|
|
|
|
פרק 10 - נפילת המפקדה והפילוג |
עם מעצרו של דוד רזיאל עבר הפיקוד באצ"ל לידי חנוך קלעי (סטרליץ). זמן קצר לאחר מינויו קיים סטרליץ את הפגישה עם רוטנברג, שרזיאל החמיץ בגלל מעצרו, והסביר לו את תוכניות הארגון למלחמה בבריטים. רוטנברג, לפי עדותו של סטרליץ, "נתן לי להבין כי הוא ייחס חשיבות רבה לפעולה אנטי בריטית". לאחר זמן אף מסר לארגון תרומה בסך 100 לא"י, סכום נכבד ביותר באותם ימים.
את מינויו של סטרליץ אישר זאב ז'בוטינסקי במכתב, ששיגר לארץ. אך סטרליץ היה בעל אישיות חלשה מכדי לשאת בנטל התפקיד, שהוטל עליו בתקופת הרת גורל זו. בנו של ז'בוטינסקי, ערי, שהיה באותה תקופה נציב בית"ר בארץ-ישראל, כתב לאביו שלא לאשר את המינוי ודרש למנות במקומו את משה רוזנברג. "דרישה זו", אומר סטרליץ בעדותו, השמורה במכון ז'בוטינסקי, "באה כתוצאה מקונפליקט בין ערי ז'בוטינסקי לבין דוד רזיאל, אשר קיבל את המינוי כנציב בית"ר בארץ. … כתוצאה מן המצב הזה החלטתי להזמין את יאיר, אשר-היה יותר קיצוני ממני ביחסו למפלגה ולמנהיגי המפלגה. פחדו ממנו יותר מאשר ממני. רציתי גם שנציג הארגון בפני המפלגה יהיה אדם, אשר חרדים מפניו. יאיר עסק, למעשה, בתפקיד הקשר עם המפלגה, וכן בענייני תעמולה. נפגשתי עם ערי ואמרתי לו, כי הוא חותר נגד הארגון ונגדי ודרשתי הסבר. ערי הבטיח להפסיק חתירתו".
חתירה זו נגד סטרליץ מצד התנועה הרביזיוניסטית הייתה רק קצהו של קרחון וראשיתו של מחול שדים, שהקיף את הארגון ואשר נסתיים בפילוג הטראגי. המחלוקות בארגון לא הצטמצמו בשאלה מי יהיה נציב בית"ר ארץ-ישראל. הן היו עמוקות יותר. התחושה הכללית הייתה, שבתקופה היסטורית זו שרוי האצ"ל באחת מנקודות השפל שלו, ואין בראשו מנהיגות בעלת שיעור קומה, היכולה להתמודד עם גודל השעה. (על חולשתו של סטרליץ ניתן ללמוד מן העובדה שבסופו של דבר לא עמד לו הכוח והוא הסגיר עצמו לידי הבריטים. אך על כך עוד יסופר).
על רקע זה נראה שחרורו של דוד רזיאל כמשימה החיונית ביותר של הארגון באותה תקופה. רזיאל, בכוח אישיותו (ז'בוטינסקי העריץ אותו ואמר לו: "לאדם כמוך חיכיתי 15 שנה. אני אעמוד לפקודתך"). בכושר-הארגוני שלו, ביכולתו האינטלקטואלית ובמשקל המוסרי שלו, יכול היה לאחד את הקצוות, לרסן את פורצי הגדר ולנווט את הארגון בסערות שפקדוהו. בזאת האמנתי אני והאמינו רבים אחרים.
כך נולדו תוכניות מתוכניות שונות לשחרורו של רזיאל מכלאו. יאיר היה הרוח החיה במאמצים אלה. הוא אהב את רזיאל אהבת נפש, ובהיעדרו חש כאילו נקרע משהו מעצמו. על אף - ואולי בגלל - ההבדלים העצומים באופיים, השלימו השניים זה את זה. בנסיבות היסטוריות אחרות הם יכלו להוות צוות מנהיגות אידיאלי. אך הגורל רצה אחרת.
כמי שאמון על קשרים עם דרגים שונים של המערכת הבריטית, ביקשני יאיר לבדוק את האפשרות לחלץ את רזיאל. בדיקה שטחית ביותר העלתה, כי אין לכך כל סיכוי. רזיאל היה דג שמן מכדי שהבריטים יניחו את טרפם מידם באפס מחיר. במקרה זה לא הייתה שאלה של שיחוד פקיד זה או אחר, או ניהול מאבק משפטי. כאן נדרשה פעולה מדינית, או פעולה צבאית מחתרתית. המאמצים המדיניים לשחרורו של רזיאל נעשו בדידי פנחס רוטנברג ובמקביל תוכננו תוכניות להברחת רזיאל והסתרתו. ביצוע אחת התוכניות הללו הוטל עלי.
