|
|
|
|
פרק 16 - "שיו" "רסורקציה" "בוריאה" |
אבל בל נקדים את המאוחר. עד שהגיעו מטוסי הקרב הראשונים לחיל-האוויר הישראלי, היה עלינו להתגבר על המכשולים שנערמו על דרכנו כשחיפשנו דרכים לשלוח ארצה את הנשק החיוני לכוחות היבשה. אין ספק, העובדה שספינת הנשק "נורה" לא נתפסה והגיעה ארצה במועד, הייתה בחזקת נס. אך מניסיוני למדתי כי אלוהים עושה ניסים רק למי שעוזר לעצמו. מאידך, מי שמתרשל בתפקידו ואינו עשוה את כל מה שבידי אדם לעשות, לשווא יצפה לנס.
הנס של "נורה" לא חזר על עצמו באונייה "שיו", שהוטל עלי לטפל בה בעת ש"נורה" הייתה בדרכה ארצה. כפי שכבר סיפרתי, נבעה הצלחת "נורה", בין היתר, מכך שהטיפול ברכישתה ובהפלגתה הוצא מידי סניף ה"הגנה" ברומא. המרגלים הבריטים, ששרצו בכל פינה, לא ידעו על קיומה של "נורה" הואיל והכיסוי שלי, של שותפי לפעולה ושל ידידי האיטלקים היה מושלם. "שיו", לעומת זאת, נרכשה בידי פרליני וקלוסיו, האיטלקים שעבדו בשירות סניף ה"הגנה" ברומא, בראשותה של עדה סירני. מה היו השיקולים שהביאו להחלטה זו איני יודע.
"שיו" הייה אוניית-ברזל עם ארובה, אף שהופעלה במנוע דיזל, נפחה היה כ-800 טונות והיא אמורה הייתה להעביר נשק ותחמושת מיוגוסלביה, בכמות גדולה יותר מזו שהעבירה "נורה". נשק זה נועד, כך סופר לי, לקרב על ה"משולש". עוד נאמר לי כי ב"שיו" צוות איטלקי, שלחלקו יש ניסיון של עבודה עם ה"הגנה" בפעולות העפלה, וניתן לסמוך עליו. האונייה הועמדה לרשותי בנמל ונציה, והוטל עלי להשלים את הצוות, לדאוג לסחורות כיסוי, לסדר את שטרי המטען וה"מאניפסט", וכל יתר הפעולות הכרוכות בהפלגת האונייה.
כל הפעולות הללו בוצעו במהירות וביעילות, פרי הניסיון שרכשתי עם "נורה". אך למחרת הפלגתה של "שיו" מוונציה, בכיוון הנמל היוגוסלבי בדלמציה, אירע אסון. אנשי שירות-הביטחון הבריטיים באו מרומא וממילאנו לוונציה וערכו חקירה יסודית. הם חקרו את סוכן האונייה בוונציה, את ספק המזון שלה ואת אנשי הפירמה "פראנצ'סקו פאריזי", עמילי המכס שטיפלו במשלוח.
ידידי האיטלקים הודיעו לי על החקירה ומסקנתי הייתה שהמשימה נכשלה. מישהו מסר, כנראה, לבריטים על היעד האמיתי של האונייה (בניירות היא נרשמה כאילו הובילה מוצרים חקלאיים ללבנון ולמצרים). היו בידיהם גם צילום של האונייה (מתוך תיקי "לוידס") והם ידעו את שמות הקברניט ואנשי הצוות. היה ברור שאם תנסה להעביר נשק לארץ, היא תיתפס. מיד הודענו גם לז'נווה וליוגוסלביה.
על מה שאירע שם מספר שייקה דן בעדותו לספר זה:
"שיו' הגיעה אלינו, ליוגוסלביה, זמן קצר לאחר הפלגתה של 'נורה'. העמסנו עליה במהירות נשק ותחמושת צ'כיים, בתקווה כי ההצלחה שנפלה בחלקנו עם 'נורה' תחזור על עצמה. אך ממש יום לפני ההפלגה נודע שהבריטים גילו את העניין. המקור של הבריטים היה, לדעת אהוד אבריאל ואפרים אילין, בחוגים המקורבים ליהודה ארזי ולעדה סירני ברומא. לא הייתה לנו ברירה אלא לפרוק את הנשק, והאונייה הפליגה לכיוון אחר. מאוחר יותר השתמשנו בה להביא דלק ליוגוסלביה (להטסת ה'ספיטפיירים') ועם קום המדינה – להעברת נשק לארץ. לי אין מושג מי גילה לבריטים על האונייה".
