|
|
|
|
פרק 19 - מפעל מכוניות במדבר |
לקראת סוף 1949 הלכה והתגבשה בי ההכרה, כי אין לי עוד מה לעשות באירופה, ועלי לחזור עם משפחתי ארצה. קשה לומר שחסר לנו משהו באירופה. החיים במילאנו, ולאחר מכן בפאריס, היו נוחים מבחינה חומרית ומרתקים מבחינה חברתית ותרבותית. אך תמיד ראיתי מציאות זו כזמנית, לפחות מבחינת ראיית עתיד הילדים. (ארנון למד בבית-ספר יהודי בברייטון שבאנגליה. רמי נשאר אתנו, למד תחילה במילאנו ולאחר מכן בבית-ספר יוקרתי בפאריס).
זכורני, שזמן-מה לאחר קום המדינה הראו לי ידידים פרסום ובו תוכן נאום, שנשאה גולדה מאיר בוועידת מפא"י, שם הכריזה על "סוציאליזם בימינו". חברים מן המושבה הישראלית באירופה אמרו, כי דיבורים כאלה מבהילים אותם והם שואלים עצמם אם יש טעם לחזור לארץ, המבקשת להנהיג צורת משטר כושלת, שאינה לרוחם. היו שראו בדברי גולדה, ובטענות על ה"משטר" בארץ, תירוץ כדי להמשיך ולהתענג על מנעמי הגולה. תגובתי הייתה הפוכה. דברי גולדה לא הרתיעו, אלא המריצו אותי לפעול כדי להוכיח שאם ב"סוציאליזם בימינו" כוונתה למשטר של הלאמה, החונק את היוזמה החופשית, אני אוכיח כי אפשר וצריך לבנות חברה אחרת, טובה יותר. לא ידעתי עדיין איזה מחיר כבד אצטרך לשלם במאבק על ניסיוני לממש כוונה זו.
רבות חשבתי והתלבטתי בשאלה מה אעשה בשובי ארצה. הניסיון שהיה לי בשותפות עם "סולל בונה" לימד אותי כי אין לי מה לחפש בתוך המערכת הזו. ל"סולל בונה" הייתה אז "אידיאולוגיה" - שותפות רק על בסיס של 51 אחוז. דהיינו: כל משקיע, המבקש להקים מפעל בארץ בשותפות עם "סולל בונה", חייב לתת להם כוח השפעה, אולי כשלב ראשון לקראת השתלטות הענק ההסתדרותי על כל היתר.
היה לי גם חלום אישי: להקדיש את כל מרצי לתחום התעשייתי. התנאים הקשים בארץ לא זו בלבד שלא הרתיעו אותי, אלא שימשו לי אתגר. חלמתי להקים תעשייה, שלא תהייה תלויה בתנודות השוק המקומי ותפנה את רוב מאמציה ייצוא. עד מהרה באה לידי הזדמנות לממש חלום זה, בעקבות פגישה עם אדם, שהטביע את חותמו על חיי לשנים רבות - היקמן פרייס.
היקמן פרייס היה EXECUTIVE VICE PRESIDENT של חברת "קייזר פרייזר" האמריקנית, הקונצרן הבין-לאומי הענק שהתפרסם בין היתר בכך שבזמן המלחמה הצליח לבנות אוניות מדגם "ליברטי בקצב של אונייה בת 10,000 טון ליום. הקונצרן חלש על מכלול ענק של תעשיות רבות ומגוונות - אלומיניום, פלדה, כימיקלים,מלט ועוד. כ-120 אלף איש הועסקו במפעלי הקונצרן ומשפחת קייזר דורגה בשנות החמישים במקום ה-17 בין המשפחות העשירות בארצות-הברית. פרייזר היה איש המכוניות של הקונצרן, שכן בעבר היה בעליו של מפעל "גרהם פייג'" בדטרויט. מפעל המכוניות של הקונצרן הוקם לאחר המלחמה בסמוך לשדה-תעופה בווילו רן שבמדינת מישיגין.