האמת היא שבאותה תקופה לא היה קושי רב להבריח אסירים ממחנה המעצר בסרפנד, שבו הוחזק רזיאל. הייתה זו עדיין תקופת משחקי החתול והעבר ביחסי המחתרת עם השלטונות הבריטיים. המלחמה בבריטים לא הייתה עדיין מלחמת חורמה (הדבר היה לפני הוצאתו להורג של קרנס, בעקבות עינוי זרעוני), והמעצר היה פתוח, יחסית - ממש כשם שרבים מאנשי המחתרת, שהבריטים ידעו על קיומם, התהלכו חופשיים. במהלך תקופת מעצרו של רזיאל ניתן היה להיכנס למחנה המעצר ולצאת ממנו בקלות יחסית. אני ארגנתי לא פעם כניסת מבקרים. אף ישיבות של מפקדת הארגון - עד כמה שהדבר יישמע מוזר - התקיימו בתוך מחנה המעצר. על אותם ביקורים ועל תוכניות השחרור של רזיאל מספר משה חסון בעדותו השמורה במכון ז'בוטינסקי: "לאחר מאסרו של דוד רזיאל בשדה-התעופה בלוד, החל הטיפול בשחרורו. חנוך סטרליץ (קלעי) מילא את מקומו של דוד במפקדה. יעקב מרידור פנה למפקדה בהצעות שלחרר את דוד רזיאל מסרפנד… והפעילו קשרים שונים כדי לשחררו. רבים התייחסו בספק לקשרים אלה. בסרפנד ביקרו את רזיאל ד"ר אלטמן, ד"ר יוניצ'מן, אפרים אילין ועוד…"
וחנוך סטרליץ מספר, בעדות השמורה בארכיון תולדות ההגנה: "… הובאה על-ידי יעקב מרידור (וינירסקי), שהיה אז מפקד אצ"ל בפתח-תקווה, תוכנית מעובדת לכל פרטיה, לחדור למחנה סרפנד ולשחרר את רזיאל וכמה עצורים אחרים. החלטנו להעביר את התוכנית לרזיאל לאישורו, ולאחר קבלת הסמכתו - לבצע אותה. מאסרנו (כוונתו למאסר המפקדה - א.א.), השתלשלות העניינים לאחר פרוץ המלחמה - הביאו לביטול תוכנית זו".
התוכנית המעובדת, שעליה מספר סטרליץ בעבדותו, נמסרה לי לביצוע וכמפקד הפעולה מונה יעקב מרידור. הכרתי שני סרג'נטים בריטיים בסרפנד, שעמדו לסיים את שירותם ולחזור לאנגליה. סרג'נטים אלה קיבלו מאתנו מדי פעם מתת כספי בתמורה לעזרה, שהגישו לנו בתחומים שונים. הם היו מוכנים לסייע לנו גם בפעולה גדולה תמורת שוחד מתאים, שיעזור להם לבסס את מצבם הכלכלי עם פרישתם מן השירות. הכל היה מוכן לפעולה ואף הכנתי כמה מקומות מחבוא בשביל רזיאל, בין היתר בבית משפחת אברמוביץ בראשון לציון. ביטול התוכנית לא נבע, ככל הזכור לי, מנפילת המפקדה, אלא משום שנתעורר סיכוי לשחרר את רזיאל בלי צורך בפעולה. פנחס רוטנברג, שנבחר בינתיים כיו"ר הוועד הלאומי, התנה את קבלת התפקיד, בין היתר, בשחרור רזיאל. ואכן, רוטנברג הוא שהביא לשחרור רזיאל, כפי שמאשרת שושנה רזיאל בראיון עמה שפורסם ב"ידיעות אחרות". וכך מספרת שושנה רזיאל: "הביאו אותו (את דוד רזיאל) ל'קינג דייוויד', שם היה רוטנברג, ורוטנברג אמר לקצין: 'תוריד לו את האזיקים', ואמר לדוד: 'אתה חופשי'. דוד הבין שמשהו לא כשר ולא הלך הביתה. לקצין, שעקב אחריו, אמר: 'למה לך לעקוב אחריי, בוא נלך יחד'. הייתי כבר למודת ניסיון וחיכיתי בבית. בשבת בבוקר באה אלי בחורה ואמרה שדוד מסר שניפגש למחרת אצל הוריו".