"שיו" הועמסה שוב בנשק רק כמה ימים לפני 14 במאי 1948. אך בינתיים התעוררו בעיות עם הצוות, ושאול אביגור התקשר עמי מז'נווה וביקשני לצאת לנמל היוגוסלבי, שבו עגנה האונייה, על מנת לישר-ההדורים.
מיד יצאתי למקום ושמעתי את טענותיהם של אנשי הצוות. הם חששו למה שיקרה להם אם ייצאו באונייה עמוסת נשק לאזור מלחמתי, קבלו על משכורתם, הביעו דאגה למה שיקרה למשפחותיהם אם יאונה להם רע וכדומה. לאחר כמה שיחות את עיקרי הבעיה: הפחד. הם פשוט חששו לעורם. כמו פעמים רבות בעבר, החלטתי להפעיל את כל כשרונתי הרטוריים ואת כל ידיעותיי בפסיכולוגיה בניסיון לשכנעם. הצלחתי להפיג את חששותיהם על-ידי כך שהגזמתי מאוד ביכולתנו – דהיינו, של המדינה שבדרך. אמרתי להם לערך את הדברים הבאים: "אתם יודעים לצד מי אתם פועלים? לצד כוח גדול וחזק. יש לנו כסף ויכולת להשיג הכול. תראו, אפילו את המשטר ביוגוסלביה הצלחנו לרכוש למען העניין שלנו. לא מאיימת עליכם שום סכנה. גם אם ינסו הבריטים לעצור אתכם בדרך (הדברים נאמרו כמה ימים לפני הכרזת העצמאות), אתם צריכים לדעת שהם קנויים על-ידינו, והם קיבלו הוראה מגבוה להרפות מכם".
הבעתי גם נכונות להצטרף להפלגה ולהיות עמם, כדי להמחיש על-ידי עצם נוכחותי את ביטחוני שאין כל סיכון בהפלגה זו. עשיתי כבר את ההכנות לעלות על האונייה, אך ברגע האחרון קיבלתי הוראה מז'נווה לבטל את תוכניתי, הואיל והמתינו לי עניינים דחופים יותר לטפל בהם.
"שיו" הגיעה ארצה רק לאחר הקמת המדינה. הנשק שהביאה הועבר מיד לידי הלוחמים. אך הנשק בא באיחור. חברים סיפרו לי כי אילו הגיע מוקדם יותר, ייתכן שה"משולש" היה אכן נכבש.
מוצלח יותר היה מבצע שיגורה של "רסורקציה" (התחייה), אשר שמה הלם מאוד את רוח אותם ימים. על ספינה זו הוטענו כעשרים תותחים בקוטר 20 מילימטר על תחמושתם, מתוצרת מפעל הנשק השוויצי "היספאנו סוויצה". הנשק הוטען בנמל מארסיי, שממנו הפליגה האונייה כאילו לניקרגואה. אך במקום לניקרגואה, יצאה האונייה לנמל קטניה שבסיציליה וכאן היינו צריכים להכינה להפלגה לארץ עם סחורת כיסוי.
שיגור התותחים ארצה היה משימה חיונית ביותר. בן-גוריון כתב אז לשאול אביגור: "נחוץ שבלי לחכות לגמר התוכניות הגדולות, יקדיש עצמו איש מיוחד לרכישת כלים כבדים אחדים ומשלוחם. הם דרושים לנו מיד פה. זוהי שאלת-חיים".
