|
|
|
ב-17 במאי 1939 פרסמה בריטניה את תוכניתה לפתרון בעיית פלשתינה-א"י, שנודעה לימים בשם "הספר הלבן". המשמעות המעשית והמיידית של תוכנית זו הייתה סגירה מוחלטת של שערי הארץ, החנקת הישוב וחיסול החלום להקמת בית לאומי לעם היהודי. התוכנית קבעה, כי "שאיפת ממשלת הוד מלכותו היא הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית תוך עשר שנים, שתעמוד בקשרי אמנה, כאלה עם הממלכה המאוחדת, שיהא בהם כדי לספק, באופן המניח את הדעת, את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי הארצות בעתיד". עוד קבעה התוכנית שבחמש השנים באות לא תותר עלייתם של יותר מ-75 אלף יהודים לארץ-ישראל, ורק "אם ירשה זאת כושר-הקליטה הכלכלי".
ב"ספר תולדות ההגנה" נכתב על תוכנית זו: "עשרים שנות שותפות וברית עם בריטניה באו לקיצן. עם כל מגבלותיה של ברית זו, ועל כל פירושיה המצרים, היה בה פתח של אפשרות להתפתחות כלכלית ומדינית של הישוב העברי בארץ. עתה באה במקומה מדיניות של סגירת שערים והפסקת התפתחותו של הבית הלאומי היהודי. לישוב העברי לא הותרה כל דרך אלא להילחם על קיומו ועל עתידו. החל תקופת המאבק והמרי".
אך הישוב העברי המאורגן היה משותק. פה ושם נערכו אסיפות ותהלוכות ברשיונות ממשלתיים, שלא נתנו פורקן לזעם העצום, ששרר בישוב. רק הארגון הצבאי הלאומי יצא אל הרחוב, בהפגנה שהארץ לא ראתה כמותה שנים רבות. ההמונים יצאו בשעות הערב של יום רביעי, ה-17 במאי, צעדו לאורך רחוב אלנבי והגיעם לכיכר המושבות, פרצו למשרדי ה"טאבו" ומשרדי מושל המחוז, כשהם נעזרים במוטות שעקרו מתחנת האוטובוס של "המעביר". עד מהרה הוצאו מן המשרדים דגל בריטי שנקרע לגזרים ומאות תיקים שתוכנם פוזר ונשרף. כיכר המושבות נתכסתה בשכבה של רבבות מסמכים ושריפה פרצה בבניין. יחידות צבא ומשטרה בריטיות, שהוחשו למקום, תקפו את המפגינים ופיזרו אותם באלות, פצעו שמונה גברים ונשים, מהם אחד קשה. זכור לי שאת ההפגנה הזו ארגן יאיר ובמהלכה הושר לראשונה השיר "חיילים אלמונים", אשר לימים הפך להמנון לוחמי חירות ישראל.
למחרת ההפגנה, ביום חמישי 18 במאי 1939, נקראתי לביתו של רזיאל. במקום נמצא בנימין זרעוני, שהיה אז מפקד האצ"ל בחיפה. נאמר לי כי עלי ללוות את דוד רזיאל, העומד לנסוע לחיפה, כדי להיפגש עם פנחס רוטנברג, מייסד חברת-החשמל ומן האישים הבולטים בישוב באותה תקופה. מן הדברים ששמעתי הבינותי כי רוטנברג, שהיה מהפכן רוסי בדמו, התרשם מאוד מן ההפגנה שיזם האצ"ל נגד "הספר הלבן", וביקש בעקבות זאת להיפגש עם דוד רזיאל. בספר "מערכות הארגון הצבאי הלאומי" מצוין, כי רוטנברג קשר קשרים עם הפיקוד העליון של האצ"ל עוד לפני פרסום "הספר הלבן", בשל החשיבות שייחס למאבק נגד הבריטים. לבנימין זרעוני יש גרסה שונה במקצת על הרקע לפגישה המתוכננת עם דוד רזיאל. והרי עדותו, כפי שנמסרה לספר זה:
"בשנת 1939, בהיותי מפקד האצ"ל בחיפה, נהגתי לנסוע לתל-אביב לפגישות עם מפקדי המחוזות ועם דוד רזיאל. במשך תקופה מסוימת הייתי נוהג לטוס מחיפה לתל-אביב ובחזרה. זה היה שירות נוסעים סדיר. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שהטיסות הללו מסוכנות למדי עבורי משום שהן הבריטים והן ה"הגנה" חיפשו אחרי, ובידי השלטונות אף הייתה תמונתי. אפרים אילין היה מוכר לי כאיש מש"י, שירות הידיעות של האצ"ל. ידיעתי שיש לו קשרים טובים עם הבריטים, תמיד ידע לארגן היטב דברים והיה לי אמון מלא בו. בכל פעם שביקשתי ממנו משהו, ביצע זאת על הצד הטוב ביותר. זכורני, שפעם נזקקתי לחליפה לצורך איזו פעולה ולא ידעתי איך משיגים דבר כזה. אילין לקח אותי לחייט בתל-אביב וטיפל בעניין. נוכח הקשיים בנסיעות מחיפה לתל-אביב ביקשתי מאנשינו בתל-אביב, שאפרים ייקח אותי לתל-אביב במכונית שלו ויחזיר אותי לחיפה, בתום הפגישות עם רזיאל. עשיתי איתו לפחות שתי נסיעות כאלה.