היקמן פרייס, שהיה אחיינו של פרייזר, הבין כי בתנאים שנוצרו לאחר המלחמה חייבת ארצות-הברית להקדיש את עיקר מאמציה לסייע למדינות העולם החופשי להקים תעשיות משלהן. הוא המחיש תפיסה זו במשל ציורי: המציאות שלאחר המלחמה, שבה לרוב המדינות אין מספיק דולרים לצורכי ייבוא, דומה למצב שבו קבוצה של ילדים משחקת בגולות ורק אחד מהם מרוויח. לאחר זמן חייב המשחק להיפסק, הואיל וכל אוצר הגולות נופל לידי ילד אחד. לארצות-הברית, אמר פרייס, אסור להיות במצב של אותו ילד. אסור לה להיות המרוויחה היחידה, אחרת לא יהיה משחק כלל ואז גם היא תפסיד. הפתרון הוא להקדיש את המאמצים לא בכיוון של ייצוא תוצרת אמריקנית תמורת דולרים (שרוב ארצות אירופה סבלו ממחסור בהם), אלא בייצוא ידע, ניסיון והון להקמת מפעלים אמריקניים במדינות שונות. מפעלים כאלה יסייעו לשיקום הכלכלה של מדינות המערב, ויחד עם זאת, יגבירו גם את הסחר של ארצות הבית.
נאמן לעיקרון זה, יזם היקמן פרייס הקמת מפעל להרכבת מכוניות ברוטרדם שבהולנד. המפעל, שהוקם בשנת 1948 - בשותפות עם כמה בנקים הולנדיים גדולים, חברת אוניות וחברת ביטוח (ל"קייזר" היו רק 10 אחוזים ממניות המפעל) - הצליח לייצר כ-5,000 מכוניות בשנה. הייצור התבסס תחילה על חלקים, שיובאו מארצות-הברית, ובמרוצת הזמן הלך וגדל שיעור החלקים מייצור מקומי. המפעל מכר את תוצרתו הן בהולנד והן מחוצה לה. בעקבות הצלחת המפעל בהולנד, חיפש פרייס אחר מדינה ים תיכונית, שיש בה הנתונים הטכנולוגיים והמסחריים אשר יצדיקו הקמת מפעל נוסף כזה. הנטייה הייתה להקים את המפעל ביוון, שחסרו בה באותה תקופה כ-5,000 מכוניות להחלפת צי המוניות המיושן. על הקמת מפעל בישראל לא חשב כלל, עד שנפגש במקרה בלונדון עם בני משפחת זיו (הבעלים של "מארכס אנד ספנסר"). ראש המשפחה, ישראל זיו, ניסה לשכנע אותו לבדוק אפשרות להקים מפעל כזה בארץ.
באותה עת נזדמן ללונדון פרקליט תל אביבי, שייצג אותי בכמה עניינים. הוא נפגש עם פרייס, סיפר לו עלי, והלה ביקש להכירני. באותה תקופה הייתי עסוק עדיין בשלבים האחרונים של העסקה עם רומניה ונתעוררו קשיים מספר בארגון הפגישה. אך לבסוף נועדנו לשיחה ראשונה ווילה ד'אסטה, על שפת אגם קומו, ליד מילאנו.
פרייס עשה עלי רושם משכנע. גבר נאה מאוד, גבה קומה, אינטליגנטי, בעל תפיסה מהירה. מן הרגע הראשון נוצרה בינינו כימיה, שהפכה לידידות רבת שנים. הכימיה הזו טעונה הסבר. לכאורה, היינו שונים זה מזה בתכלית. אני ישראלי ממוצא רוסי והוא צאצא למשפחה אמריקנית עתיקת-יומין, שמוצאה מצרפת ואנגליה. פרייסה קיבל את חינוכו במיטב בתי הספר היוקרתיים של ארצות-הברית, והיה טיפוס מובהק של "ואספ". אך היה לנו גם רקע דומה. בזמן המלחמה ישב היקמן פרייס, כנציג ארצות-הברית, ב- WAR SUPLLY BOARD בקהיר. גוף זה ניהל, למעשה, את המשק של המזרח התיכון בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה כיהן כשגריר ארצות-הברית באתיופיה, ופעל להרחקת ההשפעה הסובייטית מארץ זו. הייתה לו, איפוא, התמצאות מצויינת בענייני האזור וכל נושא הסחר הבין-לאומי היה טבוע בדמו. הייתי אומר, שזו הייתה הסימפוניה האהובה עליו.