האיש, שעליו הוטלה המשימה הזו, היה יהודה ארזי – והוא ביצע אותה באופן מושלם. לא ידועים לי פרטים מלאים על הדרך שבה נרכשו הספינה והנשק, הואיל ואני הוכנסתי לתמונה רק כשהספינה כבר עגנה בקטניה. בעקבות הניסיון שרכשתי בפרשת "נורה", נתבקשתי לטפל בסחורת הכיסוי ובסידור הניירות של הספינה לפני הפלגתה ארצה. יצאנו, יהודה ארזי ואנוכי, במכונית מרומא לקטניה, נסיעה של לילה שלם כמעט. משך הנסיעה הזו סיפר לי יהודה על הפרשה, שבזכותה הוא יירשם בהיסטוריה כאחד מאנשי המצפון הגדולים – פרשת רצח ארלוזרוב. יהודה ארזי (אז טננבאום) היה בעת הרצח קצין במשטרת המנדט. הם התקומם נגד העלילה, שנרקמה על-ידי השמאל בשיתוף עם הבריטים, ושילם על כך באובדן קריירה ובנידוי שנמשך שנים רבות. רק לאחר שנים מסר ארזי את גרסתו בפומבי. בהרצאה שנשא בבית "בני-ברית" בתל-אביב ב-12 ביוני 1955, הוא גילה כי הבולשת הבריטית ניסתה לתאם ולביים שורה של עובדות לחיזוק ההאשמות נגד סטבסקי וחבריו. בין העדויות שפוברקו היו עדות של הגשש הערבי, שבדק את עקבות שני המתנקשים על שפת-הים. תחילה מסר הגשש דו"ח שהעקבות מתאימים לעקבותיו של הנאשם צבי רוזנבלאט, שהמשטרה טענה כי הוא שירה בארלוזרוב. לאחר מכן, כשנבדקו נעליו של רוזנבלאט ונתברר כי העקבות אינם מתאימים, נצטווה הגשש על-ידי הקצינים הבריטיים להכין דו"ח שני, שיתאים לסימנים של נעלי רוזנבלאט. הבריטים הזהירו את הגשש לבל יגלה בבית-המשפט כי חיבר שני דו"חות סותרים ו"גם אני קיבלתי איום ישיר מרייס (החוקר הבריטי) שימעכו אותי לחלוטין (אם) אנסה להפיל את בניין הקטגוריה שהמשטרה הקימה". דיווח על נאום זה הופיע ב"הבוקר" ב-14 ביוני 1955 וכן בספר של ח. בן ירוחם, "העלילה הגדולה", עמוד 323.
הנסיעה הממושכת מרומא לקטניה ופעילותנו המשותפת לאחר מכן קירבה אותנו מאוד. למדתי להכיר ולהוקיר את האיש, שהיה משכמו ומעלה. הכרתי את יהודה עוד מן התקופה, שבה למדתי בגימנסיה "הרצליה". אך הוא למד כמה כיתות מעלי והקשרים בינינו אז היו רופפים. זכרתי, עם זאת, כי היה מעורב בפעולות נגד הבריטים בגימנסיה, ואף גורש ממנה מאוחר יותר שמעתי שהצטרף למשטרה, ובשביל יוצא גימנסיה "הרצליה" הדבר נחשב לגנאי. לאחר מכן זכה למוניטין כקצין מוכשר, שקיים קשרים הדוקים עם ה"הגנה". בפרשת ארלוזורוב (הזכורה לי כטראומה קשה) הוכיח כי הוא לא רק מוכשר אלא גם הגון וישר. היכרותנו התחדשה כשהתחלתי לטפל בענייני "נורה", ובמהלך עבודתנו המשותפת, עד הקמת המדינה, הפכנו ידידים בלב ונפש.
על יהודה ארזי ניתן לומר, כי הוא אחד מתריסר הצדיקים שבזכותם קמה המדינה. מה שאפיין את פעילותו בתקופה ההרואית שקדמה להקמת המדינה הייתה דבקותו חסרת הלאות במטרה ויכולתו ליזום מבצעים מלאי העזה, שגבלו בהרפתקנות. אך מעל לכל הוא היה מנהיג מבטן ומלידה, שידע להלהיב אנשים ולהוליכם באש ובמים. לכל אלה שעבדו עמו איפשר לפעול באורח עצמאי ולגלות יוזמה, אך יחד עם זאת נטע את ההרגשה כי יבוא לעזרתם וייתן להם גיבוי כשיזדקקו לו.