"כמפקד האצ"ל בחיפה הגיע לאוזניי מידע, כי ה"הגנה" מתכננת הפגנה נגד 'הספר הלבן'. הכרתי את אופיין של ההפגנות הללו - לוקחים חבר'ה בבגדי חאקי, עם מימיות, ומצעידים אותם בתהלוכה שקטה ברחובות. זה לא מצא חן בעיני. אני הייתי מעוניין במשהו רציני יותר - צעקות, שבירת חלונות וכיוצא באלה. לכן הפצתי שמועה, כי האצ"ל בחיפה מתכנן לאותו מועד פעולה נגד הערבים, למרות שלאמיתו של דבר לא הייתה לנו כוונה כזו. מסע השמועות עשה את שלו. הגיע אלי שליח מיוחד מטעמו של פנחס רוטנברג. הוא עדיין לא היה נשיא הוועד הלאומי, אבל היה אישיות ציבורית חשובה. אני זוכר את דבריו של אותו שליח: 'אני מבקש ממך, בשם שערותיו הלבנות, שלא תעשו שום דבר'. עניתי לו בו במקום: 'אני מכבד את שערותיו הלבנות ולא אעשה דבר'. כששמע זאת השליח הוא שאל אותי: 'אתה מוכן להיפגש עם רוטנברג בביתו?' עניתי: 'מוכן. אבל בשני תנאים - שאסע לשם במכוניתו של רוטנברג ובליווי שומרי ראש שלי'.
"התשובה הייתה חיובית, ובשעת ערב הגיעה אלי מכוניתו של רוטנברג והוסעתי בה לווילה שלו על הר הכרמל. ניהלנו שיחה ארוכה מאוד, שבמהלכה ניסיתי לשכנע אותו בצדקת דרכנו - מאבק בכוח לא רק נגד הערבים אלא גם נגד הבריטים, כדי לשחרר את המולדת. בסופו של דבר השתכנע, כנראה, רוטנברג ונתן לי צ'ק כתרומה לאצ"ל. איני זוכר את גובה הסכום. בעקבות זאת הצעתי לרוטנברג להיפגש פנים אל פנים עם רזיאל, כדי לשוחח עמו על דרכי הפעולה שלנו ולבדוק כיצד יוכל להשתלב בהן. ת שובתו הייתה חד משמעית: 'ארגן את הפגישה, אני אחכה לו כאן'.
"נסעתי תל-אביב, איני זוכר כיצד. נפגשתי עם דוד רזיאל, סיפרתי לו על שיחתי עם רוטנברג והמלצתי בפניו על קיום הפגישה. רזיאל הגיב בחיוב ואני אמרתי לו: 'אל תטוס לחיפה, הטיסה תהייה מסוכנת מדי עבורך. אני מציע שתיסע עם אילין במכונית שלו, כך תהייה בטוח'. אך רזיאל לא השיב לי על הצעתי זו. חזרתי לחיפה בהנחה שרזיאל יבוא לפגישה עם רוטנברג במכוניתו של אילין וקיבלתי על עצמי לתאם את מועד הפגישה".