שחרורו של דוד רזיאל לא חילץ את הארגון ממצוקתו. שכן, קדמה לשחרורו נפילת מפקדת הארגון כ ולה בידי הבריטים, בעת ישיבה שהתקיימה בדירה ברחוב אהרונוביץ 6 בתל-אביב. הדבר אירע ב-31 באוגוסט 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. על המעצר מספר חנוך סטרליץ בעדותו: "ב-31 באוגוסט 1939 התקיים דיון בדירת המפקדה ברחוב אהרונוביץ 6, שבו השתתפו חברי המפקדה שהיו בארץ וחיים לובינסקי, שבא מחו"ל וצריך היה לצאת למחרת ולהביא את תשובתנו לז'בוטינסקי (לכמתב ששלח ובו תוכנית שהאצ"ל ישתלט על מרכזי השלטון ויכריז על הקמת מדינה עברית - א.א.). בעת הדיון התלהב אהרון חייכמן מהמכתב, אבל ציין כי חלשים אנו ולא נוכל לבצע את התוכנית עתה, בייחוד עקב המאסרים הרבים, שפגעו בכוחנו. יש לדחות את ביצוע התוכנית בזמן מה ולהתכונן אליה. אברהם שטרן אמר שכל התוכנית אינה אלא פעולה הפגנתית, שתביא להרס הארגון, וניסיון כזה יביא קץ על האצ"ל. בטון של דבריו הייתה התנגדות עזה ויחס של ביטול לתוכנית.
הוא הציע לענות בשלילה. אני טענתי, כי יש להשיב שאין אנו מוכנים לבצע תוכנית זאת לאלתר, אבל רואים אנו בעצם התוכנית התקדמות רבה בתפיסתנו על דרך הפעולה בארץ. כמעט בסופה של הישיבה נשמעה דפיקה בדלת ונכנסו שוטרים ובלשים ואסרונו. חיים לובינסקי קפץ מדירתנו שבקומה השלישית אל הקומה השנייה בבית ההוא והספיק להשמיד כמה תעודות. הובלנו למשטרת הצפון בתל-אביב. בו בלילה תוכננה תוכנית לשחררנו בכוח, ואחד השוטרים, שהיה קשור עמנו (ברגמן), טיפל בכך. אלא שהאנגלים הקדימונו והעבירונו ליפו, ומשם לחקירה בירושלים. אני נאסרתי בשמי המזוייף (ברנשטיין), שבו הופעתי בפני בעלת הבית של דירתי".
על מעצר אנשי המפקדה נודע לי למחרת בבוקר. משה חסון ובנימין זרעוני הופיעו בביתי והודיעו לי מה שאירע. לראשונה מאז הצטרפותי למחתרת נפלה רוחי ונתקפתי בהלה. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה שחוזה השכירות של הדירה היה על שמי ובאותו יום עצמו הייתי צריך לטפל גם בשחרור "ליפט" עם נשק, שהגיע מפולין לנמל חיפה.
בשכירות הדירה טיפלתי זמן מה קודם לכן, לפי בקשתו של משה חסון.נאמר לי שהיא דרושה למען חבר הארגון, העומד להגיע מחוץ-לארץ. אך לא שאלתי שאלות מיותרות. מישהו מצא דירה מרוהטת ברחוב אהרונוביץ 6, שנראתה מתאימה, אלא שבעלת הבית דרשה לדעת מי השוכר, וכן תבעה ערבויות מתאימות בבנק. ניהלתי עמה משא ומתן על המחיר, הבאתי את ההמלצות מבנק "הלוואה וחיסכון", שבו היה לי חשבון, שילמתי שכר דירה לכמה חודשים מראש, כנהוג באותה תקופה, ומאז שכחתי מן העניין. גם לא היה לי כל קשר לדירה.
כשהופיעו בביתי זרעוני וחסון עם ההודעה על מעצר חברי המפקדה, חששתי שנקלעתי לצרה רצינית. למשטרה היה קל מאוד להגיע אלי דרך בעלת הבית. אך לא זו הייתה הצרה העיקרית. באותו יום עצמו הייתי צריך, כאמור, להשלים את שחרורו של "ליפט" עם נשק, והייתה סכנה רצינית שבגלל מעורבותי בשני העניינים, ייפול הנשק בידי הבריטים.
באותה תקופה נהגו להבריח נשק בשיטה הבאה: חיפשו עולה, המגיע ארצה בדרך לגאלית, ושכנעוהו לתת יפויי כוח להוציא מן הנמל "ליפט", המכיל כאילו את חפציו האישיים. העולה עצמו לא ידע, כמובן, מה יש ב"ליפט" ואיזה שימוש עושים בדרכונו וביפויי הכוח שלו. ה"ליפט" היה נשלח לפי כתובתו של עמיל המכס דוד רוזנטל, שהיה מסייע לנו. ביום שבו נפלה המפקדה, כבר נמצא ה"ליפט" בהליכי שחרור ותפקידי היה להשלים אותם. הסתבכותי בפרשת הדירה ברחוב אהרונוביץ הייתה עלולה להביא לנפילת הנשק בידי הבריטים וגם למעצרו של העולה, אשר בדרכונו השתמשנו.
