צורה ואופי עוברות בסך לנגד העיניים. הראש הומה ורותח, כאילו כל העולם הגדול התכנס בחללו הצר. עיגולים שחורים ואדומים יוצאים במחול, ואני שוקע אל תוך תהום גדולה ועמוקה שאין קץ לה. … והעינויים נמשכים. מדי יום ביומו מובילים אותי לחדרי העינויים. ללכת איני יכול, והם סוחבים אותי מתחת לאצילי ידי, כשרגלי נגררות אין אונים על הקרקע. גם לשבת על כיסא אינני יכול, וכשאין תומכים בי מאחורי אני נופל על הרצפה… והנה הוא ממציא עינוי חדש: לא לתת לי לישון. הוא מצווה לערבים לא לתת לי לישון והערבים צוהלים לקראת תפקידם זה, ומחלקים ביניהם - את שעות היום והלילה לפי משמרות. אין לך דבר נורא יותר משכיבה על הגב ועיניך פקוחות לרווחה. הערבים מתחלפים לידי כל שעתיים. השומר ממלא את תפקידו באמונה, יושב על קצה מיטתי ואינו מסיר את מבטו מעיניי. כשהן נעצמות מעייפות, הוא מתופף באגרופו על בטני וצועק לי לאוזני: 'קום, אל תישן'. השעות זוחלות בעצלתיים. העיניים הקרועות לרווחה דוקרות ומכאיבות. אתה כולך אחוז תנומה, כל איבריך מתחננים לישון. מסביבך נשמעת נחירתם הקולנית של אסירים ערבים. היתושים מזמזמים באוזניך… כמעט השתגעתי…"
על עינויי זרעוני שילם קרנס בחייו. לאחר שלא שעה לאזהרות שנשלחו אליו, הוחלט להוציאו להורג והביצוע הוטל על יעקב (ישקה) אליאב. המשימה לא הייתה קלה, שכן קרנס הערמומי היה זהיר וחשדני, הלך עם שומר ראש קבוע והחזיק בקביעות את ידו על קת אקדחו. אך לאחר מעקב נתגלה כי הוא נוהג ללכת בקביעות, בדרכו לדירתו שמול בית הספר לאומנות "בצלאל", בשביל בתוך חצר של בניינים העומדים בבנייתם. בשביל זה הוטמן מוקש חשמלי. קרנס נפל למלכודת ובעוברו בשביל - יחד עם חברו, רונאלד ברקר, שהיה מנהל המחלקה הערבית של הסי.איי.די. - הופעל המוקש והשניים התרסקו.
למחרת היום פרסמה המחתרת הודעה שבה נאמר כי קרנס הוצא להורג על פי פסק דינה. בהודעה פורטו מעלליו של האיש ונשלחה אזהרה: "כל בלש, אף אם הוא בריטי, שיעז להתעלל באסיר יהודי, מות יומת".
פרשת זרעוני לא באה אל סיומה עם שחרורו והחלמתו. כבר זמן קצר לאחר השחרור החלו רינונים כי זרעוני לא ברח, אלא הבולשת הבריטית אפשרה את בריחתו, כדי שישמש סוכנה בצמרת המחתרת. נראה שמקור השמועה הזו היה אצל הבריטים עצמם - שביקשו לגרום לפירוד בתוך השורות ואולי לטשטש את עקבותיו של פרובוקטור אמיתי.
אומר על כך חנוך קלעי (סטרליץ), בעדותו, השמורה בארכיון תולדות ההגנה: "ברצוני להזכיר כי זמן קצר לפני כן קיבל יאיר מכתב מ(משה) סבוראי, שישב אז במעצר במזרח ובו נאמר כי (משה) רוטשטיין העביר אליו ידיעה שבתוך ה מפקדה ישנו פרובוקטור, ושהוא - זרעוני - לא ברח בשעתו מן המעצר הבריטי, אלא הבריטים שהם שהניחו לו לברוח. יאיר מסר לי את הידיעה, ומייד אמרתי לו שאין זה אלא הבל ורוטשטיין רוצה להכשילנו ולזרוע פירוד בקרבנו, כנראה לפי הוראות המודיעין. ראיתי חובה למסור ידיעה זו גם לזרעוני. אף-על-פי שלא קיבלנו את הודעתו זו של רוטשטיין כהודעת אמת, נזרעו הזרעים של חשדנות ואי אמון, אשר ללא ספק השפיעו על הדיונים במפקדה בימים ההם".