לימים פיתח זיקה עמוקה, שקשה להסבירה לגבי אדם כמותו, לישראל ולעם היהודי. ולאחר שכבר היה מעורב במפעל המכוניות, גייס אותו טדי קולק, בשנת 1951, למסע הסברה בארצות-הברית למען מפעל ה"בונדס" שהוקם אז. פרייס הפך להיות אחד הנואמים הציוניים המצליחים ביותר. באסיפות של יהודים היה קורא בפאתוס בנוסח מימרתו הידועה של צ'רצ'יל מזמן המלחמה: GIVE THEM THE TOOLS AND THEY WILL DO THE JOB (תנו להם את הכלים והם יעשו את העבודה). אין ספק שהופעותיו המרשימות באסיפות ה"בונדס" עשו רושם עז על ציבור שומעיו. הוא העלה לפניהם נימוק, שלא יכלו לעמוד נגדו: אם קייזר ה"גוי", בעל הקונצרן הענק, השקיע חצי מיליון דולר בתעשייה בארץ והוא מרוצה מן הרווחים שהניבה השקעתו, איזה נימוק יש ליהודים שלא להשקיע בישראל?
יחד עם זאת, הוא היה התגלות ה-SALSEMANSHIP האמריקני, במובן הטוב של המילה. דהיינו: אותה ראיית-עולם מיוחדת, מעשית ותכליתית מאוד, הרואה את העולם במונחים של יחסי תועלת ועלות. להיקמן פרייס הייתה מגרעת אחת. הוא לא היה מסוגל לחיות בלי הטיפה המרה. לאחר שקם ממיטתו בבוקר, נראה כמי שראשו סתום. רק אחרי כמה לגימות היה מתעורר לחיים.
אישתו, מרגרט פרייס, הייתה אישיות מקסימה בעלת שיעור-קומה. היא כיהנה בתפקיד יו"ר אגף הנשים במפלגה הדמוקרטית, הייתה ידידה אישית של יוברט האמפרי, בעלת השפעה רבה בחיים הפוליטיים ורבים ניבאו לה קריירה מזהירה. בין היתר עמדה להתמנות למשרת גזבר האוצר האמריקני. הקריירה שלה נקטעה באיבה כתוצאה ממחלת הסרטן, שקיפדה את חייה. בנם הבכור של בני הזוג פרייס התאבד בעת שלמד באוניברסיטת סטנפורד, אולי מפני שלא יכול היה לעמוד בנטל של המשפחה, שהמסחר והפוליטיקה עומדים בראש מעייניה. לאחר האסונות שפקדו אותו עזב פרייס את ארצות-הברית וניסה להשכיח אותם בשורה של פעילויות בכל חלקי תבל, ובלבד שלא יחזור לארצו. אך למרות שתיינותו, הצליח פרייס לעשות גם קריירה פוליטית, ולימים היה סגן שר-המסחר והתעשייה בממשל של הנשיא קנדי. גם בתפקיד זה גילה ידידות עמוקה לישראל, וסייע לא מעט בהגדלת מכסות הייצוא של טקסטיל מישראל לארצות-הברית. לא פעם אמר: "איני יודע אם אני יותר ישראלי או יותר אמריקני".
כשסיפר לי היקמן פרייס על המפעל שהקים בהולנד, ולאחר שביקרתי בו לפי הזמנתו, נדלקתי לרעיון. נראה היה לי שהקמת מפעל כזה בישראל תהווה מיזוג מושלם בין החלום הפרטי שלי לבין צרכיה של המדינה.