יהודה הוא שדרש כי אטפל במשלוח הספינה מסיציליה. אך כשהגעתי למקום, נתברר לי כי לא נותר הרבה לעשות. לספינה היה צוות טוב, כמעט כולם בני-משפחה סיציליאנית אחת. הקפטיין היה גבר סיציליאני אמיץ וטוב-לב, שהתיידד עמי מאוד וקרא לי בני ("מיו פיליו"). יהודה הסדיר את כל העניינים עם השלטונות, כך שהספינה עגנה בקצה הנמל ולא עוררה כל חשד. התותחים השווייציים הגיעו כשהם ארוזים בצורה מושלמת, כפי ששווייצים יודעים לארוז (דבר שלא מנע, כמובן, מן הסוורים לדעת מה יש בתוך הארגזים). אני הייתי צריך לדאוג לסחורת הכיסוי ולניירות ההפלגה. משפחת וישקין ממראנו סיפקה לי תפוחי-אדמה, אך לא בכמות מספקת (העונה אך זה החלה ותפוחי-האדמה היו קטנים ויקרים). הצלחתי למלא את החסר באמצעות כמויות גדולות של חרשפים. הניירות הוכנו באורח מושלם והספינה יצאה לדרך ללא תקלות. היא הגיעה לנמל תל-אביב ב-25 באפריל, ממש בליל הסדר. סיפרו לי עובדי הנמל, שנמסר להם על תכונה האמיתי של הספינה, התנדבו לבצע את הפריקה במהירות. כל הלילה עסקו בפירוק, ולפנות בוקר הובלו התותחים במשאיות "שלב" אל יחידת התותחנים, שאך זה הוקמה. מי שלא היה מרוצה מן התותחים - כך סופר לי מאוחר יותר - היה שר-האוצר, אליעזר קפלן. הוא סבר שהמדינה הצעירה אינה יכולה להרשות לעצמה להשתמש בתותחים שמחיר כל פגז שלהם הוא עשרים דולר.
אוניית הנשק האחרונה שטיפלתי בה ואשר-הייתה גם האחרונה שהגיעה ארצה לפניה כרזת המדינה הייתה "סאנטה קיארה,, הידועה יותר בשם "בוריאה". זו הייתה אוניית גרוטאות, מונעת בפחם, שנפחה כאלפיים טונות. יהודה רכש באותה תקופה תותחי 65 מילימטר באמצעות סוחר נשק פולני, שהיה ידיד אישי שלו ומאוחר יותר גם של פנחס ספיר. בארץ-ישראל התחולל אז מאבק דמים, והתותחים היו דרושים כאוויר לנשימה. יהודה, בדרכו ההרפתקנית, נאלץ לשלוח את התותחים לחוד ואת התחמושת לחוד. הוא אמנם ידע שאובדן אחד המשלוחים הופך את המשלוח השני לחסר ערך, אך לא הייתה ברירה אחרת. נראה שבלי ההרפתקנות הנועזת של יהודה לא היו התותחים ותחמושתם מגיעים.
האונייה הזו החלה את דרכה ברגל שמאל. הצרות החלו עוד בנמל מארסיי, שבו הוטענו התותחים. כאן לא היה מדובר במפעל שווייצי אלא בסוחרי נשק, שארזו את התותחים ברשלנות. הסוורים בנמל הצרפתי, שרובם היו חברים באיגוד המקצועי הקומוניסטי, חשדו שהנשק מיועד ליוון, לדיכוי המרידה הקומוניסטית שהתחוללה אז במדינה זו. כל הניסיונות לשכנע אותם שפניה של הספינה לניקרגואה לא הועילו. (ליהודה היה דרכון דיפלומטי של ניקרגואה על שם חוזה אראזי. הוא קיבל דרכון זה מאביו של סומוזה, שהיה אוהד ישראל, אהדה שחוזקה ככל הנראה בתמיכה כספית. הדרכון הזה שימש את יהודה בנאמנות בעסקי הנשק). בלית ברירה גילה ארזי לסוורים כי הנשק מיועד לישראל. היה זה כמה ימים לאחר הנאום המפורסם של נציג ברית-המועצות, אנדריי גרומיקו, באו"ם - וישראל הייתה אז כשרה בעיניהם של הקומוניסטים. מנהיגי הסוורים לא שוכנעו לגמרי, ולבסוף נמצאה פשרה. הם איפשרו את הפלגת הספינה לכיוון נאפולי, אך ציידו אותה בכמות פחם שהספיקה ל-48 שעות בלבד.