לי לא זכור שזרעוני הזהיר מפני טיסה במטוס. כשנאמר לי שעלי ללוות את רזיאל לחיפה, שאלתי כיצד ניסע - האם עלי להסיעו במכוניתי, או שניסע במונית. התשובה שקיבלתי הייתה, כי הוחלט שרזיאל יטוס. אף הוסבר לי כי הסיבה לכך היא במחסום ליד בית ליד מצויה בידי הבריטים תמונתו של רזיאל ואם ניסע במכונית, הוא עלול להיאסר. הטיסה בטוחה יותר, כי היא ישירה מתל-אביב לחיפה ואין בדיקות בשני שדות התעופה. תמונתו של רזיאל נפלה לידי הבריטים כמה חודשים לפני כן, ב-22 בפברואר 1939, כשחזר מפולין במטוס של חברת התעופה הפולנית. רזיאל יצא את הארץ באוניית מעפילים, כשהוא מצוייד בדרכונו של בית"רי, שנרצח בידי פורעים ערבים. התמונה של הבית"רי שבדרכון הוחלפה בתמונתו של רזיאל. בבדיקת המכס בלוד עורר הדרכון חשד ורזיאל נעצר. הוא הצליח להתחמק מידיהם של השוטרים והגיע בדרך-לא-דרך לתל-אביב. את מזוודתו עם חפציו וכן את דרכונו השאיר במכס. תחילה סברו הבריטים, כי נמלט מידיהם מרגל נאצי. שכן, במזוודתו של רזיאל נמצא עותק של "מיין קאמפף". ידיעות ברוח זו הופיעו בעיתונים למחרת בריחתו של רזיאל מן המעצר בלוד. אך תוך זמן קצר גילו הבריטים את זהותו האמיתית של הבורח וידעו לנצל יפה את המציאה שנפלה לידיהם - תמונתו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי.
זמן מה לאחר שבאתי לביתו של רזיאל בוקר יום חמישי, 18 במאי, הופיע במקום סבא שפר, הגזבר של הראשון, בביתו נערך טקס ההשבעה שלי עם הצטרפותי לאצ"ל. רזיאל הורה לו לרכוש כרטיסי טיסה ליום המחרת ואני נתבקשתי לארגן את האכסון בחיפה ואת סדרי הפגישה. הצעתי לרזיאל שנתאכסן במלון "טלטש" שברחוב דרך הים, על הכרמל (היום שוכן בבניין זה בית ההבראה "מגידו" של קופת חולים). למקום זה היו יתרונות רבים. ראשית, הוא היה כשר למהדרין והדבר היה חשוב מאוד לרזיאל שהקפיד, כאמור, על קלה כחמורה. בתוך המלון היה גם בית כנסת, כך שרזיאל יכול היה להתפלל בו במניין (משך כל שנותיו במחתרת הקפיד רזיאל לקיים שלוש תפילות ביום. למרות הקושי הכרוך בכך תמיד חיפש אפשרות להתפלל במניין). שנית, בתקופה זו של השנה, לא היה מלון "טלטש" מלא באורחים, כך שכל התנאים התאימו לבילוי שבת שקטה בחיפה תוך קיום שיחות ללא הפרעה עם אדם, שרזיאל ייחס חשיבות רבה לתמיכתו באצ"ל. נקבע גם, כי אישתו תגיע בנפרד לחיפה, כך שמשפחת רזיאל תוכל לשלב את המהנה עם המועיל.
חברת התעופה "נתיבי-אוויר", שבה אמורים היינו לטוס, הפעילה שלוש טיסות ביום מתל-אביב לחיפה וחזרה. היו לחברה שני מטוסים קטנים, שבהם מקומות לשבעה עד תשעה נוסעים, ומטוס אחד גדול יותר, שבו היו מקומות לחמישה-עשר עד שמונה-עשר נוסעים. הקו הזה זכה להצלחה, למרות מחיר הטיסה היקר, משום שרבים חששו לנסוע בדרכים בשל פגיעת פורעים ערביים בתחבורה היהודית. אני השתמשתי לעיתים רחוקות בקו הזה והעדפתי, בדרך כלל, לנסוע במכוניתי. אך במקרים, שבהם הייתי צריך להגיע במהירות ולחזור באותו יום, העדפתי את הטיסה. שכן, הנסיעה במכונית לחיפה בכבישים המשובשים ארכה למעלה משעתיים בכל כיוון. בטיסותיי הייתי נעזר לא פעם במנהל שדה-התעופה בתל-אביב, איש הארגון שאיני זוכר את שמו. מנהל חברת התעופה היה גם הוא אדם משלנו, טוביה הופמן, בנו של ד"ר הופמן, רביזיוניסט ואיש תנועה ותיק. תמיד נהגתי לטוס במטוס, שיצא בשעות הבוקר וחזרתי במטוס הערב. הטיסות הללו היו ישירות, מתל-אביב לחיפה. רק לאחר מעצר רזיאל נודע לי, כי מטוס הצהריים של החברה - שבו לא טסתי מעולם ולכן לא יכולתי לדעת - לפרקים היה נוהג לנחות בלוד, כדי לאסוף שם נוסעים המגיעים מאירופה ויעדם הסופי הוא חיפה או ביירות.