זמן-מה לפני שנפגשתי עם היקמן פרייס, הגיע אלי למילאנו מיכאל (מילה) בר, שהיה המפקח על התעבורה בדרכים במשרד התחבורה. בר נשלח אלי על-ידי שר-התחבורה דאז, דוד רמז. באותה תקופה הייתי סוכן "פיאט" בישראל. בר ביקשני לברר אם "פיאט" תהייה מוכנה להקים בארץ מפעל להרכבת מכוניותיה. הרקע לפנייה זו הייתה מפלה חמורה - ליתר דיוק סטירת לחי - שספגה אז מדינת-ישראל מדי החרם הערבי. לאחר שישראל קיבלה ב-1949 מארצות-הברית את המלווה הראשון בסך 100 מיליון דולר (שכ-10 אחוזים ממנו הוצאו על רכישת רכב), הציעה חברת "פורד" - מתוך רצון לזכות בנתח שמן מן המלווה - להקים מפעל הרכבה בישראל. "פורד" נתנה פרסום רב להחלטתה, אך עד מהרה חזרה בה בעקבות לחץ החרם הערבי. כניעתה של "פורד", יותר משגרמה נזק כלכלי מיידי, הסבה לישראל נזק מדיני חמור. היה זה איפוא אינטרס ראשון במעלה של המדינה לשכנע חברה כלשהי לבוא ולהקים כאן מפעל להרכבת מכוניות.
ידעתי שאין סיכוי להשיג הסכמה של "פיאט" להקים מפעל בישראל, נוכח זיקתה העמוקה של איטליה לעניין הערבי. למרות זאת פניתי לחברה, וכצפוי נעניתי בשלילה נמרצת. מנהל הייצוא של "פיאט", ADVOCATO CLLERICHI, אמר לי כי החברה אינה יכולה להיענות לבקשה, הואיל ו"הרכבת מכוניות בישראל תגדיל את הפוטנציאל הצבאי של המדינה". תשבות דומות פחות-או-יותר קיבל מילה בר מכל מפעל שאליו פנה.
אין תימה, איפוא, כשאשר בא היקמן פרייס לביקור בישראל, בעקבות שיחתו עמי, הוא זכה כאן לקבלת פנים חמה ביותר מצד ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון, שר-האוצר, אליעזר קפלן, שר-התחבורה, דוד רמז, ושר-המסחר והתעשייה, דב יוסף. בישראל הבינו, כי נודעת חשיבות עצומה, פוליטית וכלכלית, לכך "שקייזר", מגדולי הקונצרנים התעשייתיים בעולם, יהיה מוכן להקים מפעל בישראל ולהשקיע בו מכספו.
על הרקע להחלטה להקים את המפעל בארץ מספר מילה בר, בעדותו לספר זה: "בתוקף תפקידי הייתי קשור במגעים, שקדמו להקמת המפעל של אילין בחיפה. תמכתי ברעיון, בין השאר משום שייחסתי חשיבות מרובה לסטנדרטיזציה של צי הרכב במדינת-ישראל. האמנתי שתעשיית רכב מקומית תוכל לתרום לכך. הנחתי גם שתעשיית רכב מקומית תיתן דחיפה לפיתוחה של תעשיית חלפים ישראלית, שכבר הייתה קיימת אז, אם כי בהיקף קטן. באותם הימים נעו בכבישי הארץ מספר רב של דגמי מכוניות מתוצרת מפעלים שונים, והדבר הקשה על פיתוחה של תעשיית החלפים. שכן, נמנע ממנה לייצר בסדרות מתקבלות על הדעת. חיפשנו גם דרך להקטין את ההוצאה במטבע-חוץ בנושא הרכב, והאמנו שאילין יעמיק בהדרגה את הייצור המקומי. לזכותו של אילין ייאמר, כי הוא אכן עשה מאמצים גדולים בכיוון זה".