חנוך קלעי מתייחס לתקופה שלאחר הפילוג, כשזרעוני נמנה עם המצטרפים ליאיר. משה רוטשטיין היה אחד הסוכנים היהודיים בשירות המודיעין הבריטי, שאכן לא נח ולא שקט מדיווחיו המטעים וממאמצי החתירה שלו. מאמצים אלה מצאו קרקע פורייה באווירה המורעלת, ששררה אז בצמרת הארגון סביב הוויכוח הפוליטי, שהיו מעורבים בו גם לא מעט מניעים אישיים ושנאות קטנוניות. לזרעוני הייתה יד ביצירת אותה אווירה, שהחלה בתקופת מעצרו של רזיאל. כל עוד היה רזיאל בכלא, העלילו על יאיר שהוא עושה כל מאמץ כדי למנוע את שחרורו, כדי שיוכל להישאר שליט יחיד בארגון. אלוהים הוא עדי שהייתה זו עלילה זדונית ומרושעת, וכי יאיר לא חסך מאמצים כדי לשחרר את רזיאל. לאחר שחרורו של רזיאל התהפכה הקערה והפעם הואשם רזיאל כי עמדתו, שלא לפעול נגד הבריטים, היא תוצאה של הסכם שהיה לו עמם ותנאי לשחרורו. לאחר שנפלה המפקדה, ב-30 באוגוסט 1939, וזרעוני קיבל את הפיקוד על האצ"ל, שוב הואשם רזיאל במאמצים למנוע את שחרור חברי המפקדה. גם כאן יכול אני להעיד שזו עלילה זדונית.
אומר על כך משה חסון, בעדותו השמורה במכון ז'בוטינסקי: "אותו זמן, כאשר בנימין זרעוני פיקד על הארגון, היו נשלחים מכתבים מחברי המפקדה שישבו בעכו ומדוד רזיאל שישב בסרפנד למטה. זרעוני היה כותב את דעות שני הצדדים, לפי המכתבים שנתקבלו. נדמה לי כי בנימין זרעוני לא דייק במידע וכתוצאה מכך נוצר אנטגוניזם ורוגז בין שני הצדדים. כאשר דוד רזיאל שוחרר, הפסיק את פעילותו והנימוק הרשמי היה כי כנראה עוקבים אחריו, ולכן אינו רוצה לסכן את האחרים. נמסר אז בין השורות כי דוד שוחרר כתוצאה מהבטחה של הפסקת הפעולות".
הוויכוח היה על עמדות והוא היה נוקב וכואב. נוכח האויב הנאצי היה צריך להכריע מה גורל המאבק בבריטים. רזיאל הכריע בהכרה צלולה, וללא כל קשר למעצרו ושחרורו, בעד הקפאת המאבק בבריטים ושיתוף פעולה עמם. יאיר גם הוא הכריע, מתוך שכנוע עמוק, כי אין ברירה אלא להמשיך במאבק. בין שתי העמדות הללו הפרידה תהום, שהייתה מוכרחה להביא לפילוג. אך לפילוג גרמו לא רק העמדות האידיאולוגיות, אלא במידה לא פחותה האווירה ששררה אז.
על אווירה זו ניתן ללמוד מעדותו של אליהו כץ, שהיה באותה תקופה מפקד חיפה.
אומר אליהו כץ, בעדותו שבמכון ז'בוטינסקי: "לאחר מאסר המפקדה הוקמה מפקדה רזרבית, בראשות יוסף נבון (קרמין), בנימין זרעוני ודוקלר. העבודה השגרתית התנהלה מתוך כוונה ותקווה כי המפקדה הזו היא זמנית בלבד… דוקלר, שהיה מנהל מחלקת שירות הידיעות, טען כי הפיקוד מגיע לו, וכתוצאה מכך היו חילוקי דעות בינו לבין בנימין זרעוני. את הפיקוד בסופו של דבר קיבל זרעוני… התחילה התמרמרות ותעמולת לחישות, שהרקע להן היה הכרזת הארגון על הפסקת הפעולות עם פרוץ המלחמה. …דוקלר, שעמד בראש מש"י גילה לי בשיחה פרטית, כי הארגון עומד לקבל תקציב חודשי מהצבא הבריטי בעד שיתוף פעולה הידיעות והשמועות האלה הסתננו לתוך שורות המפקדים וגרמו להתמרמרות. בנימין זרעוני הפסיק את פעילותו לאחר שדוד רזיאל חזר ממאסרו, והוא הוסיף הרבה להתמרמרות זו. הוא היה מבקר בחיפה ומשוחח אישית עם המפקדים מאחורי