המראנו ביום שישי, 19 במאי 1939, בשעה 11.30 בצהריים. כעשר דקות לאחר ההמראה החל המטוס לחוק באוויר לקראת נחיתה בשדה-התעופה בלוד. בדקות הספורות, שנותרו עד לנחיתה, מהיר דוד רזיאל להעביר לי הוראות. הוא גילה לי כי נעצר לפני כמה חודשים בשובו מפולין ללוד (דבר שלא ידעתי כלל. במחתרת לא ידע איש דברים שלא היה צורך שיידע). הוא הביע חשש שבידי השוטרים בנמל-התעופה מצויה תמונתו והוא עלול, איפוא, ליפול לידיהם. באווירה המתוחה, שבה היינו נתונים, צצה בראשי תוכנית ספונטנית - להשתלט על הטייס ולאלצו לחזור על עקבותיו. אך רזיאל צינן את התלהבותי. הוא הסביר לי כי בתא הטייס יש שני טייסים וגם אם נצליח להשתלט עליהם ולהחזירם לתל-אביב, הם יספיקו להודיע על מה שאירע באלחוט, ובתל-אביב כבר יחכו לנו שוטרים. לא הייתה ברירה אלא להמתין ולראות איך ייפול הדבר.
עם נחיתת המטוס בנמל-התעופה לוד, הועברו כל הנוסעים לצריף מעבר. קצין משטרה ערבי ביקש מכל הנוסעים דרכונים ותעודות זהות. זה היה הנוהל לגבי כל מטוס העובר בלוד. כמה דקות לאחר מכן הופיע בצריף קצין ערבי, כולו נרגש. נלוו אליו שניים או שלושה שוטרים בריטיים והם עצרו את רזיאל. מאוחר יותר סיפר לי קצין המשטרה היהודי רוזנשטיין, שהיה עושה לנו שירותים שונים, כי הקצין הערבי זכר היטב את מראה פניו של רזיאל מאז נמלט מידיו בחודש פברואר. הוא אמר לרוזנשטיין: "לילות לא ישנתי בעקבות אותה פרשה ופניו נחרתו במוחי". אותו קצין ערבי לא ידע גם עכשיו את זהותו האמיתית של רזיאל וסבר כי הוא מרגל נאצי, כפי שחשבו בעת שנמלט.
אי שלא ידע שאני ורזיאל נוסעים יחד. רזיאל ביקש ממני להסתיר את זהותי ולהתחמק, כי אותו כבר לא אוכל להציל. אך אני החלטתי להמר על הסיכוי לחלצו. הקמתי צעקות ואמרתי שרזיאל הוא סוחר ספרים, שממנו אני עומד לקנות ספרי לימוד ומעצרו עלול לבטל עסקה חשובה (הסתמכתי על כך שבתעודת הזהות המזוייפת של רזיאל היה רשום כיבואן ספרים).
היה שם קצין בריטי, שנראה לי כמי שאחראי על העניינים. פניתי אליו בתוקף ואמרתי לו: "קשר אותי מייד עם הקצין רוזנשטיין בירושלים". הבריטי התרשם מתקיפותי ואפשר לי להתקשר בטלפון עם רוזנשטיין בסי.איי.די. אמרתי לו: "שלוימה, אני נוסע בענייני עסק לחיפה ויחד עמי נמצא סוחר ספרים. מבקשים לעצור את האיש והורסים לי עסקה. תן בבקשה הוראה לשחרר אותו". לאחר מכן הייתה שיחה בין רוזנשטיין לבין הקצין הבריטי. נראה שהבריטי לא היה טיפש ולא התרשם מטענותיי על ביטול עסקה. הוא הציע הצעה פשוטה והגיונית מבחינתו: אם אני רוצה להוכיח את חפותו של הסוחר, שעמו אני עושה עסקים, כל אשר עלי לעשות הוא לנסוע יחד עמו לירושלים ולהמתין לסיום החקירה. אם יתברר שהכל בסדר, נשוחרר שנינו ונמשיך בעסקינו. הבינותי שבדרך זו לא זו בלבד שלא אצליח לשחרר את רזיאל, אלא אני עצמי אפול בפח. רזיאל עצמו אמר לי: "הסתלק כל עוד אתה יכול ולפני שתסתבך. נקה את הבית מכל חומר חשוד ותודיע לחברים על מעצרי".