היקמן פרייס חזר מישראל מלא התלהבות ונכונות לדחוף קדימה את הרעיון להקמת המפעל בישראל. הוא התרשם עמוקות מפגישתו עם בן-גוריון, ובמיוחד ציין את שיחתו עם רמז, שאותו תיאר כ"אחד האנשים הפיקחיים ביותר שפגשתי בחיי". שוב ושוב חזר באוניי על בדיחה יהודית שרמז סיפר לו ודיבר בהתפעלות על הארץ ותושביה. אין ספק שחלק מן ההתלהבות של פרייס הייתה נעוצה באופיו. אנו רואים בדרך התבטאות זו חוסר כנות, אך ל גבי האמריקנים זו דרך התבטאות טבעית. יחד עם זאת, אין גם ספק שהתלהבותו של פרייס הייתה אמיתית. הוא העריך אותנו והאמין בנו. נוכחתי בכך שבעת שיחה שניהל עם מנהל המפעל ברוטרדם. אותו מנהל, ואן דר האגן שמו, גילה סימנים של קנאה נוכח העובדה שפרייס מחלק את זמנו ואת מרצו בין המפעל ההולנדי לבין המפעל ההולך ומוקם בישראל. הוא ניסה להניאו מלהקדיש משאבים ומר למפעל במדינה קטנה, שאך זה קמה ושעתידה הפוליטי, הצבאי והכלכלי לוט בערפל. היקמן פרייס הניח את ידו על כתף המנהל ההולנדי, הוליך אותו אל חלון משרדו ואמר לו: "ראה, אני בא עכשיו מארץ שאכן יש בה בעיות גדולות. גדולות הרבה יותר מכפי שאתה יודע. אבל הסתכל על המגרש שליד המפעל שלך. כולו מלא אופניים. בישראל, בעוד כמה שנים, יבואו הפועלים למפעל במכוניות. הם בעלי אופי אמריקני. "THEY ARE AMERICAN MINDED PEOPLE, WE THINK ALIKE", כך אמר.
היקמן פרייס לא הסתפק בדיבורים ועד מהרה ניגש אל המלאכה. הוא העריך כי יידרשו למפעל 2.5 מיליוני דולרים כדי לייצר 4,000 עד 5,000 מכוניות בשנה. אני הבעתי נכונות לארגן קבוצה של משקיעים ישראליים, שתשקיע שני מיליון דולר בתנאי ש"קייזר פרייזר" תשקיע חצי מיליון דולר. הסברתי לפרייס שאני עומד על כך שהחברה האמריקנית תשקיע ובכך תוכיח כי היא לא רק ספק של חלקי הרכבה, אלא שותף לאחריות, אשר יש לו אינטרס בהצלחת המפעל. בשיחות עם פרייס עמדתי גם על החשיבות הפוליטית, שנודעת להשקעה אמריקנית בישראל.
אין ספק שהדרישה שלי לא הייתה קלה. אחרי הכל, האמריקנים עשו לנו טובה בעצם הסכמתם שנקים כאן מפעל הרכבה למכוניותיהם, אחרי שמפעלים כה רבים השיבו את פנינו ריקם. לא היה אז גם תקדים לכך, שהאמריקנים ישקיעו בשיעור כזה במפעלים מעבר לים. האמריקנים האמינו אז רק ב"דולר הירוק", והיו מוכנים לתת סיוע ומענקים נוסח תוכנית מארשאל, אך לא ראו את הארצות שמעבר לים כפרוייקט להשקעה. בהולנד, לדוגמה, רוב ההשקעה הייתה של גורמים הולנדיים, ואילו ההשקעה של "קייזר פרייזר" הייתה שולית בלבד. אך היקמן פרייס האמין בכשרון ובתושייה הישראליים, והיה משוכנע שבאמצעותנו יחדיר את מכוניות "קייזר" לארצות שהיו סגורות בפני הקונצרן באותה תקופה.