הבהלה היא יועץ רע. לפיכך החלטתי, דבר ראשון, לנסות ולהירגע (ובכך עזרו לי חסון וזרעוני), לנתח את המצב, ולחפש דרך להיחלץ מן הבוץ. כששחזרתי לעצמי את פרשת שכירת הדירה, באתי למסקנה שהדבר היחיד, המקשר אותי עם דירה זו, הוא עדות אפשרית של בעלת הבית. באותה תקופה לא היה מקובל לחתום על חוזים לשכירת דירות וגם לא השארתי בידי בעלת הדירה את מסמכי הבנק, או מסמכים אחרים המעידים על זהותי. היא הציצה במה שהבאתי לה, שמחה לקבל את הכסף ובכך נגמרה העסקה. היה, איפוא, צורך לגרום לכך שבעלת הבית לא תעיד נגדי.
לא היה פתרון אחד מלבד לאיים עליה ולסמוך על המוניטין של האצ"ל, שיש ממש באיומיו. ואכן, תוך שעה קלה נשלח שליח מן המחתרת, כדי לברר אם מסרה כבר את שמי למשטרה, ובמקרה שכבר עשתה כן - להזהיר אותה מפני התוצאות הצפויות אם תעמוד על גירסתה.
אני זוכר את שמו של האיש שנשלח אליה. אני רק זוכר, כי עבד בחברת הספנות האיטלקית "לויד טריאסטינה", שמשרדיה היו בקרן הרחובות נחלת בנימין ואחד העם. עם הפילוג פרש עם יאיר ללח"י, נשלח לביירות לקשור קשר עם האיטלקים ושם נהרג בעקבות הלשנה. בחור זה ביקר אצל האישה ועשה את מלאכתו נאמנה. כשנתברר לו כי כבר מסרה את שמי למשטרה, הזהיר אותה כי היא שמה את נפשה בכפה וכי אם תתבקש לזהות אותי, שלא תעז להצביע עלי.
ואכן, כך היה. תוך זמן קצר הגיעה המשטרה לביתי. הכחשתי כל קשר לדירה, התאוננתי על שמטרידים אותי מעסקיי ונטפלים אלי, והשתדלתי לשחק את המשחק היטב. טענותיי ומענותיי לא עזרו לי. הובאתי לתחנת המשטרה ברחוב השחר והוצבתי במסדר זיהוי. יחד עמי הוצבו בשורה כעשרה אנשים. על הפעולה ניצח סמל יהודי, אביגדור זלצמן שמו, מעוזריו של הקצין לוסטיג. האישה עברה כמה פעמים על פני שורת האנשים שבמסדר. כשהגיעה אלי, ראיתי הבעה של פחד בעיניה. היא הייתה חיוורת כסיד. האזהרה עשתה את שלה והיא לא הצביעה לעברי.
מייד כששוחררתי ממסדר הזיהוי, "טסתי" במכוניתי לחיפה. הספקתי להגיע ממש ברגע האחרון. כשהרימו את ה"ליפט" במנוף פרימיטיבי, נשמעו חריקות העץ. חששתי שהאריזה תתפרק ותוכנה יתגלה. עמיל המכס רוזנטל (שידע כי ה"ליפט" מכיל נשק) נקט יוזמה כדי להסיח את דעתם של הסבלים הערביים, שהיה להם חוש מיוחד לגלות מטעני נשק.
כשהועלתה ה"ליפט" על המשאית, וזו יצאה מן הנמל, חשתי חולשה איומה, כמו לאחר מחלה קשה. המשאית עם ה"ליפט" הוחנתה ברחוב הגשר, ליד חנותו של סוחר סיטונאי, מורדכוביץ שמו. הסוחר הזה היה ידיד של אבא עוד מחארקוב והוא לא ידע כלל שאנו מנצלים את השטח לצורך עסקי המחתרת. בחרתי במקום זה בהנחה שאם תתעורר איזו בעיה, אמצא דרך להסתדר עם מורדכוביץ. לאחר מכן באו אנשי המחסנים והסיעו את המשאית והנשק אל הסליקים.כיצד איתרה המשטרה הבריטית את הבית ברחוב אהרונוביץ 6? זו שאלה, שהרבה דיו נשפכה בניסיון להשיב עליה, ובאורח נס לא נשפך אגב כך גם דמי שלי. לי עצמי נודע בשעתו, כי המשטרה הבריטית הוזעקה לבית לאחר שאיש ה"הגנה", אברהם איכר שמו, שהיה גר בבית זה או בקרבתו, הבחין בתנועה חשודה והודיע ל"הגנה". תחילה הגיעו למקום שוטרים יהודים מליגה ג' ורק לאחר מכן הוזעקה הבולשת.
יוסף קרמין ערך חקירה אישית בנושא ולדעתו, לא היה מאסר המפקדה פרי מקרה. הבולשת הבריטית עקבה אחרי האנשים וידעה עליהם, וכשהחליטה להניח את ידה עליהם - כנראה בגלל המלחמה, שעמדה בפתח - לכדה אותם כשאלה התכנסו בדירה אחת.