הואיל וכל הוויכוח הזה היה הקצין הבריטי התנהל על מי מנוחות וטרם הייתי על תקן של חשוד, הצלחתי להסתלק מן המקום. בצאתי מהצריף פגשתי בנהג מונית, קופל שמו, שלימים הקים את חברת הנסיעות "קופל טורס". קופל היה מוכר לי כנהג המועסק על-ידי האצ"ל, בין היתר בהסעת בחורים לשדה-התעופה לקורס טייס, שארגן אברשקה שכטרמן. קופל הסיע אותי לביתי בשדרות ח"ן. כאן נמצאו אותה שעה שניים מחברי הארגון, שעסקו בניהול חשבונות. אמרתי להם להסתלק ולקחת עמם כל מסמך מחשיד. משם רצתי לביתו של אהרון חייכמן, שהיה מפקד תל-אביב וחבר המפקדה של האצ"ל, והודעתי לו על המעצר. חייכמן הורה לי להסתלק מתל-אביב ולהסתתר עד יעבור זעם.
על נסיבות אותה טיסה מספרת שושנה, אלמנתו של דוד רזיאל, בעדותה לספר זה: "דוד אמר לי שביום שישי ניסע לחיפה. הוא היה צריך להיפגש עם פנחס רוטנברג. מטעמי ביטחון הוחלט שלא ניסע יחד (הבריטים לא ידעו אז שהוא נשוי. כשבאתי מאוחר יותר לבקר אותו בכלא, יחד עם אמו, אמרתי שאני אחותו). הוחלט שניפגש בפנסיון קטן על הכרמל. שמחתי מאוד לנסיעה משום שחשבתי שנוכל לבלות שבת נחמדה, יחד עם זוג נוסף, יוסף כצנלסון ואישתו. סוכם שאני אסע עם זרעוני במכונית שלו ודוד יטוס לחיפה משדה-התעופה של תל-אביב. הוא הסביר לי, כי הוחלט שיסע בדרך זו משום שהמטוס טס ישירות מתל-אביב לחיפה, וכך יהיה בטוח יותר. הוא לא אמר לי כי אילין יטוס בחברתו. כשהגעתי לפנסיון במכוניתו של זרעוני, חיכיתי לדוד והוא לא הגיע. הרגשתי רע מאוד. הייתי נורא עצבנית. לא הצלחתי לישון כל הלילה. למחרת, בשבת, בא אלי זרעוני וסיפר לי מה שקרה. כשדוד השתחרר מהכלא, באוקטובר 1939 מצאנו לפני דלת דירתנו בשדרות ח"ן בתל-אביב ארגז תפוזים. שום פתק לא צורף לארגז. אבל רוני שטרן, שהתגוררה באותו בניין מתחתנו, אמרה לי שאפרים אילין הוא שהביא את התפוזים".
נסעתי לירושלים ומצאתי מקלט בבית ידידי צבי לוי, סוחר חומרי-בניין ואינסטלציה, שהיה איש "הבונים החופשיים" ואח בלשכה שבה הייתי חבר ("המצפה"). לוי לא היה קשור בדרך כלשהי למחתרת ומבחינה זו היה ביתו מקלט טוב. אך לא יכולתי להאריך את שהותי בבית משפחת לוי. שכן, זה היה בית פתוח (אישתו של לוי ניהלה בביתה בית - מלאכה לסריגה) ורבים הסתובבו בו. לא יכולתי גם לנצל יותר מדי את טוב לבם של בני המשפחה ולסכן אותם. לאחר זמן מה עברתי להתגורר בבית משפחת זלמן ברמן, קרובי משפחה של צפירה, שהיו בעלי המאפייה הירושלמית הגדולה. לאחר מכן מצאתי מקלט בבית משפחת ילין וכך התגוללתי כחודשיים ימים, שבמהלכם באה אלי צפירה לביקורים חטופים. רק בתום חודשיים ניתן לי אור ירוק ונאמר לי שאני יכול לצאת מן המסתור ולחזור להיות לגאלי. נראה שמישהו נתן שוחד במקום המתאים וגם הקצין רוזנשטיין סייע לי בלגליזציה. הואיל ולא הייתי חשוד בדבר ספציפי והקשר ביני לבין רזיאל בעת מעצרו היה לכאורה מקרי, ניתן היה להשיג את הלגליזציה שלי. יכולתי לחזור הן לחיי משפחה ועסקים והן לפעילותי במחתרת, בלי שאהיה נתון לאיום של מעצר.