אמונתו של פרייס בישראל הביאה לכך שהוא הצליח להניע את הנהלת "קייזר פרייז" להסכים להשקעה זו. הוא גם שכנע את ההנהלה להתעלם מן החרם הערבי, ולא פעם התבטא על הערבים: "אני מצפצף עליהם. הם לא יכתיבו לנו מה לעשות". בדיעבד נתברר, כי לא היקמן פרייס ולא הנהלת "קייזר פרייז" העריכו את מלוא הנזק שייגרם להם מהכללתם ברשימת החרם הערבי, נזק שלא עמד בשום יחס לתועלת שהפיקו מן הקשרים עם ישראל. לשבחם ייאמר שגם לאחר שעמדו על כך, לא חזרו בהם.
עד להחלטה הסופית של הקמת המפעל, ניהלו שיחות ממושכות שהיו ממש תענוג אינטלקטואלי. היקמן פרייס גילה התעניינות עצומה בכל התחומים שבהם עסקתי, ובמיוחד בסחר בין-לאומי המבוסס על חילופי סחורות. לא-פעם אמר לי: "אפרים, אני לומד ממך הרבה".
אני חייב להודות שבשלב מסוים נבהלתי מן האתגר שנטלתי על עצמי. הבטחתי לפרייס, כי אגייס קבוצת משקיעים, אך ככל שהתקרבנו ליום, שבו צריך היה להפוך את ההבטחות למזומנים, הלך ופחת מספר המעוניינים להשקיע במפעל. אנשים, שהכירו את המציאות בארץ טוב ממני, אמרו: "כאן ישבור אפרים את הראש". יכולתי לגייס את הסכום שנדרש להשקעה מתוך הוני, אך פירוש הדבר היה מימוש נכסים רבים, בתנאים לא נוחים, ושוב הימור על כל הקופה.
המשא-ומתן עם פרייס ועם פרקליטיו לא היה קל, ולא פעם הגענו למבוי סתום ולהתנגשויות. פרייס עצמו היה נתון בקשיים עם ההנהלה שלו. הוא תמרן את הדברים כך שחצי מיליון הדולרים יבואו מ"קרן לפיתוח מפעלים לאחר המלחמה" (R.A.F.C). זו הייתה קרן ממלכתית, שהתנהלה כבנק ונועדה לסייע למשק האמריקני להסב עצמו מתנאי מלחמה לתנאים של משק אזרחי. פרייס עמל רבות לשכנע את ההנהלה שלו ואת הנהלת הקרן, כי הקמת מפעל בישראל מגדילה את הפוטנציאל של התעשייה האמריקנית. לימים סיפר לי פרייס, כי הקדיש שעות רבות למאמצי השכנוע. באחד הדיונים אמר לו הנרי קייזר הזקן: "היקמן, הראה לי בבקשה, בזכוכית מגדלת על המפה איפה בכלל נמצאת ארץ ששמה ישראל".
יש לזכור את התנאים, ששררו אז בארץ בתחום ההשקעות. לא היה חוק לעידוד השקעות, לא היו הלוואות פיתוח. חצי מיליון הדולר, שהיקמן פרייס הצליח להשיג את האישור להשקעתם, לא היו עדיין בידינו. האמריקנים התנו את ההשקעה בכך שתשמש להון חוזר, והכסף יושקע רק לאחר שהמפעל יוקם. מן ההכרח היה להשיג שיתוף פעולה של האוצר ושל יתר משרדי הממשלה, כדי שיעמידו לרשותנו שטח קרקע בתנאים מתקבלים על הדעת (לא ביקשנו מתנה, היינו מוכנים לשלם את מלוא המחיר). דרשנו שיקבעו לשטח מעמד של אזור סחר חופשי מוגן ממכס, כדי שאפשר יהיה לייצא את מוצריו לחו"ל, בלי הסרבול של תשלום מכס ומסי נמל גבוהים על כל פריט, המגיע ארצה. דרשנו התחייבות של הממשלה לאפשר לנו לשווק שליש מתפוקת המפעל בארץ בידיעה, שההוצאות במטבע-חוץ על ייצור