עלי הוטל לטפל בראש ובראשונה במטען הכיסוי של האונייה. נאמר לי כי דרושה כמות גדולה של ירקות, הואיל והמחסנים גדולים בהרבה מנפח המטען. החלטתי לרכוש בצל, שבאותה עד נראה כירק המתאים ביותר למטרה זו, שכן מחירו נמוך ונפחו גדול. אך באיטליה עצמה קשה היה להשיג כמות כה גדולה משום שהבצל מבשיל שם מאוחר יותר. פניתי, איפוא, לוואיינה, יהודי מצרי שהתגורר באלכסנדריה והיה מוכר לי כיצואן גדול של ירקות וכידיד ישראל. (את ואיינה הכרתי באמצעות האחים קוריס, שותפים של האחים ירושלמי, שהיו קונים ממנו פירות וירקות). במצרים מקדים הבצל להבשיל והנחתי שאוכל להשיג ממנו את הכמות הדרושה לנו. איטליה מרבה לייבא בצל ממצרים בתקופה זו של השנה, שהרי פיצה בלי בצל היא כגוף בלי נשמה.
התקשרתי אל ואיינה בטלפון ממילאנו. התעניינתי אם יש לו כמות גדולה של בצל, שניתן להעבירה במהירות לאיטליה. הוא גילה כי כבר שיגר אונייה עמוסה בביכורי יבול הבצל המצרי ליבואן שלו באיטליה, אשר בשמו נקב. כששאל אותי לשם מה דרושה לי כמות כה גדולה של בצל, השבתי לו כי הוא מיועד לארץ-ישראל. כששמע את המילים האחרונות מהיר לטרוק את השפופרת. הייתה לו סיבה טובה לעשות כן. אותה תקופה כבר החלו במצרים הרדיפות אחר יהודים החשודים באהדה לציונות ובסיוע למדינה ההולכת ומוקמת.
אך אני ידעתי כבר את שמו של היבואן האיטלקי ומיהרתי לפנות אליו. קניתי את הבצל עוד בהיותו באונייה בלב-ים וביקשתי להפנות אותה לנמל נאפולי, כך שהיא תגיע לנמל יום או יומיים לפני בואה המתוכנן של "סאנטה קיארה". ואכן, אוניית הבצל הגיעה לנאפולי והמטען הורד ממנה לדוברות כדי שיועברו לספינת הנשק ברגע שזו תגיע.
אך בינתיים הסתבכו, כאמור, העניינים במארסיי והאונייה יצאה משם באיחור. בהגיע האונייה לנמל נאפולי, עשה יהודה ארזי טעות שהייתה כמעט גורלית. הוא הורה להצהיר לפני שלטונות המכס בנאפולי, כי האונייה ריקה. ארזי לא ידע כי המכס נוהג לשלוח בודק מיוחד לכל אונייה, המצהירה כי היא ריקה. משטרת הנמל שיתפה עמנו פעולה וגם קיבלה הוראות מרומא לסייע לנו. אך למשטרה זו לא הייתה השפעה על שלטונות המכס, שהיו קשורים למשרד האוצר והיו ביריבות מסורתית עם המשטרה. אנשי המכס עמדו לעלות בכל רגע על האונייה. די היה במבט אחד של שוטרים אלה אל תוך המחסנים, כדי שיידעו שמדובר כאן באוניית-נשק.
פעלנו כמטורפים נגד מחוגי השעון, שכן היה ברור שכל עיכוב עלול להביא לכישלון. ארזי, שהגיע לנפאולי במטוס חכור ממארסיי, הסתובב כל העת חיוור, כשהוא מצמיד את ידו לחזהו (הוא סבל ממחלת לב וכל התרגשות ומתח גרמו לו מיחושים קשים) וממלמל ללא הרף: "הכל עלול להיכשל".
ואכן, הכל עלול היה להיכשל. לא היה אפשר לסגור את פיהם של המלחים, שידעו על המטען שבאונייה וחלק מהם התפטר וירד לחוף. בכלל, אנשים רבים מדי ידעו מה יש באונייה. שוטרי-המכס עמדו לעלות עליה בכל רגע והיה ברור שאם האונייה לא תפליג בתוך כמה שעות, מטען הנשק שבתוכה לא יגיע לעולם לארץ.