עוד בעת שהסתתרתי בבית משפחת לוי, התחלתי לפעול כדי ליצור קשר עם רזיאל ולחפש דרכים לשחרורו. ביקשתי מצבי לוי שיקשר אותי עם פרקליט, שאינו מזוהה עם המחתרת ושאינו מוכר לבריטים. הערכתי, שפרקליט כזה יוכל למצוא ביתר קלות מסילות הן אל הבריטים והן אל רזיאל. אהרון חייכמן, שעמו הייתי בקשר ובתיאום, הסכים ליוזמה זו.
צבי לוי הציע לי את עו"ד אשר קינג, שהיה אח בלשכה שלנו ב"בונים החופשיים", ועד מהרה נתברר כי הבחירה טובה. על מה שאירע לאחר מכן מספר עו"ד קינג בעדותו, השמורה במכון ז'בוטינסקי. אני מביא כאן כמה קטעים מעדות זו, הואיל ויש בה כדי להאיר כמה מהאירועים, שהתרחשו לאחר מכן ושהייתי קשור בהם.
מספר אשר קינג: "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שטיפלתי בעניינים הקשורים באצ"ל. אני עצמי הייתי כל השנים חבר "הגנה" ולעיתים הגשתי לה עזרה משפטית. אולם עם המחנה שכנגד לא היה לי כל קשר עד לאותו עניין. …. פניתי לג'יילס - ששימש באותה תקופה מפקד הבולשת בארץ - ודרשתי ממנו שיאפשר לי לראות את רזיאל. … כשדוד רזיאל הוכנס לחדר, שבו חיכיתי לו ושאלתיו: מי אתה? תשובתו הייתה: 'אני הנני מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל'. מפיו נודע לי לראשונה על תפקידו בארגון. ברור שנדהמתי לשמע תשובה זו מפי אדם, הנתון במצב כשלו. אולם הוא ניגש לבדיקה קפדנית של החדר על רהיטיו וקירותיו, שמא טמונים בו מכשירים לקליטת שיחתנו. לאחר זאת התיישב מולי והתחלנו בשיחתנו. הוא סיפר לי, שעוד ביום שנאסר הובא לפני ג'יילס ואמר לו כי הוא מפקד האצ"ל בארץ. בשומעי זאת שנית מפיו אמרתי לו: 'בתוקף היותי העו"ד שלך, הנני דורש ממך להפסיק לדבר דברים בטלים כמו אלה, שהשמעת עד עתה באוזניי'. … ישבנו יחד שעה ארוכה ושוחחנו. הוא סיפר לי שמאז יום שישי הוא אסור בצינוק, ונאמר לו שכל אלה הם אמצעי זהירות לבל יקבל קשר מן החוץ. אולם בכל זאת כשבאתי אליו היה בידו פתק ובו הודעה שיבוא אליו עו"ד בשם קינג. מכאן אני למד עד כמה ענפים היו קשרים הארגון ועד כמה הגיעו באפשרויות חדירתם למוסדות השלטון. לבסוף סיכמנו את שיחתנו. הוטל עלי לפעול בשלושה דברים: א. שיספוק לאיר אוכל ממסעדה כשרה (הכתובת נמסרה על-ידי דוד רזיאל עצמו); ב. היות וביום ד' הבא חל חג השבועות, שיאפשרו לו להתפלל בציבור; ג. לדאוג שיעבירוהו לעכו, כלא שבו עצורים כל העצורים הפוליטיים. באשר לשחרור, בכלל לא דיברנו, כיוון שלפי דעתו אין כל סיכויים שישוחרר.