גבי ומסיתם נגד רזיאל, בהסבירו כי הארגון סטה בגלל הפסקת העפלות, בגלל קשריו עם המודיעין וכו'. כאשר שאלתיו על סיבת החתירה הזו, ענה לי כי הוא חושב גם אותי לבין אלה שאינם שבעי רצון ולכן הציע שהצטרף אליו כדי לגבש כוח נגד המפקדה. בזמן שהיו הפגנות של ה"הגנה" נגד חוק הקרקעות, הגיע לחיפה פריצקר ישראל, שהיה מרכז מחלקת שירות הידיעות בארץ ודרש ממני את שמות המפקדים מה"הגנה", שהשתתפו בהפגנה. שאלתיו 'לשם מה?' ואז ענה לי פריצקר: 'הגוי ביקש את הרשימה'. שאלתיו 'האם זה בקו הרשמי?' ופריצקר ענה לי בחיוב. לאחר שסיברתי לתת לו את הרשימה, אמר לי פריצקר כי הוא מוותר על כל העניין. כעבור ימים מספר נודע לי כי משה סבוראי, שהיה מרכז שירות הידיעות בחיפה, מסר לפריצקר רשימת השמות של מפקדי ה"הגנה" בחיפה. באותו זמן אסף פריצקר חומר אשמה נגד בנימין זרעוני וחקר עם מי דיבר נגד רזיאל. רזיאל ביקר בסניף חיפה דיבר עם המפקדים האחראים. לפני השיחה הצעתי לרזיאל להסיק את המסקנות ביחס לזרעוני כי מצב זה אינו יכול להימשך. לזרעוני הייתה השפעה בחיפה כי הוא פעל יחד עם המפקדים…. הצעתי לרזיאל שיבוא לידי הסכם עם זרעוני, או שיוציא אותו מן הארגון על-ידי משפט. בכל-אופן, לא הייתה אפשרות להמשיך בפעולה במצב של הסתה מתמדת. רזיאל דיבר עם המפקדים בחיפה, בעיקר על ההסתה של זרעוני, וכל הפגישה הייתה מוקדשת לעניין זה. …. באותה תקופה הייתה מזכירות המטה שולחת לי בהתכתבות שהגיעה אלי בדרך הרגילה מעטפות ועליהן היה כתוב 'סודי'. המעטפות היו מיועדות למשה סבוראי, לפי ההוראות שקיבלתי. חשדתי בכך ופתחתי את אחת המעטפות. ראיתי דו"ח על אסיפות יהודיות של כל המפלגות, מהקומוניסטים ועד הציונים הכלליים. ידוע היה לי כי משה סבוראי מוסר את ה חומר למשה רוטשטיין והאחרון לגוי אנגלי. מעטפות כאלה היו מתקבלות כל שבוע באופן קבוע. … חנוך קלעי ואברהם שטרן קראוני לשיחה והידעוני כי דוד רזיאל נשבר לאחר מאסרו, מסר עדות וזיהה את עצמו כמפקד הארגון. כן הודיע על שביתת נשק עם הבריטים מבלי להתייעץ איתם. לאחר שחרורו נכנס למשא ומתן עם המודיעין הבריטי וכתוצאה מישיבתו בבית הסוהר והמשא ומתן עם המודיעין הבריטי הפך לפרו-בריטי ונשבר. … נקראתי גם לדוד רזיאל. הוא עדיין לא ידע כי הצטרפתי למפקדה (דהיינו לפלג של יאיר - א.א.) וכאשר-הודעתי לו - הופתע. הצעתי לו לוותר על השיחה. אבל הוא בכל זאת רצה שנשוחח בכדי שלא אצא בדעה מוטעית. דוד רזיאל הכחיש את כל המשא ומתן ושיתוף פעולה עם המודיעין. הו אטען שחברי המפקדה בוודאי הסיתו אותי. כאשר-הבאתי את העובדות שהיו ידועות לי לאחר שפתחתי את המעטפות ה'סודיות', לא הודה בכך ואמר שלא ידוע לו דבר. רזיאל הכחיש את ההאשמות כי הוא פרו-בריטי והאשים את בנימין זרעוני כגורם רציני לפילוג. את אי הפעילות בחצי השנה האחרונה זקף על חשבון חוסר אנשים מתאימים לפיקוד ועל האינטריגות שנוהלו נגדו. הוא האשים את יאיר בהרפתקנות פוליטית, בלי להזכיר במפורש קשר עם מדינה זרה או איטליה".
זו הייתה האווירה, שמסבירה את אשר-התרחש בעת מעצר דוד רזיאל ונפילת המפקדה וסביב פרשיות אלו.
|
|
|
|
|