ניסיתי להיעזר בשני האיטלקים, פרליני וקלוסיו, שבאו במיוחד מרומא לנאפולי, אך עד מהרה גיליתי כי זו משענת קנה רצוץ. השניים פחדו לגשת לספינה והיו מוכנים לברוח מנאפולי לרומא בכל רגע. כשביקשתי מהם לנסות ולגייס את המלחים החסרים, עשו גם מלאכה זו ברשלנות, כמוגי לב. הם פנו לקבלן, שאסף מלחים מכפרי הסביבה, בלי להודיע להם, מה יש בספינה. הללו באו וכשנתברר להם במה מדובר, מיהרו להסתלק - ומעגל היודעים התרחב.
גם אני, כמו יהודה ארזי, הייתי עצבני ומתוח. נכנסתי לפעילות קדחתנית. ראשית דאגתי להעברת מטען הבצל, כאלף טונות, מן הדוברות אל האונייה, לכיסויה ארגזים, שבהם נמצאו תותחי ה-65 מילימטר. לאחר מכן השגתי את הפחם הדרוש להפלגה. ועיקר העיקרים: שכנעתי את הקפטיין ואת בנו, שהיה קצין ראשון בספינה, לשתף עמי פעולה. מובן שהכנסתי בסוד העניין גם את הטבח, שכמו בכל ספינה מילא תפקיד מרכזי. הבעיה העיקרית הייתה לשכנע את המכונאי הראשי, שכן היה סיכוי סביר להשיג מלחים פשוטים, אך לא היה תחליף למכונאי. הטורבינות של הספינה היו ישנות ורעועות. אותו מכונאי תפעל אותן שנים והכירן היטב. מכונאי חדש לא יכול היה להיכנס בקלות לתפקיד זה.
המלחים הדרושים נמצאו לבסוף. הם גוייסו, ממש ברגע האחרון, מסביבות סאנטה קיארה שליד נאפולי, אך עמדו לעלות על הספינה רק למחרת בבוקר. מן ההכרח היה להמשיך להסיק בינתיים את תנורי הספינה כדי לשמור על לחץ הקיטור, על מנת שתהייה מוכנה להפלגה עם שחר. החלטנו להסיק את התנורים בכוחות עצמנו. עמדנו, הקפטיין, בנו, הטבח ואנוכי, מעדרים בידינו וגרפנו ערימות של פחם אל תוך התנורים הבוערים. המראה הזה הזכיר לי את התמונה המפורסמת "מסיקי הפחם" של מקסימיליאן לוס, הניאו-אימפרסיוניסט הצרפתי מסוף המאה ה-19.
העבודה הייתה מפרכת. דומני שמאז ניסיוני הכושל בעבודת כפיים בחפירות המנהרה לרכבת התחתית בליאז', לא עבדתי בעבודת פרך כזו. אך לא הייתה ברירה. עבדנו כל הלילה. עוד לפני הזריחה לחץ הקיטור בדוודים איפשר-הפלגה מיידית. בלילה נפתחו ארובות השמיים וגשם כבד ירד באזור. המחזה הזה לא יישכח מלבי עד יומי האחרון - אני עומד עם חברי למלאכה, רטוב עד לשד עצמותיי, כולי שחור מפחם, אוכל נקניק וגבינה, שותה יין קיאנטי מן הבקבוק ומסתכל לעבר האופק, שבו החלה השמש לזרוח.
המלחים הגיעו והספינה הרימה עוגן. בטרם ירדתי מן האונייה, הצעתי להחליף את שמה. משנה שם במקרה זה איננו רק משנה מזל, אלא גם מצמצם סיכון. היה ברור לנו שהשם "סאנטה קיארה" מסוכן, ובמוקדם או במאוחר יחלו הבריטים לחפש אחריה. בין הספנים נמצא מומחה לשבלונות והוא הכין מייד שבלונה חדשה - "בוריאה" במקום "סאנטה קיארה". בחרנו בשם "בוריאה" מתוך ספר של סוכן האונייה שלנו, שבו הופיעו שמותיהן של כל האוניות האיטלקיות, אשר רובן טובעו במלחמה. כשהאונייה יצאה מנמל נאפולי, עמדנו יהודה ארזי ואנוכי על גבעה הסמוכה לנמל נאפולי, ליד אחת המצודות המשקיפות על העיר, חזינו באונייה המתרחקת אט-אט והבחנו שאחד המלחים עומד בירכתיים, על גבי משטח קרשים, ומצייר את שמה החדש של האונייה.