זה ל שוק המקומי ימומנו מן הערך המוסף שהמפעל ירוויח מן הייצוא. הממשלה התחייבה כלפינו שכל אותן ההטבות שיינתנו למפעלים אחרים במשך עשר-השנים הבאות יוענקו אוטומטית גם לנו. ואכן, קיבלנו הרבה הבטחות והתחייבויות בכתב. אך במרוצת הזמן למדנו שבישראל - כמו שאמר פעם לוי אשכול - אפשר להבטיח, אבל איש לא מבטיח לקיים. אך כל זה היה גנוז עדיין בחיק העתיד. המתנתי לתשובתו של פרייס וכשהגיעה סוף-סוף התשובה החיובית, ארזתי את חפצי כדי לצאת לארצות-הברית, לנסח את החוזה ולחתום עליו. כאן נתקלתי בבעיה בלתי צפויה. מישהו רשם אותי באיזו רשימה שחורה, אולי בגלל העסקות עם רומניה ויוגוסלביה, והקונסול האמריקני במילאנו סירב לתת לי אשרה. רק לאחר התערבות היקמן פרייס בחלונות הגבוהים בוושינגטון, קיבלתי את האשרה ויצאתי לביקורי הראשון בארצות-הברית.
החוזה נחתם בחודש ינואר 1950. לא היה לי זמן להישאר לטקסים (כי היו לי עוד "זנבות" מן העסקה הרומנית, שהייתי חייב להשלים). בטקס החגיגי, שארגנו האמריקנים במלון "וולדורף אסטוריה", עם כל הרעש והפרסום שהאמריקנים מסוגלים לו, לא יכולתי להשתתף.
יקצר המצע מלתאר את הדרך הייסורים שעברתי עד אשר ראיתי את המפעל עומד על תלו בחיפה. עוד בשלבי ההקמה נתברר לי, כי אם היה חוזה שנחתם מלכתחילה על-מנת שלא לכבדו - הרי היה זה החוזה שלי עם ממשלת ישראל. אך למרות זאת המפעל קם והפך לעובדה.
היום, שבו נחנך המפעל, היה לחג לאומי במדינת-ישראל. האומניות שעגנו בנמל הניפו דגלים, ובשעה 12.00, שנקבעה כשעת הפתיחה הרשמית, הופעלו צופרי האוניות. לטקס הפתיחה באו כל ה"מי ומי" במדינה: ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון, רוב שרי-הממשלה, חברי-כנסת, הרמטכ"ל, יגאל ידין, רוב אנשי הסגל הדיפלומטי שבראשם בלטו שגרירי ארצות-הברית וצרפת. מובן שבאו גם המוני פקידים ועסקנים ועיתונאים לרוב. אבא המנוח בא מנס-ציונה עם כמה מחבריו, כי לרוות נחת מבנו. בן-גוריון סייר לאורך קווי-הייצור של המפעל ועקב אחר התהליך, המתחיל מהרכבת חלקי הפח של הגוף ועד להרכבת השלדה, הריפוד והגלגלים, כשהמכונית היורדת מפס-הייצור מוכנה להתנעה. הוא התרגש מאוד ממראה עיניו.
המכונית הראשונה מתוצרת המפעל ניתנה במתנה לדוד בן-גוריון. נפוצה אז בדיחה (שלא היה לה כל בסיס עובדתי), כי בן-גוריון סירב לקבל את המכונית במתנה ועמד על כך שישלם תמורתה באורח סמלי-לפחות. כשנקבתי במחיר הסמלי, חמש לירות, חיפשה פולה אישתו כסף בארנקה ולא היה בידה אלא שטר של עשר לירות. הואיל ולא היה לי עודף אמרה פולה: "אז תן לנו עוד מכונית".
מאותו יום נעו פסי-הייצור בקצב גובר והולך. עד מהרה החלו מכוניות מתוצרת ישראל להתגלגל בכל חלקי תבל, ואילו אני עליתי על דרך ייסורים, שנמשכה כמעט עשרים שנה.
|
|
|
|
|