מספר קרמין בעדותו לספר זה: "כל התקלות נגרמות כאשר לא מעבירים את ההוראות במלואן ובזמן. אני הרביתי להשתמש בתעבורה אווירית, בעיקר בטיסות ללבנון, שם עסקתי בענייני העפלה. המטוסים היו יוצאים מתל-אביב, נוחתים בחיפה וממריאים שוב לביירות. זמן מה לפני מעצרו של רזיאל באתי לשדה-התעופה בתל-אביב, ושם תפס אותי מנהל השדה, טוביה הופמן, בנו של ד"ר הופמן, איש המפלגה הרביזיוניסטית. הוא קרא לי הצידה ואמר לי: 'החל ממחרתיים הטיסות מכאן אינן ישירות לחיפה, אלא עוברות דרך לוד'. כשהגעתי לחיפה פגשתי באיש שלנו, שהיה ממתין לי תמיד במקום כדי לוודא שהגעתי וכי אני ממשיך במשימות שהוטלו עלי. הודעתי לו מייד את אשר נודע לי מפי טוביה הופמן, וביקשתי להעביר את הידיעה לכל הנוגעים בדבר. שכן, משמעות הסטייה של המטוס הייתה שנכנסים לשדה-התעופה בין-לאומי, הנתון לבדיקות מדוקדקות, כך שכל התעבורה האווירית הופכת להיות מסוכנת לחברי המחתרת. אילו הועברה הידיעה בזמן לכל מי שטיפול בארגון טיסתו של רזיאל, הוא לא היה עולה על המטוס, לא היה נעצר ואולי כל ההיסטוריה הייתה שונה. לא היה מקום לחשוד באיש, פשוט הייתה כאן רשלנות.
"בעת שנפלה המפקדה נמצאתי בפולין, בענייני העלייה. קיבלתי מברק לחזור ארצה בדרך המהירה ביותר. כשהגעתי לכאן, נעצרתי והועברתי למחנה המעצר בסרפנד, שבו היו עצורים חברי המפקדה. לעצמי לא דאגתי במיוחד. הבריטים לא ידעו בדיוק מי אני וסמכתי על אפרים אילין שישחרר אותי. כששאלו אותי חבריי למעצר מדוע אני עליז כל כך, השבתי להם שאני סמוך ובטוח כי אפרים אילין ישחרר אותי תוך שבוע. הם צחקו, אך לאחר שבוע יצאתי. על הדרך, שבה הוציא אותי אפרים, נודע לי לאחר זמן רב. נפגשתי עם קצין הבולשת היהודי, שלמה רוזנשטיין. הוא הראה לי שעון זהב יקר ערך שהיה ברשותו ואמר: 'אתה רואה את השעון הזה? קיבלתי אותו מידידנו המשותף, אפרים אילין'. השבתי: 'אני יודע'. בשבוע שבו ישבתי בסרפנד, עמדתי על האווירה הדחוסה של החשדות ההדדיים. מישהו שאל איך זה סידר אפרים אילין ששלמה רוזנשטיין ישחרר אותו מלוד כשנעצר דוד רזיאל, ואילו את דוד רזיאל לא שחרר. בלי לדעת את פרטיה עניין השבתי כי אני מניח שעם שוחד ניתן לשחרר אדם, שלא היה בפסגת ההיררכיה במחתרת, אך אי אפשר לשחרר את מפקד הארגון הצבאי הלאומי, שכל הבולשת הבריטית מחפשת אותו. לאחר זמן נודע לי כי אפרים פשוט נמלט מן השדה מכיוון שלא שמו לב אליו, ואל רוזנשטיין שחרר אותו.
"אני זוכר שבעת ישיבתי בצריפין ניגש אלי אחד מחברי המפלגה, איני רוצה לנקוב בשמו, לשיחת לילה ארוכה. הוא שאל אותי אם אני יודע את ההיסטוריה של המחתרת הפולנית והשבתי שאני מכיר אותה מקריאה. הוא הזכיר לי פרשה של בגידה שהייתה במפקדה של המחתרת הפולנית - היו בה ארבעה אנשים, אחד מהם בוגד שהלשין על חבריו. הלה נהג ללכת מדי יום ראשון לכנסייה ולהיכנס לתא הווידוי. אך בתא לא ישב כומר, אלא איש הבולשת הרוסית. אותו חבר מפקדה אמר לי: 'אני חוש שחושדים בי'. השבתי לו: 'תוציא לך את זה מן הראש'. אך האיש היה במצוקה.