"כשעזבתי את בית הסוהר, בטוח הייתי שבלשים רבים שומרים על צעדיי. לכן הלכתי בדרכים עקלקלות, חציתי בניינים ולאחר שבדקתי שבע בדיקות והייתי בטוח שאני חופשי ממלווי, נכנסתי לקפה 'וינה'. כאן חיכה לי אדם, שהציג עצמו בשם כהן. מסרתי לו דו"ח מפגישתי עם רזיאל. אף הוא נתן את הסכמתו בשם הארגון לטפל באסיר בהתאם לנקודות שסיכמתי איתו בכלא.
זה היה בשבת, וביום א' בבוקר הלכתי להתייעץ עם שני עורכי דין ידידים. כשחזרתי למשרדי, הופיע קצין יהודי שעבד בבולשת והזהירני שהטלפון שלי קשור עם הבולשת. לאחר זמן הלכתי להיפגש עם ג'יילס. ג'יילס ישב במשרדו וחיכה לי בקוצר רוח. מייד לכשראני, זרק שאלה: 'נו, מה אמר לך?' 'מה שאמר לך' - הייתה תשובתי. 'מה יש לך נגדו?' שאלתיו. בינת החדר עמד דרגש, שעליו נערמו כעשרים תיקים. ג'יילס הצביע לעבר הפינה ואמר: 'כל זה נגדו. זה שלוש שנים שאנו מחפשים אחריו ורק עתה נפל לידינו'. … לאחר שעה קלה הובא רזיאל למשרד. טרם שפניתי איתו לחדר מיוחד, ג'יילס הציע שנשוחח מעט שלושתנו בצוותא. את השיחה פתח ג'יילס. שאלתו הראשונה הייתה: מי אתה? אני מפקד האצ"ל בארץ-ישראל. נשתררה דממה. ושוב נשאלה שאלה: הידוע לך שאתה אחראי בתוקף תפקיד זה על כל מעשי הפשע, שביצע הארגון? כן, אני אחראי עבור כל פעולות התגמול, שביצע הארגון. עבור הצהרה כזאת - אמר ג'יילס - אני יכול להעמידך בבית דין צבאי ואתה תיתלה. כן, כל זה ידוע לי היטב. אולם ברור לי שאתה לא תעשה זאת. אתה לא תעמידני למשפט צבאי וזאת מפני שאם תעז לנגוע בשערה משערות ראשי, אתה וכל עוזריך יירו וייהרגו על-ידי אנשיי. ואני מבטיחך שאנשיי מיטיבים לקלוע למטרה מאנשיך. ברגע זה התרומם ג'יילס מכיסאו וצווח לעבר הדלת: קחו אותו מכאן לבית הסוהר… לאחר יומיים נודע לי שדוד רזיאל הועבר לעכו. בזאת נסתיים טיפולי במאסרו.
"בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בסוף 1939, בהיכנסי למשרדי באחד הימים, מצאתי על השולחן זר פרחים. היה מצורף אליו פתק ובו רשום בזו הלשון - 'תודה ובהוקרה - דוד רזיאל'. …עוד באותו יום … עמד בחדרי דוד רזיאל. הוא סיפר לי ששוחרר בפקודת המפקד העליון של הצבא הבריטי במזרח התיכון, ושבעוד שעה יש לו פגישה עם ג'יילס ואיתי. הבעת פניי תבעה כנראה הסברים ורזיאל המשיך: כשפרצה המלחמה הצענו לבריטים עזרה נגד היטלר, היות ולמודיעין שלנו יש לו קשרים עם גרמניה ואיטליה. על סמך הצעה זו שוחררתי, והעבר אני נפגש לניהול משא ומתן. רזיאל הרים את השפופרת, וטלפון לג'יילס כדי להוכיח את אמיתות דבריו. זאת הייתה פגישתנו האחרונה, מאז לא ראיתיו עוד".
התקופה שבין מעצרו של רזיאל ושחרורו הייתה אחת התקופות הסוערות והרות הגורל. בתקופה זו נעצר זרעוני ונמלט, קרנס הוצא להורג ועוד אירועים שעליהם כבר סיפרתי, ופרצה מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו גם נפלה המפקדה של הארגון הצבאי הלאומי ונזרע הזרע לפילוג, מאורע שקרע לבבות והטביע את חותמו של דור שלם.
|
|
|
|
|