האונייה הגיעה לחופי הארץ ב-13 במאי 1948. סמוך לחוף נעצרה על-ידי משחתת בריטית ומלחיה עלו על הסיפון. נראה שלבולשת הבריטית הגיע מידע על "סאנטה קיארה" והם חיפשו אחריה. כשפתחו את מחסני האונייה, גילו כי היא אכן מכילה את המטען הרשום בניירותיה - בצל. אך נראה כי בכל זאת חשדו במשהו והחליטו לבדוק מה יש מתחת לבצל. הם החלו להוציא את שקי הבצל ולהשליכם לים, אך הדבר לא היה קל. הבצל היה מאוחסן בבטן האונייה כשבועיים, ללא אוורור. הוא התנפח ופלט גזים, שגרמו להתעלפות כמה לחים בריטיים. נוכח קשיים אלה החליטו הבריטים להפסיק את החיפוש והורו לאונייה לצאת לחיפה, בליווי משחתת בריטית. האונייה הגיעה לחיפה בליל ה-14 במאי, ערב קום המדינה, והמפקד הבריטי של חיפה הורה לשחרר אותה. אך שקי הבצל שהושלכו אל הים בנמל תל-אביב הפלילו, למרבה הצער, את יצואן הבצל היהודי ואיינה. הם צפו בים וכמה מהם הגיעו לעזה, שם נפלו בידי המצרים. תחילה חשדו המצרים, כי מדובר בנשק סודי. כשגילו כי זהו בצל, ששווק על-ידי ואיינה (ששמו היה מודפס על השקים), השליכוהו לכלא והחרימו את רכושו.
הקפטיין של האונייה סיפר לי לאחר זמן את כל הפרשה הזו. אותו קפטיין קיבל ממני, ערב ההפלגה, תא מלא מעדנים ומשקאות, ושורה של הנחיות. אמרתי לו כי אל לו לחשוש מחיפושים ובדיקות של הבריטים הואיל ולנו יש קשרים בחלונות הגבוהים. ייתכן, כך אמרתי לו, שהדרגים הנמוכים אינם יודעים על כך ויערכו בדיקות וחיפושים. כל שעליו לעשות הוא לקבל את הבריטים בחביבות, לכבדם מן המעדנים שבתאו ולהמתין לכך שהקצינים הזוטרים יקבלו הוראות מגבוה. הוא נהג בעצתי ולמרבית הפלא נתברר לו, וגם לי, שהכל מתרחש בהתאם לתחזית הבדויה שלי. הבריטים נתקבלו על ידו בסבר פנים יפות וכובדו במאכלים ובמשקאות. הם ערכו חיפוש ולפתע קיבלו הוראה מגבוה להפסיקו, ולבסוף שוחררה הספינה.
יתר הפרטים רשומים כבר בספרי ההיסטוריה. האונייה נשאה חמישה תותחים בקוטר 65 מילימטר, עשרת אלפיים פגזי 75 מילימטר, 200 מקלעים "שטו", שלושה מיליון כדורים 8 מילימטר למכונות ירייה "הוצ'קס" ועוד. נשק זה תרם תרומה נכבדה למערכה באחד משלביה הקשים.
על תרומת הנשק, שהביאה "בוריאה" למלחמת השחרור, כותב ספר תולדות ההגנה: "חמישה ימים לאחר מכן ניצבו ארבעה תותחים ראשונים אלה של ה"הגנה" מעל לדגניה וכנרת, ו"במידה רבה הצילו את המצב בעמק הירדן".
ופרופסור יגאל ידין, שבמלחמת השחרור היה ראש אג"מ, אמר על "הנס הגדול", כביטויו, של מלחמת השחרור: "… לאחר הכרזת המדינה הגיעו ארבעה תותחים ראשונים "רציניים" - תותחי 65 מ"מ, משנת הייצור 1870. התותחים נשלחו מאירופה על-ידי אהוד אבריאל ויהודה ארזי. הבריטים עצרו את האונייה שהויבלה אותם, ובנס לא מצאו את התותחים. זה היה ג'אנק ממדרגה ראשונה. התותחים הגיעו ללא כוונות ולא הייתה כל אפשרות לטווח את אשם. אבל הם הצילו את המדינה…"
|
|
|
|
|