"כששוחררתי ממעצרי בסרפנד, קיבלתי את הפיקוד על הארגון כולו, ואחר הדברים הראשונים שעשיתי היה לחקור באופן אישי ויסודי את כל פרשת המעצר. המסקנה שהגעתי אליה הייתה, כי מעצרו של רזיאל היה, כאמור, מקרי, תוצאה של רשלנות בדיווח. לגבי מעצר המפקדה הגעתי למסקנה שהבריטים ידעו עלינו, כנראה, הרבה יותר משחשבנו, וכשהחליטו לשים יד על המפקדה - עשו זאת. באותה תקופה הגיעו ארצה צוותים מיוחדים של חוקרים מאנגליה, שפעלו בנפרד, ללא תלות בבולשת המקומית. שכן, המדובר היה באינטרס של האימפריה ובנסיבות של ערב מלחמה. על צורת עבודתם של הבריטים יכולנו לעמוד כמה חודשים קודם לכן, כשתוכננה פגישה עם עיתונאי אמריקני ידוע, ניקרבוקר שמו. הוא היה אמור להיפגש עם כמה מראשי הארגון בהרצליה, ביניהם דוד רזיאל, ועשינו הכנות רבות לקראת הפגישה. לעיתונאי נקבעה פגישה במלון 'המלך דוד' עם חיים לובינסקי, שהיה צריך להביאו להרצליה. נקטנו אמצעי זהירות וכשקיבלנו הודעה שהמונית של לובינסקי והעיתונאי יצאה מירושלים, ערכנו מעקב אחריה באמצעות אופנועים וגילינו שהיא נתונה במעקב של שתי מכוניות מלאות בלשים בריטיים. יהושע זטלר הריץ את האופנוע שלו במהירות של מטוס והגיע לביתו של יעקב לנקין בהרצליה, שבו אמורה הייתה להתקיים הפגישה. כל הנוכחים במקום התפזרו במהירות. לולא אמצעי זהירות אלה, היו הבריטים מניחים את ידם על שלושים איש, ביניהם דוד רזיאל, משה חסון ואנוכי. הם גם היו תופסים באותה הזדמנות כמה כלי נשק יקרי ערך, שהיו במקום".
הבאתי את עדותו של יוסף קרמין כי יש בה כדי להמחיש את האווירה, ששררה באותם הימים - והיא גם תאיר את האירועים, שיבואו בהמשך.
כשלושה שבועות לאחר מעצר חברי המפקדה, ב-24 באוקטובר 1939, שוחרר דוד רזיאל. חלפו עוד שמונה חודשים ושוחררו גם חברי המפקדה. בתקופה זו אירעה פרשת מעצר השלושים ושמונה, שעליה כבר סיפרתי, פרצה מלחמת העולם אשר-העלתה את הכורת על יהודי אירופה ועל הארגון עברו שורה של זעזועים, שהביאו לפילוג הטרגי.
הרקע ההיסטורי והרעיוני של הפילוג ידוע היטב והרבה נכתב עליו. המחלוקת בין רזיאל לבין יאיר הייתה באמת עקרונית, ואולי לא ניתנה לגישור. יאיר טען שיש להמשיך במלחמת חורמה בבריטים, למרות מלחמת העולם. בייאושו היה מוכן אף להתקשר עם האיטלקים ועם הגרמנים. לעומתו, האמין רזיאל, כי יש להשתתף עם האיטלקים ועם הגרמנים. לעומתו, האמין רזיאל, כי יש להשתתף במאמץ המלחמה הבריטי, נגד האויב המשותף - ועל מזבח אמונתו זו הקריב את חייו בפעולה בעיראק.
איני יודע מה היה קורה אילו לא נעצר רזיאל בלוד ואילו לא נעצר יאיר עם המפקדה. יש לייסוד להאמין שאילו היו ממשיכים לפעול יחד, אולי היו מוצאים דרך לגשר על חילוקי הדעות. אולי אחד מהם היה משכנע את חברו לקבל את דעתו. אין טעם לעסוק בהשערות היסטוריות בנוסח של "מה היה אילו". אך עם זאת אין לי ספק שהתיאור ההיסטורי של הקרע בין שני האנשים הגדולים הללו לא יהיה שלם, בלי להצביע גם על הרקע האנושי של הקרע הזה.
התקופה שבה היו יאיר ורזיאל מנותקים זה מזה, הייתה תקופה קריטית ביחסיהם. ניסיתי כמיטב יכולתי להביא למגע ביניהם. כפפי שהבאתי את יאיר ואחרים אל רזיאל במקום מעצרו, כך הבאתי מאוחר יותר את רזיאל אל יאיר בסרפנד. אך לא יה זה קשר של ממש, ואני הייתי בורג קטן מדי בתוך המערבולת הגדולה הזו של האירועים. מה שהטביע את חותמו על יחסי שני האנשים הללו - שאצילים מהם לא הכרתי מימי - הייתה הנאמנות ההדדית והאהבה, שרחשו האחד לרעהו. כמי שהיה מקורב אל שניהם באותה תקופה, אני יכול להעיד על הדאגה שדאגו זה לזה ועל המאמץ שעשה תחילה יאיר כדי לשחרר את רזיאל, ולאחר מכן רזיאל כדי לשחרר את יאיר.
אך מתחת לקש רחשו הנחשים. אלה עשו כל שלאל ידם כדי להעמיק את הקרע ולהגדיל את הפירוד. תחילה סיפרו לשושנה רזיאל - בעת שבעלה היה עצור - כי יאיר מעדיף שהוא יישאר בכלא. אותם דברים עצמם נאמרו לרוני כשרזיאל היה בחוץ ויאיר מאחורי סורג ובריח. נשים, שבעליהן כלואים, אינן נתונות במצב נפשי המאפשר להן להבחין בין עיקר לטפל, בין מידע להשמצה, בין ידיד אמת לתככן. אותם נחשים ניסו להניע גם אותי שאמלא את שליחותם. הואיל ויכולתי להיכנס בקלות רבה לסרפנד (בשל קשרי עם הסרג'נטים הבריטים), ביקשו ממני שאדווח ליאיר כי רזיאל אינו מעוניין בשחרורו ובשחרור יתר אנשי המפקדה. נוח לו שהם יהיו בפנים והוא יוכל להימצא בחוץ ולנהל את מדיניותו, בניגוד לדעת יאיר וחבריו. אני לא הייתי שליח לדבר עבירה זה, אך אחרים מילאו את התפקיד בהתלהבות, חשבו אולי שהם מצילים בכך את המולדת.
המחלוקת ביניהם הייתה מחלוקת של ממש. אך הלשונות הרעות הן ששפכו שמן על מדורת המחלוקת הפכו אותה לאיבה אישית. מעיון בעדויות הרבות המצויות במכון ז'בוטינסקי, לצורך כתיבת ספר זה, נדהמתי עד לאיזו תהום יכולים אנשים להגיע, אם מרשעות ואם מטיפשות. הדבר החמור ביותר, שעשו בעלי הלשונות הרעות, היה להחשיד את דוד רזיאל כי עמדותיו האידיאולוגיות (בעד שיתוף פעולה עם הבריטים נגד האויב הנאצי) נובעות ממניעים אישיים. כך, למשל, כותב חנוך סטרליץ בעדותו לארכיון ה"הגנה" כי כאשר נודע לו שרזיאל הצהיר בפני ג'יילס שהוא מפקד הארגון הצבאי הלאומי, הרי "לפי מושגינו בימים ההם על כללי ההתנהגות החשאית, ראינו בכך כישלון". האם לא ידע סטרליץ שהייתה החלטה של המפקדה שאם רזיאל ייתפס הוא יודיע בפירוש מי הוא ומה תפקידו ויזהיר את הבריטים?
ובעדות של אברהם שכטרמן אני קורא: "אחרי פגישת זאב ז'בוטינסקי עם דוד רזיאל בפאריס, אמר לי אברהם שטרן, כי ז'בוטינסקי לא החשיב את דוד רזיאל, וזה אינו מעיד על טעמו הטוב של ז'בוטינסקי. "האם ייתכן שז'בוטינסקי אמר דברים כאלה? האם ייתכן ששטרן ייחס דברים כאלה לז'בוטינסקי?
ובפיסקה אחרת בעדותו אומר שכטרמן: "אחרי הפילוג נקראתי למפקדה ודוד רזיאל הודיע לי, בנוכחות בנימין לובוצקי ויצחק ברמן, להיפגש עם סוכנים איטלקים. סירבתי". האם עדות זו מתקבלת על הדעת? האם רזיאל, נושא דגל המלחמה במעצמות הציר, שלח שליחים להתקשר עם האיטלקים?
הגרועים ביותר היו הלחשנים בתקופת הדמדומים, שבה היו עצורים הן חברי המפקדה והן דוד רזיאל. כבר הבאתי את עדותו של משה חסון בעניין זה, בהקשר אחר, ואני מביאה שוב: "באתו זמן, כאשר בנימין זרעוני פיקד על הארגון, נשלחו מכתבים למטה, מחברי המפקדה, שישבו בעכו, ומדוד רזיאל, שישב בסרפנד. זרעוני היה כותב את דעות שני הצדדים פי המכתבים שנתקבלו. נדמה לי, כי בנימין זרעוני לא דייק במידע, וכתוצאה מכך נוצרו אנטגוניזם ורוגז בין שני הצדדים. כאשר דוד רזיאל שוחרר, הפסיק את פעילותו של זרעוני והנימוק הרשמי היה כי כנראה עוקבים אחריו, ולכן אינו רוצה לסכן את האחרים. נמסר אז בין השורות, כי "דוד שוחרר כתוצאה מהבטחה של הפסקת הפעולות".
על אותם מכתבים מספרת שושנה רזיאל: "באתי וראיתי שהוא נרגז. הוא קיבל מכתב מהמפקדה בסרפנד. כשיושבים בבית סוהר, שמועות עוברות מהר. במקום שיאמינו בדוד, חשדו בו שנתן הבטחות לבריטים בניגוד להחלטת המפקדה, כדי שישחררו אותו. יאיר היה הדומיננטי בין חברי המפקדה העצורים. הוא האמין שצריך להמשיך ולהילחם בבריטים. ביום שני נסעתי עם דוד למחנה המעצר. חיכיתי בחוץ. הוא אסף את החברים ואמר להם: 'עם אנשים, שמביעים בי אי-אמון, אני לא רוצה לעבוד. אני מתפטר. אעסוק רק בדבר אחד - בשחרור שלכם'".
ההמשך ידוע. רזיאל עסק, אכן, בעיקר במאמצים לשחרור המפקדה ולאחר שחרורה הודיע על התפטרותו, ובמקומו נבחר יאיר לראש המפקדה. בעקבות לחץ של ראשי הצה"ר חזר בו רזיאל מהתפטרותו, אך היה מאוחר מדי - הפילוג הפך לעובדה.
מכאן ואילך נתגלו פניה המכוערים של המחתרת. חברים לנשק הפכו לאויבים בנפש. החל מאבק על כל מחסן נשק, על כל אדם, על כל בדל של השפעה. משהו מאווירת אותם ימים, מצאתי בעדותו של אליהו כ"ץ, מפקד מחוז חיפה, השמורה במכון ז'בוטינסקי.
מספר אליהו כ"ץ: "חנוך קלעי ואברהם שטרן קראוני לשיחה והודיעוני כי דוד רזיאל נשבר לאחר מאסרו, מסר עדות וזיהה את עצמו כמפקד הארגון. כן הודיע על שביתת נשק עם הבריטים בלי להתייעץ איתם. לאחר שחרורו נכנס למשא ומתן עם המודיעין הבריטי, וכתוצאה מישיבתו בבית הסוהר והמשא והמתן עם המודיעין הפך לפרו-בריטי ונשבר. המילה 'נשבר' נשמעה לעיתים קרובות מפיהם. לדעתם, זה משגה פאטאלי ברגע זה, שדוד רזיאל מתנגד לכל אוריינטציה אחרת מאשר פרו-בריטית, וכי ישנן ברירות אחרות להשיג עזרה ממדינות אחרות, פרט לבריטניה, ועוד כי הסכים להתפטר וחזר בו מבלי להודיע להם על כך. לאחר שיחה זו החלטתי להצטרף למפקדה (דהיינו לפרוש עם יאיר - א.א.). נקראתי גם לדוד רזיאל. הוא עדיין לא ידע כי הצטרפתי למפקדה וכאשר-הודעתי לו זאת - הופתע. הצעתי לו לוותר על השיחה, אבל הוא בכל זאת רצה, כדי שלא אצא בדעה מוטעית. דוד רזיאל הכחיש את המשא ומתן ושיתוף- הפעולה עם המודיעין, ושיער שחברי המפקדה בוודאי הסיתו אותי. כאשר-הבאתי בפניו את העובדות שהיו ידועות לי, לאחר שפתחתי את המעטפות שהיו מסומנות כ'סודי' (כוונתו למעטפות שבהן הועבר מהמחתרת מידע לבריטים, אשר סופר עליהן בעדותו של אליהו כ"ץ אותה הבאתי בעמוד 92 - א.א), לא הודה בכך ואמר שלא ידוע לו דבר. רזיאל הכחיש את האשמות, כי הוא פרו-בריטי והאשים את בנימין זרעוני כגורם רציני לפילוג. את אי-הפעילות בחצי השנה האחרונה זקף על חשבון חוסר אנשים מתאימים לפיקוד ועל האינטריגות שנוהלו נגדו. הוא האשים את יאיר בהרפתקנות פוליטית, מבלי להזכיר במפורש על קשר עם מדינה זרה או איטליה. האשמותיו בזה כי הוא אשם במידה מסוימת בפילוג, כי הוא חזר בו מהתפטרותו מבלי להודיע להם על כך. על זאת ענה לי - כי הוא מרגיש אחריות גדולה מכדי להישאר את הפיקוד על הארגון בידי המפקדה. וכמו כן האשים את המפקדה כי הם אשר לחצו עליו להתפטר. דוד רזיאל ניסה להשפיע עלי בתוקף תפקידו שאהיה לצדו. אבל אחרי סירובי המוחלט נגמרה הפגישה".
כמו לרבים אחרים, היה הפילוג לגבי אסון אישי וסוף הדרך. לא מצאתי טעם להצטרף לאחד הפלגים והחלטתי להתגייס לצבא הבריטי, כדי להילחם באויב הנאצי.
|
|
|
|
|
